האדם לפני הגיבור מאת: יובל אורנר יורד גשם. תמיד יורד גשם כשספיידרמן (Spider-Man)חושב: "למה אני עושה את זה? בעיתונות רודפים אותי, אני מסוכסך עם חברה שלי/אישתי (בחר תקופה), ההורים של חברים שלי מתגלים כרוצחים, או רוצחים בעצמם, או סתם מתוסבכים, אף אחד לא מעריך אותי, ולי כבר אין כוח". הוא כבר עמד לעזוב את הגג הניו-יורקי הטיפוסי עליו ישב, ואז נשמעה זעקה ממורד הרחוב. חוש הסכנה שלו נכנס לפעולה, והוא נזכר למה הוא עושה את זה: עם כוח גדול באה אחריות גדולה. חייו של ספיידרמן מעולם לא היו קלים. למעשה, כפי שמעיד סטן "האיש" לי, זה כך בכוונה. עד לבואו של ספיידרמן, היו תמיד הגיבורים חזקים, יפים, אמיצים, עשויים ללא חת עם בחורה לצידם ופרוטה (לפחות) בכיסם. סטן "האיש" לי כבר עשה את ארבעת המופלאים, את הענק המדהים, ועכשיו הוא החליט לחפש את השלב הבא. והנה הוא הגיע. גיבור פשוט, תלמיד תיכון, רק שהפעם במקום להיות גיבור השוליים של הסופר-גיבור האמיתי, הוא הוא הגיבור. ולא רק זה, אלא שיש לו בעיות. מה זה בעיות, "לחיי האהבה" יכולים ללמוד ממנו מה זה תסבוכות. ספיידרמן היה למעשה הגיבור הראשון שחייו הפרטיים היו מעניינים וחשובים לקורא לא פחות, ואולי יותר, מחייו כסופר-גיבור. הוא הגיבור שיכול היה להיווצר מכל אחד מאיתנו, אם היינו מקבלים כוחות. הדברים לא הולכים לו חלק, הוא מתקשה לשמור על חייו האישיים במקביל לחיי הגיבור, יש לו צרות כלכליות שמכניסות את שלי לכיס הקטן. יש לו דודה (כבר לא, אבל לא חשוב) שהיא חולת לב, והוא צריך לדאוג לה. דוד שלו נרצח על ידי שודד שספיידרמן לא רצה להושיט יד ולעצור אותו כשיכול היה, לפני שהשודד הגיע לבית של דודיו. וכמובן וזה יושב לו על המצפון מאז ועד היום, דוחף אותו קדימה, עוד ועוד. הוריו נהרגו בתאונת מטוס במשלחת מסתורית מטעם המדינה, רק כדי לחזור לחייו מאוחר יותר, רק כדי שיגלה שזה לא הם. אני בכלל לא רוצה לדבר על חברות שלו. שנים לא היה כלום, אח"כ פרץ נפלא של ידידות ומכרות, רק שאחת פושעת שלא מוכנה לקבל את האישיות האמיתית של ספיידרמן, השניה מתוסבכת יותר ממנו, ואחת שהוא כבר אוהב נרצחת על ידי האבא של החבר הכי טוב שלו, שהוא למעשה חולה נפש ורוצח פסיכופט. בקיצור, תסבוכות. אבל זה בדיוק הקסם שלו. ספיידרמן נוגע לכולנו, כי גם אתה או אני יכולנו להיות שם. כן, אני מודה, סיפור חייו נשמע כמו טלנובלה ממוצעת, אבל מה לעשות ולפעמים זה החיקוי הכי טוב של החיים. קל להתחבר אליו. הוא חזק, הוא מהיר, יש לו חושים מיוחדים, אבל הוא לא ממש על אנושי. הוא אמיץ, אבל פוחד כל הזמן. יש לו לכאורה הכל, אבל הכל כולל גם בעיות. אולי זה הקסם שגרם לחוברת שבה הוא מתחתן, אירוע שהוא למעשה קשור לפיטר פרקר, הלא הוא ספיידרמן, להיות אחת החוברות המכרות ביותר בתולדות ספיידרמן, כמו גם בתולדות מארבל. מאז היווצרו, מהווה ספיידרמן לכותביו את האפשרות לבחון את החיים. ספיידרמן התמודד עם פושעים צבעוניים, לבד או בקבוצות, הוא היה במלחמות בין כוכבים, ואפילו היה מעורב במאבקים בין טוב לרע, ובין הגורמים המעצבים את היקום של מארבל. יחד עם זאת הוא נוגע בנושאים כגון סמים, מערכות יחסים (עם חברים כמו עם נשים), עבודה, משפחה