הכס הטמא

הרפתקה ל- Vampire: The Masquerade, The Inquisition

ניתן להוריד את ההרפתקה מוכנה להדפסה איכותית

נכתבה על ידי איתי חורב

עבור IGORAGNAROK

רק ארבע דמויות? ההרפתקה כוללת שש דמויות. לאן נעלמו שתיים מהן בסיפור? קשה לכתוב סיפור מוצלח עם שש דמויות ראשיות. אז מאיפה מגיעות עוד שתי דמויות למשחק? שומרי הראש של האינקוויזיציה, הקונדוטיירי, פועלים בקבוצות של שלושה. במשחק אנטוניו הוא מנהיג הקבוצה, ושתי הדמויות הנוספות הם שאר הקבוצה. איפה המשחק מתחיל? הסיפור מתחיל בסצינה שמופיעה בהיסטוריה של הדמויות. המשחק עצמו מתחיל במשרדו של אמליו קרפצ'יו. כנסיית פטרוס הקדוש היא הכנסייה הגדולה שבוותיקן. היא נקראת על שם שמעון פטרוס, שביקש להיצלב הפוך, כדי להבדיל את עצמו מישו. סנבניטו בימי הביניים שימש הסנבניטו לבוש לכופרים המוצאים להורג. הסנבניטו הוא יריעת בד גדולה עליה מצויירים שדים ולהבות הגיהינום. בימינו כבר לא נשרפים הכופרים, אבל המילה סנבניטו משמשת ככינוי לאינקוויזיטורים שבגדו ובחרו להאמין בכפירה של פלורנס.	פיליפה רץ במהירות במורד הרחוב, ואנטוניו ניסה לעמוד בקצב, אבל הכאב בכתפו הפריע לו. האיש אחריו רדפו נעלם לתוך אחד הבתים ופיליפה נעלם אחריו. לאנטוניו לקחו עוד כמה דקות להגיע למקום, תוך שהוא מתנשם בכבדות. הוא התקרב לחלון, ודרכו ראה את פיליפה מדבר עם האיש. הוא ניסה להקשיב למה שאמרו, אבל לא הצליח לשמוע דבר מעל להלמות ליבו. האיש הסתובב וקפץ החוצה דרך החלון הרחוק, ופיליפה פנה ויצא דרך הכניסה הקדמית. "הוא הצליח לברוח" אמר פיליפה לאנטוניו, והתרחק מהמקום. במשרדו של ראש האינקוויזיציה, מונסיניור אמליו קרפצ'יו, נכחו פיליפה ואנטוניו. זה היה ביום שאחרי המרדף. "ההאשמות נגדך חמורות מאוד, פיליפה" אמר אמליו. "ההאשמות אכן חמורות, אבל הן כוזבות". ענה פיליפה. הוא ידע שאם האמת תצא לאור, הוא לא יזכה לראות את היום הבא. "הייתי רוצה להאמין בכך" פתח אמליו את דבריו, "אבל אי אפשר להתעלם מהאשמות כאלה. בכל זאת, בכלל מעמדך, ובגלל שאי אפשר להוכיח בוודאות שמה שהאח אנטוניו טוען שקרה אכן קרה, אקל בעונשך. החלטתי להשעות אותך מהאינקוויזיציה לצמיתות". פיליפה חשב שהוא לא ישמע יותר על האינקוויזיציה, או על ערפדים. הוא חשב שעכשיו יוכל להתפנות למקצוע שאליו פנה לפני שהצטרף לאינקוויזיציה, כמורה. חמש שנים עברו עד שנתקל פיליפה שוב באחד מאותם יצורים, אבל מפגש זה עתיד היה לשנות את חייו מקצה לקצה. הכנסייה הייתה שקטה במיוחד באותו ערב, ופיליפה ישב בתא הווידוי והמתין למאמינים. משהו נשמע לו מוכר בצעדים שהתקרבו לתא הווידוי. האיש נכנס לתא וכרע על ברכיו. "סלח לי אבי, על כי חטאתי" אמר. "עברו חמש שנים מאז הווידוי האחרון שלי". "פאול?" שאל פיליפה. "אמרת שלא אראה אותך שוב". "כך חשבתי" השיב פאול, "אלא שדברים גדולים ממני וממך קרו, ושוב אני זקוק לעזרתך" "אם לשפוט לפי התוצאות של הפעם הקודמת שעזרתי לך, אני לא בטוח שכדאי לי להיחלץ לעזרתך הפעם". "אתה מוכרח, פיליפה. הרבה יותר מעתידך מוטל כאן על הכף. אתה מוכרח לערב את האינקוויזיציה". "האינקוויזיציה?" גיחך פיליפה. "אני כבר לא אינקוויזיטור, פאול. אתה צריך לדעת זאת טוב מכולם". "אבל הם יקשיבו לך, אם רק תפנה אליהם" השיב פאול. "אולי תספר לי במה מדובר?" שאל פיליפה. ופאול סיפר לו את כל שידע. למחרת בבוקר נכנסו ארבעה אנשים למשרדו של אמליו קרפצ'יו. המשרד היה פשוט, הקירות חפים מתמונות, ועל מדף קטן ניצבו רק שני ספרים. "עדותו של ליאופולד", שכתב מייסד האינקוויזיציה, ו"מקבת המכשפות" של היינריך קרמר וג'יימס ספרנגר, מחדשי האינקוויזיציה. מאחורי שולחן מעץ אורן ישב אמליו קרפצ'יו. הוא נראה צעיר מ-57 שנותיו, אבל לפיליפה נראה כאילו הוא הזדקן בהרבה יותר מחמש השנים שעברו מהפעם האחרונה שנפגשו. לימינו של פיליפה ישבה נזירה צעירה שהוא לא הכיר, ולשמאלו, לוצ'יאנה, חברה ביחידת העילית של האינקוויזיציה, ה"גלדיוס די", ואנטוניו, שכעת מילא את התפקיד שהיה של פיליפה לפני חמש שנים, תפקיד הצנזור. "קראתי לכם בעניין דחוף במיוחד" פתח אמליו את דבריו. "קיבלתי אתמול מכתב מפיליפה. הוא טוען שהגיע ערפד לוותיקן, אבל הוא לא יודע מה בדיוק הערפד מתכנן. לא ידעתי איך להתייחס למכתב הזה, עד הבוקר, כשקיבלתי הודעה על גופה שנמצאה בותיקן, מחוץ לכנסיית פטרוס הקדוש".
"אתה באמת מצפה שנסמוך על הסנבניטו?" שאל אנטוניו. פיליפה מצמץ. כמה שנים לא שמע את הכינוי הזה, סנבניטו, בוגד בדרכה של הכנסייה, מואשם בכפירה של פלורנס, בקשר עם ערפדים. פעם הוא היה אחראי על הצמדת הכינוי הזה לאינקוויזיטורים אחרים. כל כך גדולה הייתה נפילתו. "ההאשמות המיוחסות לו מעולם לא הוכחו, האח אנטוניו. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה שהוא יצטרף אליכם לחקירה הזאת. ממך, פיליפה, אני מצפה לנאמנות למטרה, ולא לבגידה נוספת. ואתה, אנטוניו, אתה תפקח עליו עין ותראה אם הוא באמת בוגד. זאת ההזדמנות שלך לחזור לשורותינו, פיליפה" סיים אמליו את דבריו. "ועכשיו, צאו. אני מקווה שתגיעו לזירת הרצח לפני שהמשטרה תספיק להרוס את כל הראיות". כיכר פטרוס הקדוש הייתה כמרקחה. בין העמודים הנמוכים, שנועדו להדגיש את גובהה של כיפת הכנסייה, נמתח שביל אדום, מהמדרגות המובילות לכנסיה ועד לאובליסק. לאובליסק הוצמד צלב עץ, ואליו מוסמרה גופת אישה צעירה. הצלב ניצב בתוך שלולית דם קטנה שכבר יבשה, ממש כמו זרם הדם הדקיק שנמתח מחזה החשוף של האישה ונזל לאורך בטנה, עד שנעצר בערוותה. שיערה הארוך והכהה הסתיר את פניה, לפחות מהמרחק שאליו הורשו הארבעה להגיע. מסביב לצלב רחשו שוטרים רבים, חלקם בחליפות, אבל רובם במדים. "אין לנו יותר מדי מה לעשות כאן עכשיו" אמרה לוצ'יאנה. "אולי בפנים יהיה פחות צפוף". על המדרגות המובילות לכנסיה היה כתם דם מעט יותר גדול מזה שמתחת לגופה, ואותו הקיפו שוטרים רבים כמו זבובים מסביב לגללי סוס. בתוך הכנסייה כבר לא שרר השקט שהיה בה תמיד, אם כי היא עדיין הייתה שקטה יותר מהכיכר. רק שלושה בלשים נראו בתוך הכנסייה, ובשעה ששניים מהם לפחות ניסו להיראות עסוקים, השלישי פשוט התבונן ביצירות האמנות שבכנסייה. לוצ'יאנה פתחה בצעדים מהירים לכיוון המזבח, פיליפה ואנטוניו ממהרים אחריה. הנזירה הצעירה נותרה מאחור, לא נראה לה שהאינקוויזיטורים הוותיקים יזקקו לעזרתה עכשיו. רק עכשיו הבחינה בבלש שהתקרב אליה. הוא היה נמוך, ושערו שחור. תווי פניו היו שונים ממה שציפתה לראות, עיניו מלוכסנות מעט. "מעניין מאוד" אמר הבלש באנגלית עם שמץ של מבטא, יפני ככל הנראה. "הכנסייה? כן, אני מאוד אוהבת את המקום הזה" השיבה הנזירה. הבלש חייך "לא הכנסייה. הרצח. אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה ביפן". "אני לא ממש מתפעלת מרציחות" השיבה הנזירה. "או, אבל הרצח הזה הוא משהו מיוחד מאוד. נראה כמו טקס של כת שטן, אבל משהו חסר. כאילו הרוצח מנסה להסיט את תשומת הלב ממנו, אבל הוא לא עושה עבודה טובה". "אתה בטוח שאתה אמור לספר לי את כל זה?" שאלה הנזירה. "כמובן. ראיתי איך המשטרה שלכם עובדת. אין להם שום סיכוי לתפוס את הרוצח גם ככה". "המשטרה שלנו? ומאיזה משטרה אתה?" "או, אני ממשטרת טוקיו. הגעתי לכאן במסגרת חילופי שוטרים. אנחנו לומדים על כוחות משטרה בכל העולם, רואים איפה הם יותר טובים מאתנו. למרות שנראה לי שאין לנו הרבה מה ללמוד ממשטרת איטליה" גיחך הבלש. "ואיך בדיוק מחליטים איזה שוטר מגיע לאיזה מדינה?". "בדרך כלל פשוט שולחים אותנו למקום זה או אחר, אבל הפעם אני ביקשתי להגיע לאיטליה. הרוצח הזה, אני רודף אחריו כבר כמה שנים, למרות שבטוקיו הוא אף פעם לא עשה משהו גרנדיוזי כמו זה. כנראה שהמקום הזה מוציא את הטוב מכולנו". הבלש חייך. "אני חושב שהגיע הזמן שנכיר, אנחנו מדברים כבר די הרבה זמן. הווי לי" הוא הושיט את ידו. "איזבלה ג'נאריו" השיבה איזבלה ולחצה את ידו בעדינות. "שמחתי להכיר אותך איזבלה" אמר הווי. "אני בטוח שעוד ניפגש". "מי יודע?" השיבה איזבלה.		הכפירה של פלורנס ב1658, נתפס ונחקר אינקוויזיטור בשם רפאל רנזי, מי שהיה ראש האינקוויזיציה בפלורנס, באשמה שידע על קיומם של מספר ערפדים, אנשי זאב וקוסמים, אבל לא עשה דבר בנידון. במשפט היו ראיות מעטות נגד רנזי, אבל הוא לא עשה דבר כדי להגן על עצמו. כשניתנה לו רשות הדיבור, הוא סיפר על הנשמות המפוחדות שביקשו ממנו עזרה, על הווידוי שהשמיע באוזניו ערפד, וגינה את האינקוויזיציה על שלא בחרה בדרכו של ישו, דרך האהבה והסובלנות. רנזי הורשע בבגידה באינקוויזיציה ונשרף למחרת בבוקר, כשהוא לובש את לבוש הכופרים, הסנבניטו. מקבת המכשפות הספר נכתב בשנת 1489 על ידי שני כמרים דומיניקנים בשם היינריך קרמר וג'יימס ספרנגר. השניים גם חידשו את פעילות האינקוויזיציה באותה תקופה, וספרם שימש במשך תקופה ארוכה כמדריך לציידי מכשפות. צנזור לא כל האינקוויזיטורים עוסקים בצייד. צנזור הוא אינקוויזיטור שעוסק בגילוי אינקוויזיטורים שבגדו במטרה ויצרו קשר עם יצורים על טבעיים. לצנזורים סמכויות רחבות, בכללן אפילו החרמת יומניו האישיים של אינקוויזיטור חשוד בבגידה.
גלדיוס די יחידת העילית של האינקוויזיציה. רק הציידים המעולים ביותר מתקבלים, ורק בהמלצתו האישית של האינקוויזיטור גנרל. מעולם לא הוכרז אוטו-דה-פה על ידי הגלדיוס די ולא בוצע במלואו. יש האומרים שהיחידה מקבלת רק מקרים שבהם אין סיכוי להיכשל כדי לשמור על הסטטיסטיקה המוצלחת, אבל הגלדיוס די מכחישים את העניין בכל תוקף. קטורת טמאה על פי היהדות, אם מוסיפים דבש לקטורת שאמורה לשמש בבית המקדש, אסור להשתמש באותה קטורת. ייתכן וגם לנצרות יש חוקים הקשורים בטומאת קטורת, אבל בגלל חוסר היכרותי עם חוקים כאלה, בחרתי להשתמש בחוקי היהדות. אוטו-דה-פה "מעשה האמונה" הכרזת גזר דין מוות על יצור על טבעי זה או אחר. מסדר קלייר הקדושה מסדר של נזירות פרנציסקניות המשמשות כמרפאות של האינקוויזיציה. איזבלה חברה באותו מסדר. שני ליטרים בגוף אדם ממוצע יש כחמישה וחצי ליטרים של דם.	"או, אנחנו ניפגש, אני מבטיח לך" השיב הווי, ואז הוסיף בלחישה "זאת דרכם של הציידים". איזבלה הביטה בו, מופתעת, אבל הוא כבר הסתובב והתרחק. בכף ידה היה מונח כרטיס הביקור שלו, ועליו כתובה בעט כתובתו ברומא. "ראית משהו?" שאל אנטוניו את לוצ'יאנה. "אני לא רואה שום דבר שאתה לא רואה, צנזור". השיבה לוצ'יאנה. "בואי לא נשכח עם מי אנחנו מדברים, כן, האחות לוצ'יאנה" הטיח אנטוניו בכעס עצור. לוצ'יאנה לא השיבה לו. "אתה מריח את זה?" שאלה את פיליפה. פיליפה ניסה להבין על איזה ריח היא מדברת, אבל הריח הכבד של הקטורת לא אפשר לו להריח כל דבר אחר. "אני מריח רק קטורת" השיב. "לא סתם קטורת" אמרה לוצ'יאנה. "זאת קטורת מעורבת בדבש. זה טריק שכתות שטן למדו מהיהודים. כשמוסיפים דבש לקטורת היא הופכת לטמאה". "ואת כל זה את מריחה?" שאל אנטוניו. "כשלך יהיה הניסיון שלי, תוכל גם אתה להריח דברים כאלה, צנזור". "אין טעם בוויכוחים האלו עכשיו" ניסה פיליפה להרגיע את הרוחות. "אני מציע שניפגש כולנו בערב במשרדו של מונסיניור קרפצ'יו ונדווח לו על ההתקדמות בחקירה. בינתיים, עדיף ששניכם תשמרו מרחק". כשנכנסו הארבעה למשרד ישב אמליו מאחורי השולחן, ופיליפה תהה אם הוא בכלל קם משם במשך היום. על השולחן הונחה מעטפה גדולה מנייר חום, אותה הושיט אמליו ללוצ'יאנה. לוצ'יאנה עיינה בניירות שבמעטפה מספר דקות, ואז סיכמה אותם במהירות. "זה דו"ח הנתיחה שלאחר המוות. הנרצחת הייתה בשנות העשרים המאוחרות של חייה, זוהתה כמריה וספוצ'י, נזירה במסדר קלייר הקדושה". איזבלה כיסתה את פיה בידה למשמע השם. "סיבת המוות, דקירה בחזה, עם סכין בעל להב דק ורחב. חבורות באזור הנרתיק מעידות על קיום יחסי מין שלא מרצון. משיער הערווה נאספה דגימה של שיער ערווה של אדם נוסף שעדיין לא זוהה. הנרתיק היה יבש ולא נמצאו סימני זרע". "נשמע כמו ערפד" אמר אנטוניו. "חכה, זה עוד לא הכל". אמרה לוצ'יאנה. "בגופה נמצאו שני ליטרים של דם בלבד". "טוב, היא בכל זאת נמצאה בתוך שלולית דם" ניסתה איזבלה להסביר את המחסור בדם. "זאת לא הייתה שלולית של שלושה ליטרים" השיב פיליפה. "זאת בהחלט עבודה של הערפד". "נראה שהוא מנסה לגרום למשטרה לחשוב שמדובר בכת שטן" אמרה לוצ'יאנה, ותיארה את ריח הקטורת שעמד בכנסייה. "בסדר" אמר אמליו. "הייתה התקדמות מסוימת היום, ואנחנו כבר בטוחים שבאמת הגיע ערפד לוותיקן. כדאי שכולכם תישארו במנזר הלילה ותנהלו את החקירה רק בשעות האור. אני ארצה לראות אתכם שוב מחר בבוקר לפני שתצאו מהמנזר" סיים את דבריו. איזבלה חזרה לחדרה והתיישבה על המיטה, חושבת על מאורעות היום, כשלפתע שמעה קול מאחוריה. "איזבלה". היא הסתובבה במהירות וראתה אותו עומד ליד החלון. "ריכטר" לחשה. "ביקשתי ממך לקרוא לי בלתזר" השיב בלתזר והתיישב לידה על המיטה. "הבנתי שאת משתתפת בחקירה בזמן האחרון". "כן" השיבה איזבלה. היה משהו מהפנט בעיניו, היא לא הצליחה להסיט את מבטה ממנו. "ומה למדת?" שאל בלתזר. היא לא הייתה בטוחה שהיא צריכה לספר לו, אבל גילתה שהיא לא מסוגלת להתנגד. היא סיפרה לו על הרצח, על
