אילמן מונרית' מאת: אבי סבג רקע נולדתי בנווה המדבר, אורלניק, אשר במעמקי ים החול של אולס ת'ור, אמי אמרה שכאשר קול בכיי נשמע לראשונה, היא ראתה כוכב נופל חוצה את השמיים. ימי ילדותי המוקדמים היו מאושרים, משפחתי עמידה ומכובדת מאד בשבט כך שדבר לא נחסך ממני ומאחי הבכור, אורליק היה גן עדן עלי אדמות ואני ביליתי את רוב ימי במשחקים וחלומות. אך לפי חוקי ה"מא'לירי סילניר" , האמת שבקעה מהאבן, אנו מחויבים לנדוד בכל שבע שנים כדי לאפשר לנאות המדבר להתחדש. תקופת הנדודים הייתה קשה לילד הצעיר שהייתי, הלכנו ברגל שעות ארוכות ובכל ערב עזרתי להקים את המאהל. בין הסילניר, עצלות כמוה כבגדיה ואני נתתי את חלקי לשבט מיום שעמדתי על רגלי. תקופת הנדודים ארכה שנתיים בהם למדתי לשנן את "מא'לירי סילניר" לשביעות רצונה של אימי. לבסוף התיישבנו בסורניול, הקרובה להרי מאריס. אבי ואחי יצאו להוביל את השיירות למסחר עם הדראק-מאק, ואני, שכן הייתי צעיר מידי, נשארתי עם אימי לרעות את הצאן כמקבל בקרב בני גילי. בשעות הערב הייתי ישוב עמה והיא הייתה מספרת לי את סודות עמנו ומלמדת אותי את רזי הקריאה. שבועות מספר לאחר שמלאו לי עשר שנים החל לפקוד אותי חלומות בלהה שקרעו את שנתי לגזרים והותיר אותי סהרורי אלו היו חלומות על מלחמה נוראה, צבאות אדירים מתנגשים זה בזה ודם לוחמים מרווה את חולות המדבר. חזיתי, חסר אונים במותו של אבי בשרפת הכפר ובהכחדת השבט. על אף שאימי שמרה זאת בסוד, השמועות על חלומות הזוועה שלי התפשטו כסופת חול ברחבי סורניול ונשות השבט החלו מתלחשות בכל פעם שעברתי לידם. מהר מאד, מחוסר שינה, תשישות ופחד נפלתי למשכב. בהתחלה היו חברי מקפדים לבקר אותי אבל עם האביב ועונת המרעה גם זה נפסק. ראשי כאב במשך ימים, ביום הייתי הוזה ובליה חולם, מהר מאד איבדתי כל תחושת התמצאות. את מה שקרה בשבוע שלאחר מכן שמעתי מפי אימי. טלמינר, זקן השבט, אוצר סודות הסילניר הגיעה למיטת משכבי ובדק אותי. הנער בריא, אמר לאימי, אך גופו אוצר בתוכו כוחות שלא נועדו להיחסם. במשך שלושה ימים ושלושה לילות הוא התפלל על יצועי ובוקר הרביעי התעוררתי לריח הקטורת ויבבות אימי. "בניך לא ישוב לרעות את הצאן" שמעתי אותו אומר לאימי "היום הוא איתך אך עם הנץ החמה עליו להתייצב באוהל שלי ולהתחיל בדרכו". לא קיבלתי כל הסבר כל מה ולמה אך מאותו יום הייתי תחת השגחתו הקפדנית של טלמינר. כל מה שאמר לי היה שהאל בחר בי להתחיל את הדרך ועלי לציית. מאותו לילה ישנתי ערום על החול תחת כיפת השמיים בקור המקפיא של המדבר על החול, היה עלי ללמוד להאזין לרחשי המדבר ולהכיר את זרימת הכוחות. בימים עשינו מסעות ארוכים, למדתי את הדרכים בלתי נראות של המדבר, לקרא את השמים ולהבין את האיזון העדין של מחזור החיים. שיפרתי את יכולת הקריאה שלי ולמדתי את השפות הקדומות של עמנו. למדתי לאחוז ב"דולגון", טפר המדבר, נשקם המסורתי של בני עמי, למדתי את סודות המרפא וסגולות העשבים, אבל יותר מכל למדתי את הסבלנות. למדתי להישאר ללא תנועה שעות ארוכות להביט ביום מפנה מקומו לילה וברוח גורפת חול מפסגות הדיונות באופק. למרות שהייתי