ולמעשה כל התמודדות יום-יומית של כל אחד מאיתנו. הוא הגיבור בכולנו. זה שלא תמיד רוצה לעשות אבל יודע שמישהו צריך, זה שכואב לו לא פחות מאשר הוא מאושר, וזה שנאבק, מתמודד, מנסה ומשתדל, אבל לא תמיד הכל הולך ומצליח. אחת הדרכים הכי טובות לראות את זה היא הכותרות של החוברות שלו. מעבר לכותרות כגון “The Amazing Spider-Man”, אחד הכותרים הוא “Peter Parker, The Spectacular Spider-Man”, כלומר – האיש שלובש את המסכה נמצא בכותרת, ולא רק המסכה. זהו שינוי תפיסתי חשוב, שנראה אותו קורה גם בגיבור הבא שנדבר עליו. הגיבור, וכמעט רק הגיבור בכל פעם שמישהו מאיתנו מבצע מעשה הרואי, או מנסה לבצע משהו שנראה על פניו בלתי ניתן לעשייה, די מהר הוא מקבל את המשפט "מה אתה חושב שאתה, סופרמן?" ולא בכדי. מהופעתו הראשונה ועד לתקופה האחרונה יחסית, היה סופרמן (Superman) מילה נרדפת לגיבור-על. ולמה לא, בעצם? הוא חזק בצורה על-אנושית, הוא מהיר (יותר מקליע...), הוא יורה קרני חום מעיניו ויכול להקפיא אגם בנשימתו, שלא לדבר על זה שכמעט כלום (ובהתחלה ממש כלום) לא יכול לפגוע בו. ולעזאזל, הוא יכול לעשות מה שכולנו היינו רוצים לפחות פעם אחת. הוא יכול לעוף. אז כן, הוא מעל כולם. וכן, כולנו צריכים למתוח את הצוואר בכדי אולי לראות אותו מעופף מעל שמי העיר הגדולה, וזה כשאנחנו קוראים את הקומיקס. חשוב לזכור שחלק גדול מהתהילה של סופרמן באה מהתקופה בה הגיע. למעשה, ניתן אולי לטעון שסופרמן אולי אפילו הגיע מצורך. השנים הן שנות השלושים, ארה"ב עוברת שפל כלכלי, המצב די רע. ואז, לפתע, מופיע גיבור. ולא סתם גיבור, אלא אחד כזה שיכול לעשות הכל. כמובן שההזדהות תהיה המונית. עד כדי כך, שלימים סופרמן נהפך למילה נרדפת לאמריקאי. וזאת הייתה רק ההתחלה. תקופה קצת יותר מאוחרת, הלא היא כמובן מלחמת העולם השניה. האמריקאים, כידוע לנו, אוהבים גיבורים, ובטח גיבורים שנלחמים את המלחמה האין סופית של הטוב (ארה"ב) ברע (שאר העולם). במקרה של מלה"ע השניה, הרע קיבל ביטוי כמעט מיסטי, שהלא ניתן לסמן בקלות רבה מאוד את הנאצים כרעים. בכלל, אצל סופרמן, אתה בדר"כ לא צריך ספר הדרכה כדי לדעת מי זה מי. הטוב מאוד טוב, הרע מאוד רע. דוגמאות? בבקשה. תלבושות - שימו לב, אדום כחול וצהוב חזק מאוד אצל סופרמן. גם צבעי בסיס, וגם שניים מתוך שלושת הצבעים של דגל ארה"ב. מראה חיצוני – מי לא היה רוצה להיות יפה כמו סופרמן? בדר"כ, דרך אגב, היריבים שלו מעוותים, או צבועים בסגול, או פשוט נראים כמו מישהו שלא היית רוצה לפגוש בשום מקרה, סמטה אפלה או רחוב סואן. שפה – סופרמן לרוב משתמש בשפה יפה. אם הוא היה ישראלי סביר להניח שהוא היה משתמש בשפה "תקנית". יריביו לא תמיד, ולרוב אפילו לא. חלקם אפילו לא ברורים בעליל, ע"ע ביזארו. בכלל, החוברות של סופרמן מאוד נקיות, מאוד טהורות, ללא קללות (Great Krypton! לא נחשב), וגם האלימות היא די חד וחלק, ולרוב ללא נפגעים מסביב. כל מה שאמרנו נכון עד לשנות השמונים, בערך. אז משתנה מעט התפישה, והחוברת הופכת להיות יותר אקשן, יותר ויותר דומה לסרטי הקולנוע שנעשו באותה תקופה. סופרמן מקבל קצת יותר אישיות (שניצניה בתקופות קודמות, שנות השישים והשבעים, אבל לא