הווי לי, על דו"ח הנתיחה ועל ריח הקטורת שהיה בכנסייה. "יפה מאוד" אמר בלתזר. "היית ילדה טובה. אני חושב שמגיע לך פרס" אמר, ונשך את צווארה. איזבלה הרגישה צמרמורת עוברת בכל גופה והחלה להתנשם בכבדות. היא לקחה א ידו של בלתזר בידה והניחה אותה בין ירכיה. בלתזר הרחיק את ידו וליקק את הפצע בצווארה של איזבלה, שנסגר מיד. "עדיין לא, ילדה. בקרוב. תתאפקי רק עוד כמה ימים". אמר, ונעלם בענן ערפל. איזבלה עדיין התנשמה בכבדות אחרי שבלתזר נעלם. היא ניסתה לחשוב על משהו אחר, אבל לא יכלה להסיח את דעתה ממנה, ומה שהבטיח שיקרה בעוד כמה ימים. כמעט בלי שתשים לב, החליקה ידה בין רגליה ונעה אל תוך תחתוניה הלחים. היא נשכה את שפתיה, מנסה להחניק את הגניחות שאיימו לבקוע מגרונה. אסור שהנזירות האחרות ישמעו קולות כאלה מגיעים מחדרה. גניחה נפלטה מבין שפתותיה, והיא ידעה שלא תוכל להתאפק עוד זמן רב. עיניה סרקו במהירות את החדר, עד שמצאה את מבוקשה. היא הורידה את צלב העץ שהיה תלוי על הקיר ונשכה אותו בחוזקה בין שיניה. כמחצית השעה לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. "רגע" קראה איזבלה ומיהרה לתלות את הצלב בחזרה על הקיר. בדלת עמדה לוצ'יאנה. "תגיעי עכשיו למשרדו של מונסיניור קרפצ'יו" אמרה, והלכה. כשהגיעה איזבלה למשרד כבר חיכו שם כולם. הם הביטו בה כשנכנסה, כאילו הם יודעים בדיוק מה התחולל בחדרה מאז הפעם הקודמת שהיו ביחד באותו חדר, רק לפני שעה. "קיבלתי עכשיו טלפון מהאפיפיור" אמר אמליו. "הוא יודע על החקירה, והוא מודע למצב. הוא טוען שהמצב רגיש מאוד, ושאנשיו יפתרו את הבעיה. הוא ביקש ממני להפסיק את החקירה, ואני הסכמתי. התיק סגור עד להודעה חדשה". לוצ'יאנה גיחכה בבוז. "מה יודעים אנשי האפיפיור על ערפדים?". "אולי כלום, ואולי הכל" ענה אמליו. "אני יודע רק שהאפיפיור ביקש ממני לבטל את החקירה, וכשהאפיפיור מבקש משהו, לא עונים בשלילה". "אם כך, אין לי עוד מה לעשות כאן" אמר פיליפה, קם ויצא מהחדר. "כדאי שתעשו גם אתם כמוהו" אמר אמליו והצביע לכיוון הדלת. פיליפה פתח את דלת דירתו והדליק את האור. הכל נראה בדיוק כמו בבוקר, כשעזב את המקום, ובכל זאת ההרגשה הייתה שונה. הוא כבר לא הרגיש בטוח בביתו שלו, בידיעה שערפד נמצא בעיר, ושומרי האפיפיור אמורים לעצור אותו. הוא מילא מים לתה בקומקום והמתין שירתחו, כשהטלפון צלצל. "הלו?" פתח פיליפה. "פיליפה?" שאל הקול בעברו השני של הקו. "פאול?" שאל פיליפה, עדיין לא רגיל היה לשמוע את הקול הזה. "פיליפה, אין לנו הרבה זמן. דע רק שהערפד שולט באפיפיור עצמו. אני יודע שהחקירה שלכם הופסקה. הערפד הוא שגרם לאפיפיור לעשות זאת. אתם חייבים לחדש את החקירה בכל מחיר". "מה אוכל להגיד לאינקוויזיטור גנרל?" שאל פיליפה. "איש באינקוויזיציה לא סומך עלי. אני לא יכול להמשיך לשמור את זהותו של המודיע שלי בסוד". פאול שתק שתיקה ארוכה. "טוב, תגיע לכאן, אנחנו נחשוב על משהו" אמר. "אני כבר מגיע" אמר פיליפה. "אני מחכה" סיים פאול, אבל לא ניתק. פיליפה יכל לשמוע את השפופרת מחליקה מידו. "פאול?" שאל פיליפה. עכשיו יכל לשמוע משהו מתמוטט בעברו השני של הקו.		עיניו של ריכטר בלתזר ריכטר משתמש בכוח בשם Dominate על איזבלה כדי להבטיח שיתוף פעולה מצדה. מלבד זאת, יש לו כוח בשם Serpentis שמאפשר לו, בין היתר, לגרום לבני תמותה לקפוא במקומם. מה קרה לפאול? פאול נחטף, זה ברור. אבל מי חטף אותו? האם זה באמת היה הווי לי? או שזה היה ריכטר שהשאיר רמז שיוביל לבלש? התשובה היא התשובה שתעדיפו לבחור. אין לדבר חשיבות אמיתית, ואם אתם רואים חשיבות בזהותו של החוטף, תבחרו את החוטף שמתאים לכם.
	"פאול!" צעק, אך לא הייתה תשובה. הוא ניסה לקרוא בשם עוד כמה פעמים, ואז התחלף השקט בצפצוף מקוטע. סימני המאבק ניכרו בדירת הסטודיו של פאול. שברי רהיטים מילאו את החדר הגדול, ומכשיר הטלפון מנופץ בפינה, החוט שחיבר אותו לקיר קרוע. רוב התמונות שהיו תלויות על הקיר נפלו, והמעטות שהצליחו להישאר במקומן הטבעי תלו בזווית מוזרה. פיליפה הביט באחת מהן, תמונה של אביו של פאול. התמונה הייתה מוסטת הצידה, וגרמה לפיליפה להרגיש כאילו העולם כולו עקום, כאילו ראשו של פיליפה הוא שמוטה בזווית מוזרה, כמו ראשו של אדם שמפרקתו נשברה. לפתע נחו עיניו של פיליפה על חפץ שלא הכיר. ארנק מעור היה מונח במרכז החדר, ופיליפה לא זכר שראה את הארנק הזה אצל פאול אי פעם. בתוך הארנק היו מספר שטרות איטלקיים, ועוד כמה שטרות יפניים. תעודות ביפנית ועליהן תמונה שלא נראתה לו מוכרת, אבל הוא ידע בדיוק של מי הארנק הזה. דפיקה בדלת העירה את איזבלה משנתה. "מי שם?" שאלה. "איזבלה, זה פיליפה. תפתחי את הדלת" ענה פיליפה בלחש. איזבלה פתחה את הדלת והופתעה לראות את פיליפה מיוזע, שיערו סתור. הוא תמיד יצר רושם של איש שקט ורגוע. "מה קרה?" שאלה בבהלה. "זה המודיע שלי. הוא נעלם" השיב פיליפה. "אני חושב שזה קשור לשוטר היפני שעליו סיפרת לנו" הוסיף. "הווי לי? איך הוא קשור למודיע שלך?" פיליפה הראה לה את התעודה המזהה שמצא בארנק. "זה הוא?" שאל. איזבלה הרגישה את הדם אוזל מפניה. "כן, זה הוא" ענתה. "הוא נתן לך את הכתובת שלו, נכון?" שאל פיליפה, כאילו לא ידע את התשובה, ואז, לפני שהספיקה איזבלה לענות, הוסיף "קחי אותי לשם". חדר המלון בו התגורר הווי לי נראה לפיליפה מסודר למשעי במבט ראשון, לפני שנחו עיניו על המיטה. המצעים היו סתורים, ושולי הסדין היו קרועים, כאילו מישהו קרע מהם רצועות. החדר היה ריק לחלוטין. אף לא בגד בארונות, שום מזוודה לא הייתה בנמצא. רק הסבונים והמגבות שבית המלון סיפק נותרו בחדר האמבטיה. אפילו מברשת השיניים נעלמה. פיליפה התיישב על המיטה בייאוש. קצה החוט היחיד שהיה לו הסתיים עוד לפני שהתחיל. איזבלה התיישבה לידו והביטה בו בשתיקה. "הכל בסדר?" שברה איזבלה את הדממה שנדמתה ארוכה כנצח. "שום דבר לא בסדר" השיב פיליפה, קם ויצא מהחדר, טורק אחריו את הדלת בזעם. למחרת בבוקר צלצל הטלפון בביתו של פיליפה. "תגיע למשרד. עכשיו" ציווה קולו של אמליו. הפעם היה תורו של פיליפה להיכנס אחרון למשרד. "שב" החווה אמליו לכיוון הכסא הפנוי. "קראתי לכם בקשר לחקירה שהתחלתם אתמול" אמר אמליו. "נפתחו כיוונים חדשים בחקירה, ואני החלטתי לחדש אותה. מכיוון שאין לי את ברכתו של האפיפיור בנושא, לא תוכלו לקבל תמיכה מגופים מחוץ לאינקוויזיציה". אמליו פתח את אחת המגירות בשולחן והוציא מתוכה ספר כרוך בעור. "את הספר הזה קיבלתי מאיזבלה אתמול בלילה. היא מצאה אותו בחדרו של הווי לי, מוחבא בתוך הכרית". פיליפה הרים את הספר בלהיטות והחל לדפדף בו. אכזבה מילאה אותו כשגילה שהספר כתוב ביפנית. "הספר ישלח לספרייה בשעה הקרובה. אני מאמין שעד הערב כבר נוכל לספק לכם תרגום של הנקודות העיקריות בו." הסביר אמליו. "בינתיים, התבצע רצח נוסף בוותיקן. קשה לי להאמין שתגלו שם פרטים חדשים, אבל קשה לי יותר
להאמין שיש לכם משהו יותר טוב לעשות עכשיו". הוא הצביע לעבר דלת היציאה. כיכר פטרוס הקדוש לא נראתה שונה מאתמול, בהבדל יחיד. הגופה שנצלבה על האובליסק הייתה הפעם גופת גבר. לא ניתן היה לטעות בו. הקומה הנמוכה ומבנה הגוף המוצק אישרו את חששותיה של איזבלה מליל אמש. הנרצח היה הווי לי. גם פנים הכנסייה לא נראה שונה מאתמול. שוב הסתובבו בפנים בלשים בודדים בלבד, ושוב עמד באוויר ריחה המחניק של קטורת מתובלת בדבש. פיליפה הביט מסביבו על הפסלים הרבים שמילאו את הכנסייה. הייתה לו הרגשה מוזרה כאילו מישהו מסתכל עליו. הוא הביט בפסל האם והבן, וראה דמעות של דם זולגות מעיני האם. קולות החלו למלא את ראשו, צעקות רמות כלחישה הדהדו באוזניו. הוא הניח את ידיו על אוזניו, אבל הרעש הלך והתגבר. ראשו של הבן נשמט מידה של האם, ופניו היו פניו של פאול. הקולות בתוך ראשו נעשו ברורים יותר ויותר. שפתיו של פאול נעו בלחישה חרישית, והתאימו לקולות שבתוך ראשו, ואז – שתיקה רועמת מילאה אותו, ומעליה נשמע קול דק וגבוה, קורא שוב ושוב את אותו המשפט: " וכפתחו החותם החמישי ואראה מתחת למזבח את נפשות הטבוחים על דבר האלוהים ועל העדות אשר הייתה להם ויזעקו בקול גדול ויאמרו עד מתי אדני הקדוש והאמיתי לא תשפוט ולא תקום את דמינו מיושבי הארץ ויתן לאיש איש מהם שמלות לבנות ויאמר אליהם לנוח עוד זמן מעת עד מלאת מספר העבדים חבריהם ואחיהם העתידים להרג כמוהם". פיליפה זעק וברח בריצה מתוך הכנסייה, והקולות הניחו לו לנפשו. איזבלה ואנטוניו מצאו אותו יושב על מדרגות הכנסייה, ידיו עדיין על אוזניו ושפתיו נעות בתפילה לא נשמעת. "הכל בסדר?" שאלה איזבלה והניחה יד על כתפו של פיליפה. פיליפה נותר כשהיה, לא מודע ליד המונחת על כתפו, ידיו אוטמות את אוזניו ודמעות ניגרות במורד לחייו. "עזבי אותו, הוא יצא מזה תוך כמה דקות" ציווה אנטוניו. "אבל מה קרה לו?" שאלה איזבלה. "הוא איבד את העשתונות. כנראה ראה יותר מדי גופות בימים האחרונים. הוא יסתדר" אמר אנטוניו, הפנה את גבו לפיליפה וחזר לתוך הכנסייה. איזבלה הביטה אחריו. לרגע כמעט הלכה אחריו, ואז התיישבה ליד פיליפה על המדרגות, מלטפת את ראשו ולוחשת מלים מרגיעות באוזנו. "זה הסוף" מלמל פיליפה. "די, די" איזבלה ליטפה את ראשו, לא יודעת מה לומר לו. הוא פרץ בבכי וכבש את פניו בחיקה, והיא המשיכה ללטף את ראשו עד שנרגע. ספריית האינקוויזיציה הייתה שקטה כתמיד כשנכנס אנטוניו לחדר הקריאה המרכזי. שורות על שורות של ספרים בנושאים שונים היו מסודרים לאורך הקירות, אבל אלה לא היו הדברים החשובים באמת בספרייה. יומני האינקוויזיציה מימיה הראשונים היו שמורים בחדר אחר, ואליהם לא ניתן היה לגשת בלי אישור מפורש ממונסיניור אמליו קרפצ'יו. אנטוניו ניגש לספרן, שקרא בספר עב כרס בלטינית. ציורים של מכשפות, שדים ולהבות מילאו את העמודים שכבר הצהיבו והתקשו מרוב שנים, והספרן הפך את הדפים בעדינות, נזהר לא לגרום נזק לספר יקר הערך. ערמה של ספרים דומים ניצבה לידו, ויומנו של הווי לי היו מונח בצדו השני. בינתיים, ישב פיליפה בחדר שהוקצה לו במנזר. בכל צורה שבה ניסה לחשוב על מה שקרה באותו יום בכנסייה, תמיד הגיע לאותה מסקנה:		פסל האם והבן פסל של מיכאלאנג'לו. מראה את האם יושבת והבן בזרועותיה, שוכב על ברכיה. על אבנטה של האם מופיעה חתימתו של מיכאלאנג'לו, שהוסיף את החתימה לאחר שהופצו שמועות שלא הוא פיסל את הפסל. החותם החמישי שבעה חותמות מסמלים את בואו של סוף העולם. בכל פעם שנפתח אחד מהם מופיע סימן אחר לסוף העולם. הפסוקים הקשורים בחותם החמישי נלקחו מספר חזון יוחנן, פרק 6, פסוקים 9-11. הפסוקים מתארים את ההמתנה למותו של הקדוש המעונה האחרון, הסימן החמישי לסוף העולם. מטרת החזיונות היא ליצור אצל פיליפה את הרושם שפאול הוא הקדוש המעונה האחרון. ספריית האינקוויזיציה הספרייה היא אחת הגדולות בעולם בתחום תורת הנסתר. החלק החשוב של הספרייה הוא יומני האינקוויזיציה, הידועים גם בשם Corpus Maleficarum. הגישה אליהם אסורה ללא אישור, ואין סיבה לתת לדמויות אישור כזה בזמן המשחק. בלתזר ריכטר אינקוויזיטור שנעלם במזרח הרחוק במאה ה18, אבל נראה עוד כמה פעמים מאז.