קרוב מאד למשפחתי וחברי, שכן המאחז לא היה גדול, נדמה היה שהפריד בנינו מסך ערפל ודרכנו פשוט לא הצטלבו בטבעיות. כאשר מלאו לי 12 התחלנו בהכנות לקראת יום הבחירה שלי, היום בו יקבע ייעודי וחלקי בשבט. קצב לימודי הוגבר וכך גם מורכבות מורכבותם. למדתי לעמוד בפני כאב, לבודד אותו ולנעול אותו בפאתי תודעתי ולהתעלם ממנו לחלוטין. למרות שהתחלתי ללמוד לשלוט ברגשותיי או לפחות בהשפעתם החיצונית עדיין כלל שהתקרב יום הבחירה הלכתי והתמלאתי חששות. ביום השביעי לחודש השביעי, התחלתי את מסעי אל נולאר-דסילרק, עיר אבותינו. על פי צו ה"מא'לירי סילניר", רק טלמינר התלווה אלי, ואני עשיתי את דרכי ברגל במשך שלושה ימים ושלושה לילות רצופים. כאשר הגעתי לחומותיה החרבות של העיר היתה ראיתי כל כך מעורפלת שחשבתי שלא אמצא את דרכי פנימה אך זרועו של טלמינר על כתפי ומבטו הבוטח כפה עלי למשול בעייפותי. "מכאן תמשיך לבד" אמר בקול יבש. צעדתי פנימה בחשש למרות שהעיר עמדה בחורבות עדיין ניכר בה הפאר והגדולה שהיו נחלת עמי בימים ההם. למרות שלא הייתי בעיר מעולם נראה שרגלי ידעו את הדרך והובילו אותי לאולם רחב מואר בלפידים. באולם חיכו עוד שבעה נערים נוספים, נציגי השבטים אחרים, כנראה. התיישבתי וחיכיתי בדומיה איש מאתנו לא חיפש את הנחמה שבשיחה טפלה, לכולנו היה ברור מה משמעות המעמד. אין לי מושג כמה זמן עבר, שעה או שבוע, שכן שקעתי במדיטציה עמוקה, עד שקול עמוק שקרה בשמי החזיר אותי למציאות. צעדתי בברכיים רועדות אל החדר קטן, החדר היה ריק מרהיטים מלבד שני שרפרפי עץ פשוטים. על אחד יש אדם זקן שהביט בי בריכוז כזה שגרם לשערתי לסמור. "שב" נשמע קולו המצווה, "שתה" אמר והגיש לי כוס עץ גסה. המשקה המוזר שרף את גרוני בדרכו מטה, אך זו היתה הקלה שבהשפעותיו בכל גופי התפשט כאב איום כאילו אש התפרצה בלבי ואיימה לכלות אותי. כל גופי היה כאב, אני הייתי כאב, ארוך אין סופי בלתי נסבל. הרגשתי את המוות קרב קורה לי בקולו המתקתק ומבטיח שלווה ומזור. אין לי מושג מאיפה גייסתי את תעצומות הנפש, אך פתאום פתחתי את עניי לרווחה והתחלתי ללחום בכאב, כפי שלמדתי, כי שנולדתי לעשות. הכאב לא פחת ולא נפסק הוא המשיך לפעום בעוצמה בירכתי מוחי אך אני שוב שלטתי במחשבותיי. רצץ תמונות וצבעים החל לשטוף אותי, בהתחלה מופשט וחסר משמעות ובהדרגה תמונות ברורות חיות ואדירות בעוצמתן, חלקן של מרחבי אולס ת'ור, חלקן תולדות בני עמי ואחרות של מראות שלא אוכל לקרא להם בשם, ידעתי שלא את כל הדברים אני מבין כעת אך היה לי בורר שנחשפים בפני סודות מעבר לזמן ולמקום. פתאום הייתי במסדרון ארוך רצוף דלתות עץ כבדות, ריחפתי מעל הקרקע ונשאתי אל עבר דלת שניצבה מולי. הדלת נפתחה בפני וכאשר עניי התרגלו לחשכה ראיתי למולי שולחן ועליו מונח מקל רועים ארוך ומלא פיתוחים, ידי נשלחו לאחוז בו כאילו מאליהם ואני התמלאתי בתחושת שלמות שלאה הכרתי. שוב העולם סבב והייתי בראש צוק, רוח עזה נשבה סביבי והשמיים היו כחולים כמי אגם ולרגלי נפרסו מישורי המדבר האין סופי אך משהו צד את עיני ואני הפניתי מבתי צפונה אל ההרים המתנשאים, הרחק באופק ראיתי