מספיק), ואפילו מתחילה התייחסות לקלארק קנט (Clark Kent), הלא הוא האלטר-אגו של סופרמן. בשנות התשעים חל המהפך הגדול. מה שהבין סטן "האיש" לי עוד בשנות השישים, עם ספיידרמן, הגיע ל-DC ולסופרמן רק בשנות התשעים. עם התפתחות העולם, כניסת האינטרנט ובכלל, העלאת הקצב, העניין בגיבור חזק מכולם הלך וירד. כמו כן, הפך להיות קשה יותר ויותר למצוא לו יריבים (בשלב כלשהו בשנות השישים הובא עניין הקריפטוניט, אבן מהעולם של סופרמן שהקרינה שלה חוסמת את קרני השמש שמביאות לו את הכוח והורגת אותו, אבל גם זה כבר לא הספיק). ואז השתנה המיקוד. סופרמן פינה ממקומו לטובת קלארק קנט, האיש. הסיפורים החלו להתמקד יותר ויותר בו ובמערכת היחסים שלו עם העובדים, האנשים שסביבו, המשפחה, וכמובן, לויס ליין, אהובתו מאז ומעולם. גם בעיית האויבים "נפתרה": רוב היריבים החלו להגיע מהחלל החיצון, או שמדובר היה בפלישות ענק לכדוה"א. לאט לאט, אבל בטוח, הפך סופרמן ממגן ארה"ב למגן העולם (אפשר להתווכח שארה"ב נשארה בשלב הזה כמעצמת על יחידה, אבל אנחנו מדברים על קומיקס וגיבורים, לא פוליטיקה, נכון?). ד"א, נקודה למחשבה: האויב מספר אחד של סופרמן הוא איש רגיל, ללא כוחות על, הלא הוא לקס לותור (Lex Luthor). מעניין לראות שחוץ מהיותו המייצג של הרע החכם, התחמן והשקט, לקס לותור, שמנסה להרוג את הסמל של אמריקה, הוא בעצמו סמל לא קטן לקפיטליזם, שדי מזוהה עם ארה"ב. סתם, מחשבה. סופרמן הגיע בשלב מסוים למצב של איזון סביר, שבו המאבקים הפיזיים שלו כסופרמן משתווים למה שקורה בחייו כקלארק קנט. או כפי שאומר הגיבור בעצמו, "יותר חשוב לי לכתוב את ה-Great American Novel מאשר לראות אבק על פלוטו". סופרמן מייצג את כל מה שטוב ונכון בגיבור. אולי באמת בגלל שבשלב מסוים אין יותר מה לעשות עם גיבור שכלום לא פוגע בו, הוא התעסק גם עם דילמות לא פשוטות, כגון התמודדות עם החלטה שלו להרוג שלושה סופר-נבלים, שבאותו רגע נראתה כאפשרות היחידה, אבל גרמה לו לייסורי מצפון קשים ביותר, עד כמעט לאיבוד שפיות. הוא גם עשה מסע לחיפוש עצמי (כמה חודשים טובים בחלל, עם המון "בועות" של חשיבה), וכמובן, כאשר מצב המכירות היה ממש זוועה, הוחלט על הפסקת החוברת, והוא מת בצורה הכי סופרמנית והרואית שיש – הוא הציל את העולם ממפלצת שאף אחד לא הצליח לעצור, ושכבר שיתקה חצי מהגיבורים האחרים של DC. כמובן שהוא חזר, אחרי ש-DC חלבו את מה שניתן מהנושא. קשה לי להאמין שישי מישהו שלא מכיר את סיפורו של סופרמן, אבל רק כדי להיות בטוח, להלן התקציר של התקציר: כוכב קריפטון, כמה עשרות שנים לאחור. הכוכב בסכנת הכחדה, ועומד להתפוצץ כל רגע. ג'ור-אל (Jor-El), מראשי הקהילה, מאתר עולם אליו יוכל לשלוח את בנו, ועל ידי כך להצילו מגורל העולם. הוא בוחר בכדור-הארץ, שם יש לשמש הצהובה אותה אנחנו מקיפים השפעה חיובית על תאי הגוף של בני קריפטון, מה שיאפשר לבנו להפוך עם הזמן ל-? נכון, סופרמן. מאז יצירתו ועד היום הפך סופרמן לסמל, מעבר להיותו מותג (עד כדי כך שהוורד לא מזהה את המילה "סופרמן" כשגיאה...). הוא מסתובב לו בשמי העולם, ובעיקר בשמי עירו, מטרופוליס, שיש אומרים שהיא ניו-יורק ביום. ומה לגבי ניו-יורק בלילה? בשביל