חסידי סת קבוצת ערפדים שמקורם במצריים העתיקה. אותה קבוצה מאמינה שרק דרך שחיתות מוחלטת ניתן להגיע לאמת. הביקור של פאול פאול מגיע בצורת רוח רפאים לבקר את פיליפה. הדבר מתאפשר באמצעות כוח בשם Auspex. הפיצול אי אפשר להבטיח שהקבוצה תתפצל בנקודה הזאת. אם הקבוצה לא תתפצל, חלק מהדרמה יאבד, אבל אסור לכפות את הפיצול על השחקנים. מוטב לא ליהנות מקטע דרמטי טוב מאשר לסבול ממנו בגלל חוסר חופש של הדמות. ליאופולד ממוראנו נולד בשנת 1176. ב-1231 קיבל אישור מהאפיפיור גרגורי התשיעי לטפל באיום היצורים העל טבעיים והקים את האינקוויזיציה. כל השאר היסטוריה. הקטקומבות ניתן להפוך את הקטקומבות להרפתקת זחילה במבוך, אבל הדבר לא מומלץ. מטרת הקטקומבות היא להדגיש את אווירת האימה במשחק, ולא ליצור מקום שבו אפשר להרוג מפלצות ולמצוא אוצרות.	פאול הוא הקדוש המעונה האחרון. אם ימות הקדוש המעונה האחרון, לא יישאר עוד דבר שיוכל לעצור את סוף העולם. הוא חייב למצוא את פאול ולהציל אותו, אבל לא היה לו כל רמז באשר למקום הימצאו. "יש לך משהו בשבילי?" שאל אנטוניו את הספרן. הספרן הרים את עיניו מהספר. "או, האח אנטוניו. טוב שהגעת" הוא סגר את הספר בעדינות, נזהר שלא לעורר רעש. "יש לי הרבה מה לספר לך. ספר באמת מרתק, היומן שמסרתם לי" אמר. "מה כתוב שם?" תבע אנטוניו לדעת. "הרבה דברים" השיב הספרן, "אבל אני מניח שאתה מתעניין כרגע רק בערפד האחרון שאחריו עקב מר לי". אנטוניו המתין לספרן שימשיך. "אני חושב שאתה מכיר כבר את השם" אמר הספרן. "זה ריכטר". "בלתזר!" קרא אנטוניו בהתרגשות. "הוא ולא אחר" ענה הספרן. "הוא משתייך לקבוצת ערפדים המתקראת חסידי סת. הערפדים האלו מסוגלים לשלוף את ליבם ולהניח אותו במקום אחר, והיומן מתר בדיוק היכן מונח ליבו של ידידנו ריכטר. כתבתי את הדרך לשם על הדף הזה". הספרן הושיט דף לאנטוניו. "מצוין" אמר אנטוניו "אלך לדווח מייד למונסיניור קרפצ'יו". "עוד דבר אחד" אמר הספרן. "מוזכרת ביומן רשימת ספרים בהם קרא ריכטר בזמן האחרון. אני עובר על הספרים האלה עכשיו. הם מתארים טקס שהתרחש בשמיני לנובמבר בשנת תשע מאות ושלוש עשרה. טקס שפתח שער בין כדור הארץ לגיהינום. מבצע הטקס עבר בשער ולא נראה מאז, כנראה שריכטר מעוניין לחזור על הטקס בזמן הקרוב. אני מקווה שיהיה לי עוד מידע בנושא בקרוב". דרך קיר החדר פסעה דמות אפורה שקופה, חוט כסוף נמתח מאחוריה. פיליפה הביט בדמות כלא מאמין. "פאול?" שאל. "פיליפה. כוחותיי אוזלים במהירות" אמרה דמותו של פאול. "את שארית כוחותיי המועטים אני מנצל כדי להופיע בפניך כך, אבל אני איעלם בקרוב. חפש מתחת למנזר, מאחורי קיברו של ליאופולד. תוכל למצוא אותי שם". "פאול!" ניסה פיליפה לקרוא לדמות, אבל היא נעלמה כלעומת שבאה. במשרדו של מונסיניור קרפצ'יו ישבו איזבלה, לוצ'יאנה ואנטוניו. אנטוניו דיווח על מה שלמד הספרן מיומני של הווי לי, כשנשמעה דפיקה בדלת. "כן?" אמר אמליו, והדלת נפתחה כדי סדק. שליח הכניס את ראשו ברווח שבין הדלת למשקוף ודיווח "איש לא ראה את פיליפה, אדוני". "בסדר, אתה חופשי ללכת" אמר אמליו, והדלת נסגרה. "הסנבניטו בוודאי הלך לעדכן את הערפד בפרטי החקירה" אמר אנטוניו בכעס. "בואו לא נזרוק האשמות באוויר" הרגיע אותו אמליו. "צאו לדרך בלעדיו. אם יופיע בזמן הקרוב, אשלח אותו אחריכם. אם לא, הוא בוודאי ימתין לכם כאן כשתחזרו". ליד ארונו של מייסד האינקוויזיציה, ליאופולד ממוראנו, ניכרו סימני גרירה על הרצפה. במאמץ רב דחף פיליפה את הארון הצידה. הוא תהה איך החזיר חוטפו של פאול את הארון למקומו. ואולי הוא פשוט החזיר אותו למקום כשיצא. בור עמוק נגלה מתחת לארון, עם חריצים ובליטות בקיר, כדי שיוכל אדם לרדת בו בקלות יחסית. פיליפה הדליק את הפנס שהיה צמוד למצחו ברצועה והחל לרדת אל תוך הבור. קול אבן מתחככת הגיע מעליו, וכשהרים את ראשו ראה את ארונו של ליאופולד חוזר למקומו באור הפנס.
בשעת לילה כה מאוחרת שררה דממת מוות בכנסיית פטרוס הקדוש. הדבר שעשע את לוצ'יאנה, שחשבה שזה מאוד מתאים להיות במקום שבו שוררת דממת מוות לפני שנכנסים למקום שבו אכן שולט המוות. המדרגות שהובילו למטה, אל המקום בו היה קבור האפיפיור יוליוס השני היו חלקלקות ומכוסות אזוב, אבל איש מהשלושה עדיין לא העז להדליק את הפנסים שהביאו עמם מחשש שיתגלו. רק כשהגיעו לתחתית המדרגות הדליק אנטוניו את הפנס. הוא נתן אותו לאיזבלה, ואז דחף את קצה הלום שהביא אתו בחריץ שמתחת למכסה הסרקופג של האפיפיור. "אני מקווה מאוד שלי ידע מה הוא כותב" אמר, "אחרת אנחנו בצרות". הוא לחץ את הלום כלפי מטה והמכסה החליק הצידה בקלות. לוצ'יאנה האירה לתוך הסרקופג בפנסה. "הוא כנראה ידע מה הוא אומר" אמרה, דילגה לתוך הסרקופג והחלה לרדת במדרגות שנמצאו מתחתיו. פיליפה ידע שבאזור שבו הוא נמצא לא קבורים נוצרים. הקירות כבר מזמן הפכו מקירות הלבנים שאפיינו את הקטקומבות של האינקוויזיציה לקירות סלע מחוספסים. עצמות היו מונחות בערמות לפי סוג העצמות. הגולגלות סודרו בערמה אחת, השוקיים בערמה נפרדת וכן הלאה, לכל איבר בגוף ערמה משלו. ערפלים מילאו את המערה, מה שנראה מוזר מאוד, כי פיליפה הניח שהוא נמצא בעומק רב מתחת לאדמה עכשיו. הערפלים התערבלו ולבשו צורות אדם. חלק מהדמויות היו שלמות, עם שרירים, עור ושיער. חלקם היו שלדים, עם פיסות עור בלבד נתלות מהעצמות השקופות למחצה. אבל רוב הדמויות היו במצב מסוים בין השניים האלה. גופות מרקיבות עם שאריות בשר תלויות מצלעותיהן. אבל אף לא לאחת מהדמויות היו עיניים. הארובות הריקות פנו לעברו של פיליפה, ודבר מה נצץ בתוכן, כמו אבני חן שנקבעו בגולגלות. "מי מפריע את מנוחתנו?" שאל קול, ופיליפה הביט מסביב, מנסה להבין מאיפה הגיע הקול. הוא הרגיש את ליבו פועם במהירות, מאיים לפרוץ מתוך חזהו, והוא החיש את צעדיו. הדמויות הביטו בו, חלקן שלחו ידיים לעברו, והוא רץ מהר יותר, מנסה להימנע ממגען. "לא, אל תלך!" קראו קולות אחריו. "עזור לנו!", "שחרר אותנו!", "גאל אותנו מייסורינו!" קראו הקולות במקהלה. "עזור לי פיליפה. אני קרוב" נשמע קול מוכר מצדו. הוא הביט הצידה וראה את פאול מושיט לעברו יד. אבל האם היה זה פאול? הוא נראה בדיוק כמו הדמויות שהקיפו אותו. והאם הייתה אפילו אחת מהדמויות האלה אמיתית, או שהיו כולן פרי דמיונו הקודח. הוא הרגיש חולשה משתלטת עליו. טעם מר עלה בגרונו, והוא חשב שהוא עומד להקיא. צרחה איומה נשמעה מאחוריו, והוא הסתובב בדיוק בשביל לראות את אחת הרוחות נועצת חנית בבטנו. יחסית למערות קבורה, המקום היה רועש. ציוצי העכברים נשמעו קרובים מתמיד, ומדי פעם נשמע קול ריסוק כשאחד מהם דרך בטעות על עצם שנזרקה במסדרון, וכאלה היו הרבה. "חשבתי שהם יסדרו את העצמות" אמרה איזבלה לאחר שדרכה על עצם נוספת. "הם?" שאלה לוצ'יאנה. "מי זה, הם?". "מה זאת אומרת?" התפלאה איזבלה. "אנחנו מתחת לוותיקן, אלו בטח עצמות של נוצרים". "נוצרים לא קוברים ככה" אמר אנטוניו והצביע על שלד שהיה שקוע בחלקו לתוך הקיר. "המקום כנראה היה קדוש לדת אחרת לפני שבנו כאן את הוותיקן". "בואו לא נדבר על זה" אמרה איזבלה. "זה לא נושא כל כך מעניין". הם הסתובבו כבר קרוב לחצי שעה בקטקומבות, שרק הלכו ונעשו צרות. "קשה לי לנשום כאן" אמרה איזבלה. "זה ייקח עוד הרבה זמן?". "לא יותר מדי". ענה אנטוניו. הם המשיכו להתקדם, ועד מהרה הפכו המערות צרות כל כך, שלא		הקטקומבות במנזר החלק החשוב בקטקומבות האלה הוא המפגש עם הרוחות. חשוב ליצור לחץ על פיליפה. לגרום לו לחשוש לחייו. למחוק את ההבדלים שיש בין הרוחות הזרות לפאול, שנראה בדיוק כמוהן. הקטקומבות בוותיקן הקטקומבות האלו צריכות ליצור תחושת קלאוסטרופוביה. מערות צרות ומחניקות, בניגוד למערות הרחבות יחסית שבמנזר. הנחשים לא אמורים להיות איום אמיתי, אלא יותר רמז לכך שמשהו לא בסדר. נחשים הרי לא חיים מרצונם החופשי בקטקומבות בוותיקן. מישהו בוודאי הניח אותם שם. דילוגים ניתן לשחק כל חלק של הקטקומבות מתחילתו ועד סופו, אבל כדי למנוע שעמום אצל השחקנים, כדאי לדלג בין הקטעים מספר פעמים, בדרך כלל בקטעים מותחים, או כאלה שנראים אבודים. אפשר לתת לשחקנים קצת זמן לחשוב ולנתח את המצב בזמן שמשחקים עם השחקנים האחרים. מותו של פאול אולי הוא הקדוש המעונה האחרון, אולי לא. הדבר היחיד שבטוח הוא שפאול הופך לאדם ברגע מותו. לפיליפה אין מספיק אמונה כדי לחולל כזה נס, אבל הדבר קורה בכל זאת, למען הדרמה.
אחי? כן. אחי. כפי שניתן ללמוד מהרקע של דמותו של פיליפה, הוא ופאול אחים. התיבה נכון, חסידי סת אמורים להניח את ליבם בתוך כד חרס. אבל מי אמר שאי אפשר לשים את הכד בתוך קופסא אחרת? מה קורה לאיזבלה? למה היא מגיבה בצורה כזאת כשריכטר שותה מדמה? אי אפשר לדעת. כל אחד מגיב בצורה שונה לשתיית דם על ידי ערפד. בהחלט ישנם אנשים שמתעוררים מינית מפעולה כזאת, וכנראה שגם איזבלה היא אחת כזאת. או שבגלל טבעה המרדני היא מחפשת את חברתם של גברים, ומגיבה בצורה כזאת בגלל הקרבה לגבר.	יכלו ללכת בהן שניים זה לצד זה. "משהו כאן לא בסדר" אמרה לוצ'יאנה. "הייתי מצפה שערפד ישאיר יותר שמירה על דבר כל כך חשוב". "אני חושבת שמצאתי את השומר" לחשה איזבלה. לוצ'יאנה הביטה לאחור וראתה נחש קוברה גדול, כחצי מטר לפני איזבלה. "אל תעשי תנועות פתאומיות" אמרה לוצ'יאנה. ואז זינק הנחש ממקומו. פיליפה הביט בחנית שחדרה לבטנו. באופן מפתיע, הוא לא חש כאב כלל. "הם לא יכולים לפגוע בך" אמר קול משמאלו. הוא הביט וראה שם את דמותו של פאול. "כוחותיי אוזלים, פיליפה. אל תשים לב לרוחות, הן לא יכולות לפגוע בך. בקרוב ניפגש שוב" ושוב נעלמה הדמות בחלל החדר. הרוחות המשיכו לנסות למשוך את תשומת לבו של פיליפה, אבל הוא התעלם מהן עכשיו. במורד המסדרון יכל לראות אור חלש בוקע מחדר צדדי, והוא מיהר לשם. החדר נראה כמו חדר פולחן של דת עתיקה. במרכז החדר היה מזבח מסלע גדול. מסביב למזבח ניצבו עשרות נרות שחורים. קשה היה לנשום בחדר, עם כל העשן שעלה מהנרות. על המזבח, כבול בשלשלאות, שכב פאול. פצע גדול נפער בבטנו וסימני חריכה כיסו את כל גופו. לרגע חשב פיליפה שהוא מחוסר הכרה, ואז הרים פאול את ראשו וקרא לו. "בוא פיליפה, סופי מתקרב. אני רוצה שתהיה לידי כשאעבור מן העולם הזה". פיליפה לקח את ידו של פאול בידו. "מי עשה את זה?" שאל. "בלתזר ריכטר" השיב פאול, ולא פירט יותר. "אבל למה?" שאל פיליפה. פאול משך בכתפיו. "לא נשאר לי עוד הרבה זמן" אמר. "חבק אותי לפני שתכסה אותי האפלה". פיליפה חיבק את פאול. "אל תדאג, אח קטן, אני כאן בשבילך". לחש באוזנו. "בקש את רחמי השמיים עלי, אחי" ביקש פאול בלחישה. ליבו פעם פעימה יחידה, ועצר לנצח. "מזל שהכנתי ממחטות מראש" אמר קול מאחורי פיליפה. הוא הסתובב במהירות והרגיש משהו פוגע בחזהו, וכל שנותר לו לעשות היה להביט באימה בשעה שבלתזר עקר את ליבו מתוך חזהו בעודו פועם, ואז נפל גופו על גופת אחיו. קול נפץ עז נשמע, ואיזבלה כיסתה את ידיה באוזניה. הנחש נפל מת לרגליה. אנטוניו בעט בגופה, לבדוק שהוא אכן מת, ואז החזיר את האקדח העשן לחגורתו. "יכאבו לך האוזניים עוד יום יומיים, אבל לפחות תחיי" אמר. איזבלה הנהנה בראשה. "מאיפה הוא הגיע?" שאל אנטוניו, ואיזבלה הצביע למעלה "הוא נפל מהתקרה". אנטוניו כיוון את הפנס כלפי מעלה, וראה פתח בתקרת המערה. "אני חושב שהגענו" אמר. החדר שלתוכו טיפסו בקושי הכיל את שלושתם. על ראשו של עמוד אבן שכב מגולגל נחש נוסף, ממנו נפטר אנטוניו בירייה נוספת מאקדחו. אחרי שסילק את גופת הנחש מעל העמוד מצא את מבוקשו. על העמוד הייתה מונחת תיבה מוזהבת. התיבה הייתה מעוטרת בתחריט בתורת נחש, וראש הנחש הזדקר כעמוד מעל התיבה. אנטוניו הפך אותה בידיו כמה פעמים, אבל לא מצא כל דרך לפתוח אותה. כאילו נוצקה הקובייה בצורה זאת, ומעולם לא הייתה אמורה להיפתח. אולם כשניער אותה יכל לשמוע דבר מה נע בפנים. זאת חייבת להיות התיבה שמכילה את ליבו ריכטר. "נחזור למנזר" אמר. "אולי יש רמז בקשר לפתרון החידה הזאת ביומנו של לי". איזבלה סדרה את דלת חדרה מאחוריה. אוזניה עדיין כאבו כתוצאה מאותה ירייה, והיא הייתה עייפה מכל הרפתקאות אותו ערב. כל מה שרצתה היה לטבול באמבט חם וללכת לישון. "אנטוניו יעדכן את מונסיניור קרפצ'יו בעצמו", חשבה בשעה שהחלה לפשוט את בגדיה,