עננים מתאספים וחשכה גדולה הולכת ומתפשטת ,בעניי הילד שהייתי, ראיתי רוע גדול מתקבץ. לבי התמלא פחד . שוב משהו הסב את תשומת לבי והחזרתי את עייני לשמי הדרום. מתוך הכחול המתכתי שהיו השמיים, החל כתם צהוב-אדום להתקרב לעברי במהירות עצומה. כשהתקרב מעט, יכולתי לזהות את הצורה זו היתה ציפור, פיניקס ענק בוער בלהבותיו. הפיניקס היה סימלו של נולדור, שהם בו אנו מכנים את המינג האל העליון של בני האנוש. הפיניקס נעצר, ריחף למולי והביט היישר לעיניי. חומו היוקד עטף אותי וידעתי שלו בחר רק קירבתו היתה מספיקה כדי להצית את גופי באש. אך במקום זאת חשתי תחושת ביטחון ונוחו מדהימה כמו תינוק בזרועות אימו. "עכשיו אתה שלי" נשמע קול בראשי. "עכשיו ולעולם" עניתי כאילו שיננתי את כללי הטקס. הוא הניד בראשו צלל לעברי ולתוכי. פקחתי את עניי ולאור נר מרצד ראיתי שאני נמצא בחדר קטן, על מיטה צרה אך נוחה ולידי מנמנם טלמינר. ניסתי לקום אך הייתי חלוש מידי וצנחתי מהמיטה אל הרצפה. טלמינר התעורר והרים אותי. "הצלחת" אמר ודמעות עמדו בעיניו. לחדר נכנס הזקן שפגשתי בחדר והביט בי בפנים קפואות הנך מהאר-נולדור, לשון האל, מורה הדרך וראשון ליועצי שליט הסילניר" הוא הביט בי, אולי כדי לראות אם משמעות המילים חלחלה אל מוחי. "בבוא היום אתה תירש אותי". "מה קרה לאחרים" שאלתי. "חלקם מתו בנסיו" הבעת פניו שארה קפואה "אחרים יהיו יועצים לראשי השבט כמו טלמינר שלך. עכשיו חזור למשפחתך ואנו נפגש שוב כשתהיה מוכן להתחיל בהכשרתך". ובלי סבר נוסף הוא עזב את החדר. בסורניול חיכו לי כל בני השבט, כולם עמדו סביבי, הצביעו והתלחששו. אימי רצה וחיבקה אותי בדמעות וכל בני הכפר הריעו. "איך הם יודעים" שאלתי את טלמינר. "עיניך" הסביר "הן בהירות יותר משמי הצוהריים". ראש הכפר בירך אותי, כל בני השבט חיבקו ונשקו אותי אבל אני רציתי לברוח משם, לשבת לבד ולהבין את משמעות הדברים. לפי חוקי "מא'לירי סילניר", ניתן להתחיל את הלימודים לתפקיד המהאר-נולדור רק בגיל 14. הייתה לי שנה להתרגל לרעיון ולהיפרד ממשפחתי לנצח. לא חזרתי לרעות אות הצאן ולא הרשו לי לעשות כל עבודה אחרת, טלמינר המשיך לספק לי כרכים על גבי כרכים של ספרים ולוודא שלא אשכך את ההכשרה שרכתי עד כה. "אין לי דבר חדש למדך" היה אומר "מלבד לבקש ממך ללמוד להכיר את נפשם של האנשים אותם אתה עתיד להוביל". משחקי הילדות היו חסרי משמעות עבורי אך השתוקקתי לקרבתם של בני גילי כדי לשוחח ולצחוק אך הפער שהיה בנינו הפך כעת לחומה בלתי עבירה. כולם השתדלו לרצות אותי, בקשותי היו כפקודות בעיניהם ומבט לא הביע חיבה אלה הערצה. הייתי בודד כל כך שכבר יכלתי ליום בו אחזור להכשרתי. ביום הולדתי ה 14 התייצבתי בשערי שונר-אוסינלנירי, נווה המדבר המאכלס את מוסדות השליט העליון לסילניר והעיר הקבועה היחידה של בני עמי כיום. הזקן חיכה לי שם "שמי מארטורו, מהאר-נולדור לבני עמנו" הצג עצמו לראשונה "אני אהיה אחראי על החינוך שלך מעכשיו". את שלושת השנים הבאות העברתי בלימודים מפרכים, נחשפתי לסודות תורת הנסתר של הסילניר, לדרכנו לכפות את רצוננו על גופנו, נפשנו והסובב