ואז הרגיש יד נחה על כתפה. היא הסתובבה בבהלה, וראתה את בלתזר מאחוריה. עיניה פגשו את עיניו והיא נרגע מיד. "אני מקווה שלא הבהלתי אותך, יקירתי" אמר. "זה בסדר" אמרה וחייכה אליו. היא הטתה את ראשה הצידה, שיוכל לנשוך את צווארה בקלות. שוב עברה צמרמורת בגופה כשהרגישה את שפתיו נצמדות לצווארה. דקירה קלה, ואז שבה אליה תחושת התאווה שתמיד חשה עם בלתזר. היא הרגישה את פטמותיה מתקשחות וידיה תרו אחרי אבזם חגורתו. היא החלה להרגיש סחרחורת, ואצבעותיה הסתבכו בניסיון לפתוח את האבזם, ואז נשמטו לצדי גופה בשעה שאיבדה את הכרתה. בבוקר המחרת נמצאו רק אנטוניו ולוצ'יאנה במשרדו של מונסיניור אמליו קרפצ'יו. על שולחן העץ ניצבה התיבה שמצאו בליל אמש מתחת לוותיקן. "הרבה חדשות רעות הגיעו הלילה" אמר אמליו. "אני מאמין שהיעלמותה של איזבלה קשורה לידיעה השנייה שהגיעה אלי רק לפני כמה דקות".אנטוניו פתח את פיו לומר דבר מה, אבל אמליו היסה אתה בהינף כף ידו. "רצח נוסף התבצע בוותיקן הלילה" אמר. "אני לא חושב שיש לכם מה לעשות שם עכשיו. הגופה כבר נלקחה לנתיחה. אנטוניו, אני רוצה שתגיע לחדר המתים, לזהות את הגופה ולאסוף את החפצים האישיים". אנטוניו תמיד שנא חדרי מתים. ריח של פורמלין נדף מהם כל הזמן, והשורות האינסופיות של מגירות נירוסטה גרמו לו לתהות מתי ישכב הוא בתוך אחת מאלה, כשכל רכושו עלי אדמות יסתכם בפתק קטן שיקשר לבוהן רגלו. הפתולוג משך את אחת המגירות החוצה והפשיל את קצה הסדין. פניו החיוורים של פיליפה נתגלו ועיניו, עדיין פקוחות, בהו בתקרה הירקרקה. אנטוניו אחז בסדין, התכוון להפשיל אותו, לראות את הפצע בחזהו של פיליפה. הפתולוג הניח את ידיו על ידי אנטוניו והניד בראשו. "הנתיחה כבר התבצעה?" שאל אנטוניו. "עדיין לא" ענה הפתולוג. "אבל זה לא נראה טוב". "אני מוכרח לראות" אמר אנטוניו והפשיל את הסדין. בחזהו של פיליפה נפער חור בגודל של אגרוף, פיסות בשר חיוורות ושאריות עצם מרוסקות תלו משוליו. אנטוניו סגר באצבעותיו את עיניו של פיליפה והחזיר את הסדין למקומו. "מה עם חפצים אישיים?" שאל. "חכה רגע" אמר הפתולוג ונעלם בחדר הסמוך. הוא חזר אחרי כמה שניות עם מעטפה חומה בידו. "הגופה נמצאה עירומה, אבל הוא החזיק את זה בידו" אמר והוציא טבעת מתוך המעטפה. הטבעת הייתה עשויה זהב, ועוצבה בצורת של נחש שפיו נושך את זנבו. במשרדו של מונסיניור קרפצ'יו ישבו כעת ארבעה אנשים. אל אמליו, אנטוניו ולוצ'יאנה הצטרף גם הספרן, דף נייר מכוסה בכתב צפוף בידו. "נשמע תחילה את שיש ללואיג'י לומר" אמר אמליו, והספרן החל לדבר. "הרמזים שמצאתי לוטים בערפל" אמר. "מצאתי כמה הסברים בקשר לטקס שמוזכר בספרים, זה הכל". "מה למדת?" שאל אנטוניו בהתרגשות. אמנם הטבעת הייתה בידו, והוא היה בטוח שהיא המפתח לתיבה שמצא אתמול, אבל הוא עדיין זקוק היה לרמזים באשר למקום הימצאו של ריכטר. "הטקס יפתח שער בין הארץ לגיהינום" פתח לואיג'י את דבריו. "הנשמה הראשונה היא שפותחת את הדרך לגיהינום, אבל נשמות נוספות צריכות לבוא בעקבותיה כדי להרחיב את הפתח". "נשמות?" שאל אנטוניו. "הכוונה היא לקורבנות שמוקרבים לשטן במהלך הטקס. ההגבלה		חפצים אישיים מאיפה יש לפיליפה את הטבעת? היא הונחה בידו. מי הניח אותה שם? ריכטר. למי שעדיין לא שם לב, ריכטר מושך בכל החוטים. הוא נמצא תמיד לפחות צעד אחד לפני הדמויות ורוצה שהן יגלו את התוכנית שלו, כדי שיוכלו להפוך לחלק ממנה. אלף, אלף, אלף הטקס הקודם התקיים בשמיני לנובמבר 913. כלומר, אם לא טעיתי בחישוב, הטקס מתקיים בערב הרביעי לדצמבר, 1999. יום לפני סוף העולם עליו מדובר בכנס. הלב בגלל הסיבה הזאת חשוב לסיים את קטע הקטקומבות של פיליפה לפני קטע הקטקומבות של שאר הקבוצה. ריכטר שוב הקדים אותם והחביא את ליבו של פיליפה במקום שבו הוא ידע שהם יצפו למצוא את ליבו, מפני שהוא הוליך אותם לאותו מקום. איפה ליבו האמיתי של ריכטר? אי אפשר לדעת. אולי הוא בכלל השאיר אותו במזרח הרחוק. אין לו כל חלק בסיפור.
סצינות סקס עוד שיטה עלובה לקידום מכירות? לא. בשביל שאיזבלה תהיה הקדושה שוויתרה על קדושתה היא חייבת לקיים יחסי מין, וליהנות מהם. האפיפיור בקהל מה עושה האפיפיור בקהל? בתור מי שנתון בשליטתו של ריכטר, סביר להניח שהוא יהיה נוכח. מה הוא עושה כבר תלוי במספר. הוא יכול לשמש בקורבן לפני הדמויות אם המספר רוצה להראות לדמויות את הגורל הצפוי להן. למי שבאמת רוצה לעורר מהומה ולשחק את סצינות הסקס עד הסוף, האפיפיור יכול לצפות בהתלהבות בריכטר ואיזבלה מקיימים יחסי מין בקודש הקודשים של הנצרות, ואולי אפילו לאונן תוך כדי צפייה. רק למי שחושב שהומור שחור לא יהרוס את האווירה.	הגדולה ביותר היא הקורבן הראשון. כל הקורבנות שבאים אחריו הם בסך הכל עניין של נוחיות". ענה לואיג'י. "הקורבן הראשון, הוא בעייתי. הוא צריך להיות קדוש, או קדושה, שוויתרו על קדושתם. בעיה נוספת היא עניין העיתוי. הטקס יכול להתבצע פעם באלף שנים, אלף חודשים ואלף ימים. הטקס הקודם התקיים בשמיני לנובמבר בשנת תשע מאות ושלוש עשרה". "זה אומר שהטקס הבא יתקיים ב…" אמליו החל לערוך חישובים על פיסת נייר. "כבר ערכתי את החישובים, אדוני" אמר לואיג'י. "הטקס יתקיים הערב, ולפי יומנו של הווי לי, הוא יתקיים בכנסיית פטרוס הקדוש". "לא אם נוכל לעשות משהו בנידון" אמר אנטוניו והוציא את הטבעת מכיסו. "אני מאמין שבידי נמצא המפתח לתיבה שמצאנו אתמול. ליבו של ריכטר נמצא בידינו". הוא קירב את הטבעת לתיבה שעדיין ניצבה על שולחנו של אמליו. הנחש שהיווה את ראש הקופסא הזדקף כשהתקרבה אליו הטבעת. "הערב, בכנסיית פטרוס הקדוש, יבוא הקץ לביזיון הגדול ביותר בתולדות האינקוויזיציה" אמר אנטוניו. "היום בערב, נשלים את האוטו-דה-פה הארוך ביותר בהיסטוריה". הוא השחיל את הטבעת על צווארו של הנחש. "היום בערב ימות בלתזר ריכטר". הטבעת החליקה לאורך גופו של הנחש, וראש התיבה החליק הצידה. "או שלא" אמרה לוצ'יאנה אחרי שהעיפה מבט לתוך התיבה. אנטוניו קילל ואמליו הצטלב כשראו את שהיה בתוך התיבה. במקום הלב היבש והעתיק שציפו לראות בפנים, היה שם לב טרי, הדם שסביבו עדיין לא קרוש. היה זה ליבו של פיליפה. לפנות ערב התקדמה לוצ'יאנה בכוון הכנסייה. אנטוניו אמור להיכנס מפתח אחר. מתוך הכנסייה בקע אור מרצד, והיא הניחה שמישהו הדליק מספר גדול של נרות בפנים. כשהתקרבה לכנסייה יכלה לשמוע קולות בוקעים מבפנים, אבל הקולות לא היו ברורים מספיק בשביל שתבין את פשרם. היא דרכה את תת המקלע שאחזה בידה ופסעה לתוך הכנסייה. הדבר הבא שהרגישה היה מגעו הקר של חפץ מתכתי שנלחץ אל עורפה. כעת יכלה לשמוע בבירור את הקולות. אלה היו גניחות, שהגיעו מכיוון המזבח שבקצה השני של הכנסייה. ידיו של אנטוניו נקשרו מאחורי גבו והוא הובל לעבר המזבח. לוצ'יאנה כבר עמדה שם, ידיה כבולות באזיקים. הגניחות ששמע כשרק נכנס לכנסייה התגברו כעת לזעקות, אבל הן לא נשמעו כמו קריאה לעזרה. אפשר היה אפילו לזהות הנאה בקול שהשמיע את הזעקות. על המזבח שכבה איזבלה, עירומה כביום היוולדה, כפות ידיה ורגליה קשורות לפינותיו בפיסות בד. מעליה רכן בלתזר ריכטר, לבוש באותו סגנון כמו איזבלה, וביד ימין אחז סכין בעלת להב ארוך ודק. כשהגיע אנטוניו לצד המזבח, כבר היה האקט בשיאו. ריכטר נע קדימה ואחורה כאחוז דיבוק, ואיזבלה ניסתה לקרב את אגנה לכיוונו ככל שיכלה וצרחה בכל כוחה, לא מודעת למתרחש סביבה, לא שמה לב לכל האנשים שהקיפו את המזבח וצפו בה. אנטוניו ניסה להסיח את דעתו מהנעשה על המזבח והביט האנשים שהקיפו אותו. כולם היו חברי המשמר של האפיפיור, וכעת יכל לראות גם את האפיפיור בקהל, גם ידיו קשורות מאחורי גבו. צעקותיה של איזבלה נעשו תכופות יותר ויותר. היא פלטה צעקה אחרונה, וחיוך מלא תענוג התפשט על שפתיה. בלתזר עצר את תנועותיו, הניף את הסכין גבוה באוויר, ואז נעץ אותה בליבה של איזבלה. היא פרכסה מעט, אבל החיוך לא נעלם מפניה, ואז חדלו תנועותיה. כעת נקשרו אנטוניו ולוצ'יאנה למזבח, וריכטר התקרב אליהם, הסכין בידו. "אל תדאגו, אתכם אני לא אעשה מה שעשיתי עם איזבלה" גיחך. הוא הביא בלוצ'יאנה. "את דווקא נראית יותר קרובה לגילי ממנה"
אמר ופרץ בצחוק פרוע. "לוציפר, נסיך האופל!" קרא. "קבל את מתנותיי ותן לי את הכוח לעבור לממלכתך!" בסכינו החל לחתוך את חולצתו של אנטוניו, וכשחזהו היה חשוף, עבר לחולצתה של לוצ'יאנה. "קבל את מתנותיי, לוציפר!" קרא. "לוציפר! בעל זבוב! אשמדאי! אשמדאי! אשמדאי!". בכל קריאה של השמות הטמאים נעץ את הסכין בחזותיהם של השניים, ואז רפו ידיו, והסכין נפל לרצפה לצדו. האדמה הייתה לבנה ונמתחה עד האופק בכל הכיוונים. ההרגשה הייתה כמו ההרגשה של ללכת על חול, אבל האדמה הייתה עשויה מקשה אחת, ללא גרגרים. שתי דמויות ניצבו במרכז השממה. גבר ואישה מבוגרים, בשנות ה40 לחייהם, הביטו סביבם, מנסים להבין לאן הגיעו. שתי דמויות התקרבו אליהן. האחת, גבר מבוגר יותר. סימני הזקנה ניכרו בפניו. מצחו חרוש קמטים היה, והניצוץ שהיה בעיניו כשהיה צעיר כבה כבר. הדמות השניה, גם היא דמות גבר, עצומה הייתה בגובהה, לבושה במכנסיים לבנים רחבים וחזה חשוף, הילה זוהרת הקיפה את ראשה. שתי כנפיים עצומות, מכוסות בנוצות לבנות, היו מקופלות על גבה. ארבע הדמויות נפגשו והביטו זו בזו. לאחר דקות ארוכות של שתיקה, פתחה הדמות הגבוהה את פיה. "הבאתי אתכם לכאן, כדי שתטפלו בעניין דחוף במיוחד". אמר. "מי אתה?" שאל אנטוניו. "אני ידוע בשמות רבים" ענה האיש, "אבל אתה בוודאי מכיר אותי כפטרון האינקוויזיציה, המלאך מיכאל". "שלושתכם נהרגתם בזמן האחרון, בניסיון לעצור את האויב הנורא ביותר של מלכות השמיים. בלתזר ריכטר הוא בסך הכל משרתו של המלאך שנפל מגדולתו, לוציפר" השם הטמא הדהד והמשיך להישמע עוד זמן רב על פני השממה העצומה שעליה עמדו הארבעה. "סוף העולם צריך להגיע. זהו רצונו של האל" המשיך מיכאל, "אלא שהכלי שיביא את סוף העולם, הקערה השביעית שמכילה את זעם האל, נגנבה. היא נלקחה לגיהינום, וברגעים אלה ממש היא בוודאי נמצאת בידיו של ריכטר, שכבר מצא את דרכו לאותו מקום מקולל". "ומה אנחנו אמורים לעשות בנושא?" שאלה לוצ'יאנה. "לזעמו של האל כוח עצום. ריכטר מתכנן לשפוך את הזעם בקוקיטוס, האגם הקפוא שבמרכז הגיהינום, כדי לשחרר מתוכו את לוציפר. הקערה כבר עושה את דרכה מלימבו לכיוון קוקיטוס, אבל אני יכול להביא אתכם למקום קרוב יותר. המשימה שלכם, היא למצוא את הקדושה שוויתרה על קדושתה בבית הקברות שבעיר דיס. היא בת התמותה היחידה שתוכל לשאת את זעם האל בתוך הגיהינום. לאחר מכן תצטרכו להגיע לקוקיטוס לפני ריכטר, ולעצור אותו לפני שישחרר את לוציפר מכלאו. כעת לכו, הזמן שעומד לרשותכם מועט". מיכאל החווה בידו, והאדמה החלה להתערבל מסביב לשלוש הדמויות. השמיים מעליהם השחירו, ואז האדימו. מקו האופק צמחה חומה עצומה, שהלכה והתקרבה אליהם, עד שנעצרה במרחק כמה עשרות מטרים מהם. החומה הייתה עשויה ברזל, וניתן היה להרגיש את חומה גם מהמרחק שבו ניצבו השלושה. שער עצום נקבע בחומה, ולמרבה הפלא, הוא היה פתוח וללא שמירה. "ציפיתי שיהיה קצת יותר צפוף בגיהינום" העירה לוצ'יאנה. פיליפה הביט בה בשתיקה, ואז התחיל ללכת בכיוון השער. "אין לנו הרבה זמן" אמר, ואנטוניו ולוצ'יאנה מיהרו ללכת אחריו. "חומת העיר דיס מחלקת את הגיהינום לשניים" אמר פיליפה. "בעיקרון, מכאן והלאה אנחנו נמצאים בתוך העיר, למרות שהאזור הבנוי לא גדול במיוחד, אם אפשר לסמוך על דנטה". לא היו בתים בדיס. העיר כולה הייתה בנויה ממצבות וקברים פתוחים. על פי דנטה, הכופרים נענשים בקברים בוערים אלה, אבל		העיר דיס בקומדיה האלוהית חילק דנטה את הגיהינום לתשעה מעגלים. המעגל השישי הוא העיר דיס בה נענשים הכופרים על חטאיהם כשהם נשרפים שוב ושוב בתוך קברים בוערים. צפיפות אוכלוסין למה הגיהינום ריק? כי סוף העולם כבר הגיע. כל הנשמות נעלמו, אבל הדמויות שהיו בגיהינום למרות שלא היו שייכות אליו, לא נאספו ביחד עם שאר החוטאים.
פלגטון המעגל השביעי של הגיהינום נקרא ויס. הוא מחולק לשלושה חלקים והראשון שבהם הוא הנהר פלגטון. ויס מוקדש לענישת פושעים אלימים, ובנהר פלגטון עומדים חלק מהחוטאים. בהתאם לרמת האלימות של חטאיהם נקבע העומק של הדם הרותח שבו הם צריכים להיות מכוסים. מי שמנסה לעבור לקטע רדוד מדי סופג מטר חצים מהקנטאורים שמקיפים את הנהר. כל זאת בתנאי שיש מישהו באזור ותחיית המתים עוד לא הגיעה. יער המתאבדים החלק השני של המעגל השביעי, ויס. כל ההסברים על אותו חלק מופיעים בסיפור, אין צורך לפרט יותר. כמובן שכשדנטה עבר דרך הגיהינום עדיין לא היו גופות על העצים. החול הנתעב החלק האחרון של ויס. גם עליו אין צורך לדעת יותר ממה שכתוב בסיפור.	משום מה, כל הקברים היו ריקים. באופק כבר נראה קצה השני של העיר, ועדיין לא נראתה אף נשמה אחת. רק כשהגיעו לקצה העיר הצביע לוצ'יאנה לעבר אחד הקברים. דמות ישבה לידו, ידיה מחבקות את ברכיה שהיו מקופלות אל חזה. כשהתקרבו השלושה הדמות, גילו שזאת איזבלה. היא ישבה בשקט והביטה לתוך הקבר הפתוח שהיה לידה. "בכל זאת יש חוטאים בגיהינום" אמר אנטוניו, ולוצ'יאנה נעצה בו מבט קר. איזבלה סובבה את ראשה, עיניה היו אדומות ודמעות זלגו לאורך לחייה. "מה קרה פה?" שאל פיליפה. "אין לי מושג" ענתה איזבלה. "הופעתי בתוך הקבר הזה, אבל לא היה כאן אף אחד. אני לא יודעת כמה זמן הייתי בפנים, רק עכשיו טיפסתי החוצה". "טוב, אין לנו הרבה זמן. בואו נמשיך" אמר פיליפה והתחיל להתקדם. איזבלה המשיכה לשבת במקום. "את באה?" שאל אנטוניו. איזבלה הנידה בראשה. "מה זה משנה אם אבוא או לא? אני כבר אבודה". "אנחנו צריכים את עזרתך, איזבלה" אמרה לוצ'יאנה. "זה העונש שלי. כאן אני צריכה להישאר" ענתה איזבלה. "איזבלה" ניגש אליה פיליפה. "למקרה שלא שמת לב, העונש שלך לא מתפקד. אולי זה סימן בשבילך שאת צריכה להתקדם הלאה. דבר אחד בטוח, והוא שאת לא אמורה להישאר כאן. אולי תחיית המתים כבר הגיעה, אני באמת לא יודע. מה שבטוח הוא שלאיש לא נותר מה לעשות כאן". "לא נותר לי מה לעשות גם במקום אחר" השיבה איזבלה. "לפחות תנסי. מה יש לך להפסיד? אם תעזרי לנו, בודאי יסלח לך האל". איזבלה היססה, אבל עדיין לא קמה. "לא תוכלי להישאר כאן לנצח. מוטב שתעזבי עכשיו, עם אנשים שייתנו לך מטרה". אמר אנטוניו. איזבלה הרימה את ראשה והביטה בהם לרגע, ואז הושיטה את ידה לפיליפה. פיליפה הושיט את ידו בחזרה ועזר לה לקום. "בחירה נבונה" אמר, הסתובב והמשיך להתקדם. צחנה נוראית עמדה באוויר וטעם מר מילא את פיהם של הארבעה. נהר אדום זרם במקום, וממנו נבע הריח הנוראי. "פלגטון" אמר פיליפה. "נהר הדם הרותח. למזלנו הקנטאורים לא נמצאים פה עכשיו כדי להפריע לנו לחצות אותו". פיליפה התחיל לדלג על האבנים שבלטו מתוך הנהר. "מעניין" אמר אנטוניו. "אנחנו נמצאים באחד הקטעים העמוקים, או שגם מכאן נלקחו כל החוטאים?". "יתכן שתחיית המתים אכן הגיעה" ענה לא פיליפה. איש מהם לא דיבר עוד עד שהגיעו לצדו השני של הנהר. כאן ניצב יער עצום, אבל לא היה בו אף עץ חי אחד. כל העצים היו שחורים, מעוותים ונוראים למראה. שורשיהם החשופים התפתלו והסתבכו זה בזה, ומכל אחד מהעצים הייתה תלוי גופה. "סימן החיים הראשון שאנחנו מוצאים כאן" אמרה לוצ'יאנה. "לא בדיוק" ענה פיליפה. "היער הזה הוא יער המתאבדים". "וכולם התאבדו בתליה?" שאלה איזבלה. "לא. כל נשמת מתאבד שמגיעה לגיהינום הופכת לעץ ביער הזה. ביום תחיית המתים, לא יוכל איש לקבל את מה שלקח בכוח, ולכן לא יחזרו המתאבדים לחיים, כי לקחו את חיי עצמם בכוח. במקום זה, הם יצאו מהגיהינום, וכל אחד מהם יביא בחזרה את גופתו ויתלה אותה מהעץ שלו". הסביר אנטוניו. "אם כך, תחיית המתים אכן הגיעה" אמרה לוצ'יאנה. "ומישהו שכח אותנו" העיר פיליפה בציניות, ונכנס לתוך היער.
ערפל כבד כיסה את היער, וקשה היה לראות יותר מכמה פסיעות לפנים. היער היה שקט במיוחד, הרעש היחיד שנשמע בו היה קול חריקת החבלים המתחככים בענפי העצים. איזבלה בחנה חלק מהגופות ונתקפה חלחלה. לחלקן היו פצעי ירייה במקומות שונים, בעיקר בראש ובחזה. לחלק היו חתכים בפרקי הידיים, לעתים עדיין נטף דם מאותם חתכים. חלק מהגופות נראו רגילות לחלוטין, אולי אנשים שלקחו כדורים או התאבדו בתלייה. וחלק היו מרוסקות, עם שברי עצמות בולטים ממקומות שונים. אנשים שקפצו אל מותם. היו כמה גופות שונות. גופות מפוחמות של אנשים שהציתו את עצמם, או חשמלו את עצמם. גופות נפוחות משהיה ממושכת מתחת למים. וחלק מהגופות היו כה נוראות למראה שאיזבלה לא העיזה לדמיין איך התאבדו אותם אנשים. לבסוף יצאו מהיער והגיעו למדבר רחב ידיים. גשם של אש ירד מהשמיים וחרך את המדבר, אבל נשמות הכופרים שהיו אמורים להיענש פה לא נראו בסביבה. "איך נעבור כאן?" שאלה איזבלה. "כמו דנטה" השיב פיליפה, והחל ללכת לאורך הגבול שבין היער למדבר. זמן מה הלכו כך בטור, עד שמצא פיליפה את מבוקשו. זרם דקיק של דם שיצא מהיער והמשיך דרך המדבר. "לאורך נהר הדם לא יורד גשם האש. רק משם אפשר לעבור את החול הנתעב". אמר פיליפה והחל ללכת לאורך זרם הדם. אט אט התרחב הזרם הדק לנהר של ממש. ערוץ הנחל חפר נקיק עמוק במדבר, אבל הארבעה לא נכנסו אליו. הם הלכו מער הנקיק, נצמדים לקצהו. גשם האש פגע סנטימטרים ספורים מהם, ושלוליות זכוכית נראו במקומות בהם פגעו טיפות אש גדולות במיוחד בחולות המדבר. איש מהם לא ידע כמה זמן הם הולכים כך. החום היה בלתי נסבל, וכל דקה נראתה כמו נצח. לבסוף הסתיים המדבר, והם ניצבו על פי תהום. "המחסום הגדול" אמר פיליפה. "עומק התהום כעומק כל שלבי הגיהינום שמעליו". ובלי לחשוב פעמיים החל לטפס במורד הצוק. הירידה ארכה זמן רב. אולי שעות, אולי ימים, אולי יותר מזה. ואולי היא ארכה דקות ספורות בלבד. קשה היה לעקוב אחרי הזמן בגיהינום. למרבה המזל היו פזורים מדפי סלע רבים לאורך הירידה בהם ניתן היה לעצור ולנוח. בסופו של דבר הגיעו לתחתית התהום. "המעגל השמיני של הגיהינום" אמר פיליפה. "כאן נענשו הרמאים. המעגל מחולק לעשרה מעגלים קטנים, כל אחד מהם משמש להענשת רמאים מסוג אחר". הוא החל לפסוע במורד השביל ולעבור על הגשרים שמעל המעגלים הקטנים. אנטוניו השיג אותו והלך לצדו. "אני דואג" אמר. "אתה תוהה מה נמצא בקוקיטוס?" שאל אותו פיליפה. "אני חושש שנשמות הבוגדים ניפצו את הקרח בדרכן החוצה ושחררו את לוציפר". "חשש מוצדק" ענה פיליפה. "אבל אני מאמין שהשטן, גם אם שוחרר מכלאו, עדיין יהיה מחוסר הכרה. ריכטר יצטרך את זעם האל בשביל להעיר אותו". "נקווה שאתה צודק" אמר אנטוניו בשעה שעברו את הגשר האחרון והגיעו לבאר. "אולי מוטב שנחכה לריכטר כאן?" שאלה לוצ'יאנה. "הבאר גדולה מדי. אי אפשר לדעת מאיזה כיוון יבחר לרדת. לא, אנחנו חייבים להיצמד לגופו של לוציפר כדי שנוכל לעצור אותו" ענה פיליפה והחל להוביל אותם לתחתית הבאר. "שנינו צדקנו" אמר אנטוניו כשהגיעו לתחתית הבאר. אגם הקרח העצום של קוקיטוס היה מרוסק כולו. אף נשמת בוגד אחת לא נראתה באזור. רק גופו העצום של השטן שעדיין ניצב במרכז האגם הוכיח		המעגל השמיני בכוונה לא כתבתי את שמו של המעגל השמיני. למה? כי הוא נקרא Malbowges, ואין לי שמץ של מושג איך הוא נקרא בעברית. מלבוגס נראה ממש רע, לא? קוקיטוס והבאר המעגל התשיעי והאחרון. כאן נמצאות נשמות הבוגדים בתוך האגם הקפוא שבמרכזו השטן. הבאר היא הירידה לאותו אגם. הכוונה היא לא לבאר קטנה כמו שאתם בוודאי מכירים. היקפה ועומקה של הבאר הם כמעט בלתי נתפסים. הגיהינום למי שרוצה יותר פרטים על הגיהינום, מומלץ לקרוא את החלק הראשון של הקומדיה האלוהית, מאת דנטה. ספר עזר נוסף בנושא הוא משחק התפקידים Abyss בהוצאת Global Gamesשמבוסס על ספרו של דנטה, אבל מוסיף הרבה פרטים שלא מופיעים בקומדיה האלוהית. בכל מקרה יש לזכור שכשכתבתי את הסיפור הסתמכתי על מה שזכרתי מקריאה בקומדיה האלוהית זמן רב קודם לכן, ולכן יתכנו אי דיוקים רבים. במיוחד בתיאור העיר דיס.
אמונה אמיתית איך משתמש פיליפה בכוח אמונתו בגיהינום? סוף העולם הגיע, הרבה דברים לא צפויים יכולים לקרות, וזאת רק דוגמא לאחד מהם. זעמו של האל התיאור שבסיפור הוא צורת ההסתכלות שלי על זעמו של האל. לכל מספר צריכה להיות זווית ראייה משלו לנושא. אפשר להיעזר בתיאור שבסיפור, אבל אני ממליץ להמציא תיאור משלכם. זהו רצון האל קריאת הקרב של האינקוויזיציה. בלטינית: Deus Vult.	שהם אכן נמצאים בגיהינום. רוב רגליו עדיין היו מכוסות בקרח, אבל הוא עדיין לא זז, למרות שממלכתו נותרה ריקה. הארבעה התמקמו מסביב לגופו והמתינו. כמה זמן עבר, לא ידעו, אבל בסופו של דבר הופיעה דמות בקצה הבאר והחלה לעשות את דרכה לעברו של לוציפר. בלתזר נעצר לרגלי הגוף העצום, עדיין לא הבחין בארבעה שהמתינו בעברו השני של הגוף. "מילאתי את הבטחתי, נסיך האופל. באתי לשחרר אותך מכלאך!" קרא. "לא כל כך מהר" לוצ'יאנה זינקה לעברו, אבל הוא הספיק להתכופף ולחמוק ממנה. "אתם לעולם לא מוותרים, מה?" אמר בלתזר. "יש לי חדשות בשבילכם. העולם איננו עוד. אין לכם בשביל מה להלחם יותר". "אז למה אתה מתעקש כל כך להעיר את לוציפר?" שאל אנטוניו. "לא הכל הלך לפי התכניות שלי" ענה ריכטר. "אבל את מה שהתחלתי אני חייב לסיים. אולי ייתן לי נסיך האופל ממלכה משלי בעולם החדש שייצור". "לעולם לא ניתן לך להעיר אותו!" קראה איזבלה. "המורדת האחרונה רוצה לעצור את המורד הראשון" גיחך ריכטר. "הקרב כבר אבוד. אין לכם סיכוי לעצור אותי עכשיו. כאן בגיהינום, כוחותיי גדולים בהרבה מכוחותיי על הארץ". אנטוניו זינק עליו וניסה להפילו, אבל בלתזר השליך אותו הצידה. "מוטב שתוותרו. השמיים לא יוכלו לעזור לכם כאן". לוצ'יאנה זינקה עליו מאחור והפילה אותו לרצפה. ריכטר הסתובב והנחית אגרוף על פניה, והיא איבדה את הכרתה. כעת הושיט ריכטר את ידו לתוך מעילו הארוך ושלף משם קערית חרס קטנה. "זה הסוף" אמר והושיט את ידו להסיר את הכיסוי שעל הקערה.. באותו רגע פגע בו אנטוניו והקערה נשמטה מידו, אבל לא התנפצה. "קחי אותה, איזבלה!" צעק אנטוניו, ואז חבט ריכטר בבטנו והוא נפל לרצפה. איזבלה פתחה בריצה מטורפת לעבר הקערה. היא זינקה והושיטה את ידיה לעבר הקערה, אבל ריכטר נעמד בינה לבין הקערה, והיא נפלה בקול חבטה עמום על הקרח החלקלק. "לא כל כך מהר" צחק ריכטר והסתובב על מנת להרים את הקערה. מאחוריו עמד פיליפה, צלב עץ בידו. "אתה באמת חושב שהדבר הזה יעזור לך כאן?" צחק ריכטר. "בכוח אמונתי הפכתי ערפד לאדם, אני בטוח שלהפוך ערפד אחר לאפר לא תהיה משימה קשה כלל" עמה פיליפה. "לא הייתי בונה על זה" ענה ריכטר והושיט את ידו לעבר הקערה. פיליפה הצמיד את הצלב לעורו החשוף של ריכטר, וזה נרתע ממנו בצעקה. עשן עלה מעורו וכוויה בצורת צלב נראתה עליו. "לא, זה לא יתכן!" צעק ריכטר. הוא ניסה לזנק על פיליפה, אבל רגליו כשלו. "זהו רצון האל" אמר פיליפה, והוסיף "קחי את הקערה, איזבלה". איזבלה התכופפה והרימה את הקערה הקטנה. הכיסוי שנסדק בנפילה, נשר ממנה. הקערה הייתה קערת חרס קטנה, עומקה לו יותר משלושה סנטימטרים, ובתוכה נראה חומר שחור, שאיזבלה לא הייתה בטוחה אם הוא נוזל או דבר מה אחר. החומר היה שקט לחלוטין ופעפע באותו זמן. הוא נראה עמוק כמו היקום כולו, כמו הנתח, למרות רדידות של הקערה. מתוך הקערה בקעו קולות, ולמרות שאיזבלה התאמצה להתעלם מהם, היא לא יכלה להפסיק לשמוע את חריקת שרשראות הטנקים, את היריות, את צלצול החרבות הפוגעות זו בזו, ומעל הכל – את רחש הלהבות המכלות את הבשר, את זעקות הפצועים, מלמולם חסר הפשר של הקודחים מחום, הגוססים בלי להיות מודעים לאשר קורה סביבם. ריח אחד עלה מהקערה, אבל הוא הכיל בתוכו ריחות רבים. את רוב הריחות לא הריחה איזבלה מעולם, אבל עכשיו שהריחה אותם, ידעה בדיוק מהו כל ריח. ריח השריפה, ריח הגופרית, ריח מילוי הפוליאסטר
המותך של הדובי שנשרף בעריסה ביחד עם התינוק, שריח בשרו החרוך עלה גם הוא באפה. ריח של פרחים נבולים, של דם וקיא. אבל הריחות ששלטו בכל הם ריחם של התקווה האבודה והחלום שהתנפץ. גם בלי לגעת בזעם האל יכלה איזבלה להרגיש אותו. ההרגשה הייתה כמו של אפר המתים, כמו מצבת שיש קפואה אליה נאחזת האלמנה הצעירה תחת מטח הברד, כמו חבל שמחליק בין אצבעותיו הנוקשות מרוב קור של מטפס ההרים הנואש, בשעה שהוא נופל אל מותו במרחק מאות מטרים, כמו הדם המתנקז מפרקי ידיו החתוכים של מתאבד, כמו מגעה הקר של אהבת נעורים שמתה. ובפיה עלה טעמו של זעם האל. היה זה טעמה של האכזבה. טעם של אפר בפיה. טעמו של פחד נוראי שמחלחל לעצמות ומקפיא את כל הגוף. "אני אקל על משאך" שמעה קול אומר לה, ופקחה את עיניה. היא ניצבה בחלל ריק, הכל סביבה היה שחור לחלוטין. לידה ניצבו פיליפה אנטוניו ולוצ'יאנה, ומולה עמדה דמות גבוהה, עם הילה מסביב לראשה, וכנפיים גדולות מקופלות על גבה, והיא ידעה שעליה למסור את הקערה לאותה דמות. "העולם בא אל קצו מוקדם מכפי שציפינו" אמר מיכאל בשעה שאחז בקערה. "אבל משהו נשאר, ואם סוף העולם יגיע לאותו חלק קטן, גם אז עוד יש תקווה שעולם חדש יצמח מההריסות". בחלל שביניהם ריחפה נקודה זוהרת. גרגר חול זהוב יחיד. כל שנותר מפאר היצירה. ומיכאל הטה את הקערה, וזעם האל נשפך על מה שנותר מהעולם. ואז ירד עליהם החושך. חושך על פני תהום.