אותנו. המגיה שלנו סודית ואנו משומרים עליה ככזו בקנאות רק אומר שתורתנו מערבת את הקשר עם האל, הקשר עם הטבע ושליטה בשדות האנרגיה המקיפים אתנו. בגיל 17 הסתיימה הכשרתי הראשונית. היה עלי ללמוד בעצמי מהתבוננות מארטורו אך אני חשתי שעדיין לא הייתי מוכן לשבת לצידו בכס הבורר ולהכריע במשפטים או לייעץ בענייני צבא ומדינה. התגבשה בלבי ההבנה שעלי לצבור ניסיון רב לפני שאהיה מוכן לענוד את תואר המהאר-נולדור. החלטתי לעזוב את אולס ת'ור לנדוד בעולם, להכיר את העמים השונים, המקומות ולחזור כשאהיה ראוי. אישיות אילמן הוא קודם כל נער צעיר, למרות הכשרה המקיפה והמיוחדת שקיבל ויכולותיו האשיות. הוא חסר ניסיון וחסר בטחון בעצמו, הפקיד המיועד לו מרתיע ומפחיד אותו, לא כי הוא לא רוצה אותו, אלה כי הוא לא מרגיש ראוי לו. אילמן הוא אדם צנוע שקט ומופנם יחסית, או אינו מדבר הרבה ולא חובב שיחות חולין אך הוא בהחלט ניחן בכריזמה טבעית שהועצמה במהלך הכשרתו כך, שכאשר ירצה יוכל לשכנע אנשים ולהובי אותם. למורת הניתוק העמוק אילמן מאד קשור למשפחתו ובעיקר לאמו וטלמינר, הוא יהיה מוכן לעשות הכול עבורם. המסורת של בני עמו מושרשת בו וחשובה לו מאד, עקרונות הכבוד וחוקי המא'לירי סילניר זורמים בעורקיו. נאמנותו לעם ולשבט עמוקה וחזקה והוא רואה בטובת עמו את ייעודו העליון. חייו לימדו אותו להיות סבלן, להביט ולהגיב על בסיס ידע ולא באינסטינקט. הקשיים שעבר חסנו אותו והפכו אותו לאדם קשוח ומחושב הפועל טוב תחת לחץ ולא מתרגש כמעט לעולם. הוא סקרן מאד כלפי דברים חדשים בעיקר תרבויות חדשות אך יעדיף להתבונן מהצד בגלל סקרנותו. גם כשהוא בוחר ליצור קשר עם זרים הוא ישמור על סודותיו בקנאות ולא ינדב מידע על הכשרתו ותורות הקסם שלמד. אילמן מעולם לא ביקר בכרך וגודלן של הערים מרתיע אותו. הוא מעדיף שלא להימנע ממעבר דרך הערים הגדולות במסעותיו, מתוך הסלידה שלו אליהן, ויכנס אליהן רק כאשר אין ברירה אחרת. החזון שראה ביום הבחירה שלו, התקבצות כוחות הרוע בצפון, לא מרפה ממנו. הוא מאמין שתכלית חייו קשורה לאותו אות מבשר רעות ולכן הכיוון הכללי של התקדמותו הוא צפונה. מחויבותו לבירור המשמעות הדברים היא כמעט טוטלית. אילמן הוא שילוב של הפכים מצד אחד אדם מאד מלומד שאוגר בתוכו ידע שנצבר במשך אלפי שנים באחת התרבויות המופלאות ביותר ומצד שני תמימות נעורים וחוסר בטחון. למרות הבנתו את נפש האדם לעתים קרובות הוא מוצא עצמו משתומם לנוכח ההבדלים התרבותיים בין בני עמו לעמים אחרים, בעיקר בגישה לכבוד, נאמנות, דת ומשפחה. מראה אילמן הוא נער מתבגר שתרם מלאו לו 18, גובה 1.70, מבנה גופו רזה ושרירי ועורו שחום. עיניו , שהשתנו ביום הבחירה הן בצבע כחול בהיר כל כך עד שהן נראות לא טבעיות ועשויות למשוך תשומת לב. הוא לובש מכנסי בד חומים , טוניקה וגלימה חומים רחבים וכן צעיף שנועד לכת פניו בסופות חול. ארשת פניו רצינית ומהורהרת בדרך כלל. ציטוט "הקשב לרוח, לזרימת הנהר, לתיפוף הגשם ונשירת העלים, כשתדע את קולות הטבע תוכל להאזין לרחשי לב האדם". דרכו של המהאר-נולדור כרך 13. להוריד את נתוני אילמן לשיטת הגיבור