כמה מלים על חופש

במשחקי תפקידים, ובמיוחד במשחקי אימה, חשוב מאוד שיהיה לדמויות חופש פעולה. אין דבר מתסכל יותר לשחקנים ממספר שמאלץ אותם לעבור דרך הסיפור שאותו תכנן. מצד שני, במסגרת הזמן שיש בכנסים כמו איגור, אי אפשר לתת לדמויות יותר מדי חופש, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק זמן להחזיר את הדמויות לעלילה הכללית במקרה שהן התרחקו ממנה. הפתרון הוא לתת לשחקנים אשליה של רצון חופשי. אי אפשר להסביר איך לעשות זאת, כל מספר לומד זאת בדרכו שלו.

"הכס הטמא", אם כן, הוא סיפור ליניארי למדי. לפחות כך הוא נראה למי שקורא אותו. בכל זאת, ניתן להגמיש את העלילה, במידה ומעבירים את הסיפור מחוץ למסגרת של כנס. במידה והסיפור מועבר בכנס, יש בו מספיק גמישות כדי ליצור אשליה של רצון חופשי אצל השחקנים, אבל מספיק קשיחות כדי להחזיר אותם לעלילה (או להעלות אותם על העלילה, אם הם עדיין לא נתקלו בה) במידת הצורך.

בסופו של דבר, העיקר במשחק הוא ההנאה של השחקנים, ולא פחות חשוב, של המספר. כל קבוצה תצטרך למצוא את הדרך שמתאימה לה לשחק את המשחק.

בהצלחה,

איתי.

דמויות

העמודים האלה יכללו סיכום של הנתונים הסטטיסטיים של הדמויות. הנתונים לא חשובים באמת, כי אין שום שימוש אמיתי בהם בסיפור. הדגש בסיפור הוא על הדרמה, ולא על החוקים. בכל זאת, ליתר בטחון, יצרתי את הדמויות. מי שמעדיף להשתמש רק ברקעים שמופיעים בדפים הבאים, אין שום בעיה. אפילו כדאי.

רק פרט טכני קטן אחד: טבע הוא האופי האמיתי של הדמות, והתנהגות היא האופי שהדמות מציגה לעולם.

הערה בקשר לשפות: כל הדמויות יודעות איטלקית. שפות נוספות יפורטו תחת היכולת Linguistics.

פיליפה צ'צ'ני

Attributes: Strength: 2 Dexterity: 2 Stamina: 2 Charisma: 4 Manipulation: 2 Appearance: 2 Perception: 3 Intelligence: 5 Wits: 4

Abilities: Alertness: 3 Athletics: 1 Brawl: 2 Dodge: 2 Empathy: 3 Intimidation: 1 Leadership: 1 Firearms: 1 Melee: 2 Repair: 1 Stealth: 2 Bureaucracy: 1 Investigation: 3 Law: 1 Linguistics: 3 (Latin, English, Spanish) Medicine: 1 Occult: 3

Humanity: 10 Willpower: 7 Faith: 4

Virtues: Conscience: 5 Self Control: 4 Courage: 3

איזבלה ג'נאריו

Attributes: Strength: 2 Dexterity: 3 Stamina: 1 Charisma: 3 Manipulation: 2 Appearance: 4 Perception: 3 Intelligence: 5 Wits: 2

Abilities: Brawl: 1 Dodge: 1 Empathy: 4 Leadership: 1 Subterfuge: 3 Etiquette: 2 Stealth: 1 Computer: 2 Linguistics: 2 (Latin, English)

Medicine: 4 Occult: 2 Science: 3

Humanity: 9 Willpower: 4 Faith: 1

Virtues: Conscience: 3 Self Control: 2 Courage: 4

Via Medicamenti: 3

לוצ'יאנה קסטריאנו

Attributes: Strength: 2 Dexterity: 4 Stamina: 3 Charisma: 3 Manipulation: 2 Appearance: 2 Perception: 3 Intelligence: 3 Wits: 5

Abilities: Alertness: 4 Athletics: 2 Brawl: 1 Dodge: 4 Leadership: 4 Streetwise: 2 Subterfuge: 1 Firearms: 2 Melee: 5 Repair: 2 Security: 3 Stealth: 3 Computer: 2 Investigation: 4 Law: 1 Linguistics: 2 (Latin, English) Medicine: 1 Occult: 4 Science: 1

Humanity: 7 Willpower: 8

Virtues: Conscience: 3 Self Control: 4 Courage: 4

אנטוניו מונטניני

Attributes: Strength: 2 Dexterity: 2 Stamina: 2 Charisma: 2 Manipulation: 4 Appearance: 2 Perception: 4 Intelligence: 4 Wits: 3

Abilities: Alertness: 3 Athletics: 1 Brawl: 3 Dodge: 2 Intimidation: 3 Leadership: 4 Subterfuge: 3 Drive: 1 Firearms: 2 Melee: 2 Bureaucracy: 2 Computer: 1 Investigation: 4 Law: 2 Linguistics: 2 (Latin, English) Medicine: 1 Occult: 3

Humanity: 4 Willpower: 7

Virtues: Conscience: 2 Self Control: 5 Courage: 3

ויטו דנזה

Attributes: Strength: 3 Dexterity: 4 Stamina: 3 Charisma: 2 Manipulation: 2 Appearance: 2 Perception: 3 Intelligence: 2 Wits: 3

Abilities: Alertness: 4 Athletics: 3 Brawl: 3 Dodge: 3 Intimidation: 2 Leadership: 1 Streetwise: 3 Subterfuge: 2 Drive: 2 Firearms: 4 Melee: 3 Repair: 2 Security: 4 Stealth: 3 Computer: 1 Investigation: 2 Law: 1 Linguistics: 1 (English) Medicine: 1 Occult: 1

Humanity: 6 Willpower: 5

Virtues: Conscience: 2 Self Control: 3 Courage: 4

Via Ignis: 3

אנג'לו ליברי

Attributes: Strength: 2 Dexterity: 4 Stamina: 3 Charisma: 2 Manipulation: 1 Appearance: 3 Perception: 2 Intelligence: 2 Wits: 3

Abilities: Alertness: 4 Athletics: 2 Brawl: 3 Dodge: 3 Intimidation: 3 Leadership: 1 Streetwise: 3 Subterfuge: 2 Drive: 2 Firearms: 5 Melee: 4 Security: 3 Stealth: 3 Survival: 2 Investigation: 1 Law: 2 Occult: 2

Humanity: 4 Willpower: 6

Virtues: Conscience: 2 Self Control: 3 Courage: 5

פיליפה צ'צ'יני

ציטוט: "בבקשה. אני לא מתכוון לפגוע בך"

הקדמה: כשאחיך, פאול, פנה אליך לפני שלושים שנים וסיפר לך שהוא ערפד, התקשית להאמין. בסופו של דבר הבנת שזאת האמת, ושערפדים קיימים. למדת גם שרוב הערפדים הם לא כמו פאול. הערפדים טובחים בבני האדם, משתמשים בהם ככלי משחק למטרותיהם האפלות ומרחיקים את בואו של המשיח. לא העזת להשמיע את הידע שלך ליד אנשים אחרים מהכנסייה, מחשש שתיחשב לכופר ותאבד מכבודך ומעמדך. אבל בסופו של דבר פגשת אנשים שידעו על הערפדים, וגם על היצורים האחרים ששולטים בלילה. לפני עשרים וחמש שנים הצטרפת לאינקוויזיציה ונשבעת להילחם בכל אותם שליחי שטן, להשיב לבני האדם את השליטה בלילה, שעל אחר שעל. ומילאת את תפקידך בצורה הטובה ביותר. לאחר חמש עשרה שנים של צייד בלתי פוסק כמעט, החליט האינקוויזיטור גנרל, מונסיניור אמליו קרפצ'יו, להעביר אותך לתפקיד של צנזור. לדבריו, מילאת את תפקידך, ובגילך כבר לא כדאי היה שתרדוף אחרי ערפדים. בכל זאת, לפני חמש שנים יצאת לצייד אחרון. רדפת אחרי הערפד ברחובות רומא ביחד עם הקונדוטייר היחיד שנותר בחיים מהרומח שאתו יצאת למשימה, אנטוניו מונטניני שמו. לבסוף נכנסת למחבוא של הערפד, אבל יצאת החוצה בידיים ריקות. סיפרת שהערפד הצליח להימלט. הקונדוטייר טען אחרת. לדבריו הוא ראה אותך מדבר עם הערפד, ומניח לו לעזוב את המקום. המשפט היה קצר. רק מעמדך באינקוויזיציה הציל אותך מאוטו-דה-פה. במקום זה, נענשת בנידוי מהאינקוויזיציה. נשארת ברומא, שם הייתה לך כנסיה משלך, וחשבת שתיאלץ לוותר על הצייד. אלא שלפני כמה יומיים חזר הערפד. הוא סיפר לך על ערפד אחר שהגיע לוותיקן, וביקש את עזרתך בעצירתו. שלחת מיד מכתב לאינקוויזיטור גנרל, והוא קרא לך להתייצב במשרדו שבמנזר מיכאל הקדוש. כמובן שלא סיפרת לו על הערפד שמסר לך את המידע. אחרי הכל, אסור שאיש ידע שבאמת נתת לערפד לברוח לפני חמש שנים. אסור שאיש ידע שזה אחיך.

רעיון: אתה מה שנקרא בפי האינקוויזיטורים "סנבניטו". חשוד באמונה בכפירה של פלורנס. במשפט לא הצליחו להוכיח את אשמתך, מכיוון שמדובר היה במילה שלך מול המילה של אותו קונדוטייר. בכל זאת, הורחקת מהאינקוויזיציה, ועכשיו אתה רוצה למצוא את דרכך בחזרה.

טיפים למשחק: אתה חף מפשע. אשמתך מעולם לא הוכחה ואיש לא יוכל לטעון אחרת. בכל זאת, רבים ינסו לעשות זאת. אסור לך להסגיר את סודך לעולם, אחרת יוכרז עליך אוטו-דה-פה, ואתה יודע שיש כמה וכמה אינקוויזיטורים שישמחו למלא אותו. אתה אדם מבוגר, ולכן סובלני יותר. יש לך יותר ניסיון בצייד מרוב האנשים האחרים בקבוצה. בכל זאת, היית פעיל כצייד במשך תקופה מאוד ארוכה. אבל אל תתנשא מעל האחרים בידע שיש לך לכאורה. בכל זאת, כל אותן שנות צייד לא גרמו לך להתקבל לגלדיוס די.

טבע: Autist

אתה מסתיר את סודותיך מאחרים. חשוב מכך, אתה מסתיר את עצמך האמיתי. כל מי שמכיר אותך באמת יכול לפגוע בך, ולכן אסור שאיש יראה את האופי האמיתי שלך, או אפילו יתקרב. גלה על עצמך מעט ככל האפשר – אמץ לעצמך אישיות בדויה אם תרצה – רק וודא שאיש לא יגלה את האמת אודותיך. ידע הוא כוח, ואלו שמכירים אותך מסוגלים לעולל לך ככל העולה על רוחם.

התנהגות: Judge

כמתווך, מפשר, בורר ומשכין שלום, אתה תמיד מנסה לשפר את פני הדברים. אתה מתגאה ברציונליות שלך, בכושר השיפוט שלך וביכולתך להגיע להסבר הגיוני כשיש בידך את העובדות. אתה נאבק להביא את האמת לאור, אבל מבין עד כמה הדבר יהיה קשה. אתה מכבד צדק, כי זוהי הדרך שבה תוכל האמת למשול.

בעיניך, אנשים הם משאבים, אם כי כאלה שקשה ביותר לנהל ולנצל. אתה מתעב מחלוקות וויכוחים, ומרחיק את עצמך מדוגמטיות. לפעמים שופטים מהווים מנהיגים טובים, למרות שחוסר חזון עלול לגרום להם לשמור על הסטטוס קוו במקום לחפש דרך טובה יותר.

איזבלה ג'נאריו

ציטוט: (תוך כדי גיחוך) "את חושבת שיענישו אותנו אם ניתפס?"

הקדמה: נולדת למשפחה קתולית אדוקה, אבל בתור ילדה תמיד היית שובבה. הוריך חששו ששובבות זו תרחיק אותך מהדת, ולכן החליטו לשלוח אותך לבית ספר לבנות. משם המשכת למנזר, שם נדרת את נדריך והפכת לנזירה פרנציסקנית, ממסדר קלייר הקדושה. משם המשכת ללימודי רפואה, בהם הצטיינת, וחזרת לרומא כדי לעשות את הסטאז'.

באחד הימים בהם עבדת בחדר המיון במשמרת לילה, נכנס למקום אדם שלא הכרת. לפי הצווארון הוא היה כומר קתולי, ונראה כאילו מצבו היה קשה במיוחד. הוא בקושי הלך, בידיו החזיק את בטנו, ומבין אצבעותיו נשרו טיפות דם. הוא התעקש שאת תטפלי בו לבדך. בחדר הטיפולים הוא סיפר לך את נסיבות פציעתו, ואז נפח את נשמתו. לדבריו, מי שגרם לו את אותה פציעה היה ערפד. הפצע עצמו נגרם על ידי סכין, אבל משהו בדבריו של האיש לא הניח לך. האם באמת יש ערפדים בעולם? ומדוע הוא התעקש לספר את הדבר דווקא לך?

לא היית צריכה לחכות זמן רב לתשובה. כמה ימים לאחר אותו מקרה זומנת להגיע למנזר מיכאל הקדוש. שם נפגשת עם מונסיניור אמליו קרפצ'יו, שהציג את עצמו כאינקוויזיטור גנרל. הוא סיפר לך על האינקוויזיציה, ומלחמתה בבני השטן, ועל תפקידן של חברות המסדר של קלייר הקדושה, לשמש כמרפאות לאינקוויזיטורים. הוא ביקש ממך להישאר במנזר ולהצטרף לאינקוויזיציה, ואת הסכמת בשמחה. חמש שנים עברו מאז, ובאותן חמש שנים השתתפת באוטו-דה-פה אחד. הוכחת את עצמך באותו צייד, ואת מחכה לצייד נוסף שאליו יצרפו אותך. זה הרבה יותר מעניין מסתם לרפא אנשים. מי יודע, אולי אפילו תוכלי להצטרף לגלדיוס די.

לפני כמה ימים, כשחזרת מביקור בכנסייה הגדולה בוותיקן בשעת ערב, פגשת גבר שלא ראית מעולם. שמו היה בלתזר ריכטר, והיה משהו מהפנט בעיניו. כשהוא נשך את צווארך, הרגשת תחושות שלא הרגשת מעולם, ותאוותך כמעט שהשתלטה עלייך. לאחר מכן הוא נתן לך לשתות מעט מדמו שלו, ואז נעלם, ואת נשארת שם לבדך, רועדת מהתרגשות. את מקווה לפגוש אותו שוב, אבל יודעת שאסור לך לומר על כך דבר לאיש, כי אינקוויזיטור הקושר קשר עם ערפד, דינו מוות.

רעיון: את חברה במסדר קלייר הקדושה. הנזירות באותו מסדר משמשות כבר שנים רבות כמרפאות בשירות האינקוויזיציה. אלא שבניגוד לרוב החברות במסדר, את שואפת להתקבל למסדר אחר, הגלדיוס די, המסדר הלוחם של האינקוויזיציה. היו מקרים מעטים בלבד של העברות ממסדר קלייר הקדושה למסדר שונה כל כך, אבל הדבר קרה בעבר, ואת מתכננת לראות אותו קורה שוב בעתיד.

טיפים למשחק: מאז שהיית ילדה היית מורדת. אמנם מאז שנשלחת לבית הספר לבנות הדבר לא בלט, אבל תמיד רצית להיות שונה. זאת הסיבה שאת רוצה להצטרף לגלדיוס די, זאת גם הסיבה שאת מקווה לפגוש שוב את ריכטר. את מאמינה שתוכלי ללמוד ממנו דברים שלא תוכלי ללמוד באינקוויזיציה, ואולי אפילו לעשות דברים שאם ידעו עליהם במנזר, לא יסתכלו עלייך בעין יפה… אבל את תוכלי לשמור את הדבר בסוד, העיקר להתנסות בכל הדברים שבהם אסור לך להתנסות.

טבע: Thrill Seeker

את חיה למען רגע הסכנה שבו האדרנלין מתחיל לגעוש ואת מרגישה חיה באמת. צניחה חופשית, קפיצות בנג'י, וזינוקים בין גגות לשם האתגר הם הדרך שלך. כמו שנרקומן מכור לרעל שלו, את מכורה לסכנה. בניגוד לאחרים, את מציבה את עצמך במצבים מסוכנים שבוחנים את גבול היכולת שלך. את עובדת ומתאמנת כדי להיות מוכנה ככל האפשר לאותם מצבים, ואז את מחפשת אותם. זה מה שמפריד אותך מהמוני המטומטמים הפרנואידים ששורצים באזור, מפחדים מהצל של עצמם.

התנהגות: Caregiver

את תמיד מנסה לעזור למי שמסביב לך, נאבקת כדי ליצור שינוי בצורכיהם וצערם של חסרי המזל. אנשים סביבך סומכים על יציבותך וכוחך שישמרו אותם יציבים ומרוכזים. את האחת שאליה אנשים פונים כשיש להם בעיות.

לוצ'יאנה קסטריאנו

ציטוט: "זה היה צייד קל, השבח לאל"

הקדמה: את לא זוכרת אפילו יום ראשון אחד שבו לא הגעת לכנסיה. האל תמיד היה חלק מרכזי בחייך. כשהתבגרת, רצית להצטרף למנזר, למרות התנגדותם של הורייך. בניסיון לשכנע אותך לוותר על חיי הפרישות, הם נתנו לך את המתנה שכל בן עשרה חולם עליה: טיול מסביב לעולם. היית בכל אירופה ובארה"ב, אבל התגלית המעניינת באמת הייתה ביפן. ביפן גילית את הערפדים, כשאחד מהם ניסה לתקוף אותך, ואת הצלחת להתחמק.

במשך הטיול כבר כמעט שוויתרת על התוכנית להצטרף למנזר, אבל אותה תקרית ביפן שכנעה אותך לפנות בחזרה לאל. רק הוא יוכל להגן עלייך מאותם יצורים נוראיים. המפגש עם אותו ערפד ביפן היה סימן מהאל לכך שאיבדת את דרכך, ורק אם תהפכי לנזירה תמצאי את דרכך בחזרה.

כל השנים במנזר שמרת את התקרית בסוד, אבל הסיוטים לא הפסיקו להציק לך. כל לילה היית חיה מחדש את אותם רגעים, בכל פעם עם סיום אחר. לפעמים הצלחת להתחמק, לפעמים הערפד תפס אותך. לפעמים הצלחת להרוג את הערפד בעצמך. כשראית שהמצב לא משתפר, והסיוטים ממשיכים להגיע, פנית לאם המנזר וסיפרת לה את הסיפור. היא רק חייכה בהבנה והתקשרה למספר לא ידוע. למחרת הועברת למנזר מיכאל הקדוש, שם למדת את האמת על הערפדים, על יצורים על טבעיים אחרים, ועל האינקוויזיציה.

מאז הספקת להשתתף באוטו-דה-פה רבים, אפילו הובלת אחדים מהם. לפני כמה שנים הצטרפת ליחידת העילית של האינקוויזיציה: גלדיוס די. הספקת לצוד כל יצור על טבעי שידעת על קיומו, ערפדים, אנשי זאב, קוסמים, עובדי שטן, פיות ועוד רבים אחרים. עוד לא נכשלת מעולם באוטו-דה-פה. ובקריירה שלך, כישלון הוא מוות.

רעיון: את גלדיוס די. יחידת העילית של האל. הגלדיוס די מעולם לא נכשלו באוטו-דה-פה, ועד כמה שזה תלוי בך, הם לעולם לא ייכשלו. להיות גלדיוס די זה סמל מעמד. את מכובדת בין חברי האינקוויזיציה, יש לך ידע רב בתחומים רבים שקשורים לצייד ולתורת הנסתר, ואנשים מכבדים את דברייך. ישנם כאלה שטוענים שהגלדיוס די מקבלים רק את האוטו-דה-פה הקלים לביצוע כדי לשמור על המוניטין ואחוז ההצלחה המושלם, אבל כל גלדיוס די יודע שהדבר לא נכון. אין יחידה איכותית יותר בתוך האינקוויזיציה. מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

טיפים למשחק: את אחת מהגלדיוס די, ובתור כזאת מגיע לך כבוד, ואת תקבלי אותו. אנשים צריכים לכבד את דברייך, להקשיב לעצתך ולציית לפקודותיך. זה לא אומר שאת תמיד תהיי מפקדת כל כוח שיצא למשימה, אבל בהחלט מגיע לך להיות כזאת, ובמצבי לחץ, יש סיכוי טוב שתקבלי את הפיקוד. את לא מנסה להתנשא מעל האחרים. את פשוט יותר מנוסה, וכבר למדת מהטעויות שלך, לכן את מנסה למנוע מאחרים לעשות את הטעויות שאת כבר עשית לפני שנים רבות כל כך.

טבע: Director

את מתעבת חוסר סדר ותוהו, ונוטה להשתלט ולארגן דברים כדי לדכא אנרכיה. את אוהבת להיות בשליטה, חיה כדי ליצור סדר ובאופן קבוע שואפת לגרום לדברים לפעול בצורה חלקה. את בוטחת בכושר השיפוט שלך ללא סייג, ונוטה לחשוב על דברים במונחים של שחור ולבן: " זה לא יעבוד", "או שאתם איתי או שאתם נגדי", "יש שתי דרכים לעשות את זה – הדרך שלי והדרך השגויה".

התנהגות: Pedagogue

היית בכמה מקומות, ראית כמה דברים, אספת דבר מה או שניים לאורך הדרך – ואת אוהבת לספר לכולם על מה שלמדת. הלימוד הוא התחביב שלך, אם לא המקצוע שלך. בזמנך ראית חוסר ניסיון ובורות מובילים לצער ואסון, וכואב לך יותר מדי להשקיף מהצד ולתת לכל זה לקרות. את מקדישה את עצמך להנחלת מה שלמדת למען האחרים – לא רק מיומנויות וידע, אלא גם הנכסים הפחות מוחשיים של חוכמה וניסיון. אם תינתן לך ההזדמנות תוכלי להרצות בפני אחרים במשך שעות.

אנטוניו מונטניני

ציטוט: "האמן לי, כשאני שואל את השאלות האלה, כואב לי יותר משכואב לך"

הקדמה: גדלת במשפחה קתולית אדוקה, ולכן נראה לך טבעי לחלוטין להפוך לכומר כשהתבגרת. סיימת את לימודיך והתמנית לכומר בכנסיה קטנה ברומא. קיווית שהקרבה ללב האמונה הקתולית, הוותיקן, תאפשר לך להתקדם בהיררכיה של הכנסייה ביתר מהירות.

אלא שהגורל ייעד לך עתיד אחר. כשאחד מחבריך הטובים, גם הוא כומר, נרצח בנסיבות מסתוריות, החלטת לגלות את האמת שמאחורי מותו. והאמת הייתה מוזרה יותר ונוראית יותר מכל מה שיכולת לחלום. גילית שישנם ערפדים, שהם חיים בינינו, ושבכוחם העצום הם שולטים על חיינו. גילית גם שאותו חבר שנהרג ידע גם הוא על הערפדים, וניסה לחסל אחד מהם בעצמו, ניסיון שעלה לו בחייו.

ואחרי שגילית את האמת, לא יכולת להמשיך בחייך הרגילים. איך יכול מישהו לדעת אמת כה נוראה ולא לעשות דבר בנידון? בחקירתך גילית קבוצה של ציידי ערפדים הממוקמת בקרבת מקום, במנזר מיכאל הקדוש. הקבוצה הייתה ממשיכת דרכם של ציידי המכשפות מימי הביניים, וכמוהם נקראו גם הם אינקוויזיטורים.

בתחילה היית חלק משומרי האינקוויזיציה, הקונדוטיירי. אמנם לא נהוג שאנשי כמורה הופכים לקונדוטיירי, אבל אתה ביקשת להיות אחד מהם, בתקווה שהדבר יאפשר לך לבוא במגע עם יותר ערפדים, להשתתף ביותר אוטו-דה-פה. כמובן שככומר תמיד ידעת שבשלב מסוים תקודם בשורות האינקוויזיציה, בניגוד לקונדוטייר הממוצע, שבדרך כלל נשאר באותו תפקיד כל חייו.

לפני חמש שנים יצאת לצייד האחרון שלך כקונדוטייר. ביחד עם צנזור בשם פיליפה צ'צ'יני רדפת אחרי ערפד ברחובות רומא. נפצעת במהלך המרדף והתעכבת מאחור, בשעה שפיליפה והערפד נכנסו בריצה לתוך אחד הבתים. כשהגעת לבית הצצת פנימה, ושם ראית את פיליפה והערפד משוחחים. ניסית להקשיב לשיחה, אבל עדיין התנשפת אחרי הריצה הקשה. הערפד הסתובב ויצא מהבית מאחד החלונות, ואחר כך יצא פיליפה מהדלת הראשית וטען שהערפד הצליח להתחמק ממנו.

דיווחת על הנושא לאינקוויזיטור גנרל, מונסיניור אמליו קרפצ'יו, ששפט את פיליפה והחליט לגרשו מהאינקוויזיציה. אמנם בדרך כלל נהוג להוציא להורג אינקוויזיטורים האשמים בכפירה של פלורנס, אלא שבגלל כבודו הרב של פיליפה בקרב אנשי האינקוויזיציה, והעובדה שהייתה זאת עדותו של פיליפה מול עדותך, לא ניתן היה למצוא אותו אשם.

מאז מונית אתה לצנזור והפסקת להשתתף באוטו-דה-פה. חשפת מספר בוגדים בשורות האינקוויזיציה בשנים האחרונות, אבל המקרה הראשון, בגידתו של פיליפה, עדיין מטריד את מנוחתך. משהו אומר לך שהיה שם יותר ממה שנראה לעין. אתה בטוח שהאינקוויזיציה עוד תשמע מפיליפה הבוגד, וזה לא יכול להיות טוב.

רעיון: היית קונדוטייר, אבל עכשיו אתה צנזור. אתה כבר לא משתתף בצייד. תפקידך הוא לאתר בוגדים בשורות האינקוויזיציה, ונתונות בידיך סמכויות רחבות לביצוע המשימה. אתה יכול אפילו להחרים את יומניו האישיים של אינקוויזיטור אחר אם הוא חשוד בבגידה. אינקוויזיטורים אחרים חוששים ממך, אפילו פוחדים ממך, ובדרך כלל סולדים מנוכחותך.

טיפים למשחק: אתה האיש החזק, ולאף אחד לא כדאי להתעסק אתך. אתה מסוגל להפוך את חייו של אינקוויזיטור אחר לגיהינום, והאינקוויזיטורים האחרים יודעים זאת. לאיש אסור להשפיל אותך, וכולם חייבים לציית לכל פקודותיך. אתה לא חייב להיות בשליטה. אתה רק חייב לקבל את הכבוד המגיע לך, וכדאי לאנשים לתת לך את הכבוד הזה מרצונם, כי אם תכריח אותם לתת את הכבוד, זה לא יהיה נעים.

טבע: Autocrat

חייבת להיות לך שליטה מלאה במצב, שליטה מלאה באנשים הסובבים אותך, ושליטה רבה ככל האפשר בגורלך. שליטה היא הדבר היחיד שאתה מבין; לשליטה אתה סוגד. כל רצונך הוא סמכות, ואת הסמכות אתה מקבל כשאתה בשליטה. יד אחת מאכילה את השניה. אחרים עלולים לחשוב שאתה שתלטן, אבל הם פשוט לא מתאימים לעבודה – אצה היחיד שיכול לעשות את זה.

התנהגות: Curmudgeon

אתה אדם רגזן, לוקח הכל ברצינות ומוצא מעט הומור בחיים (אם כי יתכן ויש לך שנינות עוקצנית ברשעות(. ציניקניות היא שמך האמצעי; היא כלי אתו אתה שופט כל דבר בחיים. יש לך הבנה מוגדרת היטב של איך דברים באמת פועלים, במיוחד כשהם עוסקים בקרקס של המאמץ האנושי. לפני זמן רב חדלו פעולותיהם המטופשות של האחרים להפתיע אותך.

ויטו דנזה

ציטוט: "אתה תמות ותישרף באש הגיהינום"

הקדמה: מאז שהיית ילד הייתה לך אהבה אחת ויחידה: אש. כשגרמת לשריפה בבית החליטו הוריך לשלוח אותך לפנימייה. גם בפנימייה לא החזקת מעמד זמן רב, ואחרי טיולים בין פנימיות שונות ברחבי איטליה, הרימה מערכת החינוך ידיים. בגיל 18, ללא השכלה פורמלית, לא נותרו לך ברירות רבות, והתגייסת לצבא. שם דווקא נהנית, כי יכולת לשחק באש כמה שרצית. הצטרפת לחיל ההנדסה, והתקדמת במהירות בסולם הדרגות. הצבא הוא כנראה המקום היחיד שיעניק לחסרי השכלה הזדמנות שווה לקידום.

אבל עם הקידום בא גם הידע, וכשגילית שהצבא הוא למעשה בובה בידיהם של יצורים על טבעיים, החלטת שהגיע הזמן לעזוב. את הידע שצברת החלטת לנצל כדי להיפטר מאותם מוצצי דם ששלטו בצבא. חיסלת כמה וכמה מהם, והשארת רק שיירים מפוחמים מאחור. עד שנתפסת. לא, לא על ידי היצורים. המשטרה כלאה אותך והאשימה אותך בסדרת הצתות. כמובן שהיית אשם בכולן, ומשהו אמר לך שלהגיד שאלה היו חיסולי ערפדים לא יהיה קו הגנה טוב במיוחד. בעסקת טיעון הצלחת להשיג 10 שנים, ועל התנהגותך הטובה נוכה חלק ניכר מאותו עונש.

אבל משהו קרה בכלא. גילית משהו חדש, ידע שלא היה לך קודם. גילית את הדת. וכשיצאת מהכלא כאדם מאמין, ולא ידעת לאן לפנות, אז גילתה הדת אותך. ארגון שהיית בטוח שנעלם לפני מאות שנים פנה אליך בבקשה שתצטרף אליהם. מסתבר שגם באינקוויזיציה יש מקום לחסרי השכלה בסיסית. אתה מקווה שגם כאן חסרי ההשכלה יכולים להגיע רחוק כמו בצבא, אבל את זה אתה עוד צריך לגלות. בכל זאת, אתה חבר חדש בארגון, ורוב הפעילות שעברת עד עכשיו הייתה אבטחה במנזר מיכאל הקדוש. השתתפת באוטו-דה-פה אחד, והוכחת את כישוריך. עכשיו אתה ממשיך לשמור, אבל מחכה לאוטו-דה-פה הבא. הוא בוודאי יגיע בקרוב.

רעיון: הקונדוטיירי הם שומרי האינקוויזיציה. צבא קטן שמשתייך לארגון. תפקידך הוא בסך הכל לאבטח, ולהצטרף לצד האלים של הצייד. לעתים רחוקות יצא קונדוטייר לשלב החקירה של אוטו-דה-פה, למרות שישנם גם קונדוטיירי חוקרים, ובמקום כמו רומא, ברגע שאחד מהם יצא לחקירה, יצורפו אליו שני קונדוטיירי נוספים, כדי להשלים לרומח.

טיפים למשחק: אתה לא טיפוס מבריק. אתה מעדיף ללכת בדרך הפשוטה והישרה, ולהיפטר מהמכשולים שבדרך. למרות הרקע הפיקודי שלך, אתה לא מנהיג טבעי, ובדרך מציית לפקודות מפקד הרומח. אתה מעשן בקביעות, בערך שתי קופסאות ביום, ואש תמיד מרתקת אותך מחדש. אתה כמעט מקווה להגיע לגיהינום כשתמות…

טבע: Conformist

אתה צייתן. לתפוס פיקוד זה פשוט לא הסגנון שלך. קל לך להסתגל, להסכים, לכוון ולהתאים את עצמך, ולהשלים עם כל מצב חדש שבו תמצא את עצמך. אתה נמשך לכוכב הבהיר ביותר, האיש שאתה מרגיש שהוא הטוב ביותר, קושר את גורלך בגורלו. זה קשה ואף חסר טעם בעיניך ללכת נגד הזרם או למרוד. אתה שונא חוסר עקביות וחוסר יציבות, ויודע שבתמיכתך במנהיג חזק, אתה עוזר למנוע התפרצויות של תהו ובהו. כל קבוצה יציבה זקוקה לסוג מסוים של קונפורמיסט.

התנהגות: Cavalier

אתה אמיץ, עשוי ללא חת, עז רוח ונטול מורא ככל שאת צריך להיות כדי להשלים את חובתך. אתה הגיבור שמנסה לחיות לפי אידיאלים והגדרות כבוד מלאות תהילה. בהגנה על מה שטוב, אתה מנסה לשמר את החברה שהפכה אותך למה שהנך.

אנג'לו ליברי

ציטוט: בום! "עצור או שאני יורה!"

הקדמה: יש אנשים שנולדו עם כפית של כסף בפה. מאז שהם היו ילדים היה להם כל מה שהם רצו, ועוד. והם בכלל לא היו צריכים להתאמץ בשביל מה שיש להם. ויש אנשים שעבדו קשה בשביל לאכול כבר מגיל צעיר. כמוך למשל.

מגיל צעיר היית ברחוב. עבדת בעבודות קטנות בשביל שתוכל להביא עוד מעט אוכל למשפחתך, ומהר מאוד הבנת שיש דרך קלה יותר. בגיל 14 גנבת טייפים ממכוניות, בגיל 15 פרצת לבית בפעם הראשונה, ובגיל 16 התחלת לעסוק בשוד מזוין. ומשם ועד לקורבן הראשון שלך הדרך הייתה קצרה. לא התכוונת לפגוע בו, אבל הוא זינק עליך פתאום, ומתוך אינסטינקט האצבע לחצה על ההדק, והאיש נפל על הרצפה, ללא רוח חיים. כל מה שהיה אותו איש, כל חייו, זיכרונותיו, משפחתו, הכל הפך לכתם על קיר הסמטא, ואתה נמלטת משם כל עוד נפשך בך. חיוור כמו סיד, מזיע ומתנשף כמו קטר הגעת לכנסייה ובבכי התוודית בפני הכומר על מה שעשית. ואתה יודע מה – זה עזר. באמת הרגשת טוב יותר אחרי הווידוי. כאילו אלוהים לקח ממך את האשמה.

עברו עוד כמה שנים עד שהרגת בפעם הבאה, אבל הפעם כבר שילמו לך בשביל זה. המשכת ללכת לכנסייה ולהתוודות אחרי כל רצח. אחרי הכל, לכומר אסור לגלות את מה שאתה מספר לו. רצחת בסך הכל חמישה אנשים לפני שקיבלת את החוזה ששינה את חייך.

הכדור פגע בדיוק במטרה, בין העיניים. האיש נפל לרצפה, ואז קם. ירית בו עוד שני כדורים, אבל הם לא השפיעו עליו בכלל. הוא הרים את ראשו והסתכל בדיוק אליך. היית בטוח שהתחבאת בצורה מצוינת, אבל יכולת לראות את עיניו, ועיניו אמרו שהוא יודע בדיוק איפה אתה, ושהוא עומד להרוג אותך. רצת בכל כוחך, ויכולת לשמוע אותו רץ מאחוריך. ניסית להגיע למקום שבו תמיד מצאת מקלט – הכנסייה. אלא שכמה רחובות משם הוא השיג אותך. הוא הרים אותך באוויר ביד אחת, ומאצבעות ידו השנייה צמחו ציפורניים ארוכות, סכינים ממש. עצמת את עיניך, בטוח שהסוף הגיע, אבל הסוף מיאן לבוא. ואז הרגשת את אחיזתו נחלשת, משתחררת, ואתה היית על ברכיך, מתנשם בכבדות. על הרצפה שכב האיש, מוט ארוך מזדקר מחזהו, ומעליו – הכומר.

הוא סיפר לך על היצור שניסה להרוג אותך. ערפד, אחד מבניו של השטן, ואמר שאיש עם כישורים כמו שלך יוכל לעזור במלחמה נגדם. ואתה הסכמת להשתתף במאבק.

מאז אתה נמצא במנזר מיכאל הקדוש, משמש כקונדוטייר, שומר על המקום, למרות שמעולם לא נזקקו באמת לכישוריך. אבל בזמן האחרון יש לך הרגשה משונה. יש משהו שונה באוויר, ואתה פשוט יודע שבקרוב תצא לאוטו-דה-פה הראשון שלך.

רעיון: הקונדוטיירי הם שומרי האינקוויזיציה. צבא קטן שמשתייך לארגון. תפקידך הוא בסך הכל לאבטח, ולהצטרף לצד האלים של הצייד. לעתים רחוקות יצא קונדוטייר לשלב החקירה של אוטו-דה-פה, למרות שישנם גם קונדוטיירי חוקרים, ובמקום כמו רומא, ברגע שאחד מהם יצא לחקירה, יצורפו אליו שני קונדוטיירי נוספים, כדי להשלים לרומח.

טיפים למשחק: אתה יודע מה הם החיים האמיתיים. כל האנשים האחרים, הם לא נאבקו בשביל לחיות. הם קיבלו את החיים במתנה, בזמן שאתה היית צריך להיאחז בהם בכוח. איש לא יוכל לקחת ממך את מה שמגיע לך, ואתה מוכן לעשות הכל, אל באמת הכל כדי לדאוג שמה ששלך, יהיה שלך.

טבע: Bravo

אתה ידוע כשתלטן, בריון ופראי, ונהנה לגרום ייסורים לחלשים ממך. הדברים חייבים להתנהל תמיד בדרך שלך, ואתה לא סובל את האנשים שבהם אתה נתקל. כוח ושררה הם כל מה שאתה מכבד; אתה מקשיב רק לאלה שיכולים להוכיח לך את כוחם.

אתה לא רואה כל פגם בכפיית רצונך על החלשים. אין דבר שאתה אוהב יותר מלרדוף, להשניא, להפריע ולאיים על האנשים שאתה מתעב – וכאלה יש הרבה. הרגשות של טוב-לב וחמלה אינם זרים לך, אבל אתה מסתתר מרגש החולשה שלך באמצעות התאכזרות לאחרים. בשעה שרוב הבראבו מתעבים את החלשים, חלקם הופכים למגניהם.

התנהגות:Deviant

תמיד ישנם אנשים שלא מתאימים, ואתה בן בלייעל שכזה. אמונותיך, המוטיבציה שלך וחוש ההגינות שלך הם ההפך הגמור מהסטטוס קוו. אתה לא כל כך מורד חסר כיוון אלא יותר חושב עצמאי שלא שייך לחברה שבתוכה גדל. לא אכפת לך מהמוסריות של אנשים אחרים, אבל אתה כן מציית לקוד התנהגות מוזר משלך. אנשים כמוך הם בדרך כלל חסרי כבוד למה שמסביב להם, ולחלקם יש טעמים ותשוקות מוזרים במיוחד.