זה יש לנו את הגיבור הבא... הגיבור והאדם אחד הם גות'אם העיר (Gotham). כפי שציינתי, יש האומרים שאם מטרופוליס, יפה וזוהרת, היא ניו-יורק ביום, אזי גות'אם היא ניו-יורק בלילה. קשה, מגעילה, אלימה, מפחידה, ולא תמיד מקום שאתה רוצה להיות בו. אבל בתוך כל העננים השחורים (שתמיד מצויים בשמי גות'אם) מבליח לפתע עיגול צהוב, שבמרכזו סמל מוזר משהו, אשר מזכיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים עטלף. מישהו צריך את באטמן. אחד הגיבורים הכי מוזרים ושנויים במחלוקת שנוצרו אי פעם, באטמן (Batman) קיים בערך מזמנו של סופרמן. אך בעוד סופרמן בחר ללכת בדרך הגבוהה, של ערכים והרואיות, באטמן הולך בדרך הנמוכה. אין לו כוחות על אנושיים, אך עדיין לא קל להתחבר אליו רגשית, כמו ספיידרמן. הוא כמוני וכמוך, אבל קשה לראות את עצמנו במקומו. סיפורו של ברוס ויין(Bruce Wayne), הלא הוא באטמן, אינו ייחודי. הוריו נרצחו למול עיניו בעוד הוא ילד קטן. בתחילה היה מדובר בשוד, בשלב מאוחר יותר התברר שמדובר בנקמה באביו על שהעז לעמוד מול אחד מראשי הפשע בעיר. בין אם כך ובין אם כך, פה נגמר הסיפור הרגיל. ברוס ויין, הילד, השתנה. מילד חייכן ושמח, מנומס וחביב, הוא נהיה ילד סגור, קשה ועצמאי. זו תגובה הגיונית למה שעבר עליו, אבל לכרוע ברך מעל קברי הוריך, ולהישבע "ללחום בפשע איפה שימצא", בעוד ברקע ברקים מפלחים את השמיים (עננים, גות'אם, זוכרים?), זה כבר קצת פחות הגיוני. המטרה המקורית של ברוס ויין (אחרי שלמד קרימינולוגיה, משפטים, רפואה, כמה וכמה סגנונות של אומנויות לחימה שונות, מחשבים ומי יודע מה עוד) הייתה למגר את כל הפשע בגות'אם. לשם כך, הוא חיפש לעטות על עצמו דמות, אשר תכה פחד בפושעים ותסמל את מגן הצדק החדש. וכך נולד באטמן. כפי שכבר אמרתי, דמות מסובכת. בניגוד לספיידרמן, בו האיש היה חשוב לפעמים יותר מהגיבור, או סופרמן, בו הגיבור חשוב לפעמים יותר מהאיש, אצל באטמן ההפרדה הזו בכלל לא קיימת. באטמן הוא ברוס ויין, וברוס ויין הוא באטמן. אין קיום של אחד ללא השני, ולכן אין כמעט התייחסות לאיזשהו שוני בין שתי ישויות אלו. למה הכוונה בכך שבאטמן לוקח את "הדרך הנמוכה"? "המטרה מקדשת את האמצעים" חקוק אצל באטמן עמוק בלב. הוא יעשה מה שצריך על מנת לעצור את הפושע שמולו. לזכותו יאמר ש"לא תרצח" חקוק מיד ליד זה, אבל חוץ מזה, הכל מותר. לשם כך יש לו מעבדה משוכללת, ארסנל נשקים מסתוריים שלא היה מבייש אף יחידה צבאית סודית בעולם, כלי תחבורה שונים, וחוסר בעיה עם שבירת עצמות והפעלת לחצים. באטמן עובד על פחד, וזהו הכלי העיקרי שלו במלחמה בפשע. מעבר לאתלטיות, לזריזות, לכוח הפיזי, למוח האנליטי, לידע ולרצון הברזל, הוא מכיר את החומר. הוא יודע איך לעצור כל אחד, ואם לא, הוא ידע. הוא היחידי שיכול לעצור את סופרמן (סופרמן בעצמו מודה בכך), ולא פעם הוא "טיפל" באויבים חזקים ממנו בהרבה. מעניין שבאטמן וסופרמן משתפים פעולה אחד עם השני מראשית ימיהם. אולי דווקא מכיוון שהם מסמלים הפכים גמורים, גם באישיות וגם בדרכי פעולה, הם מסתדרים כה מצוין ביחד. התכונות שמסמלות את באטמן יותר מכל הן נחישות, עקשנות, רצון שלא נשבר, ויעילות אין קץ. ד"א, אם ניקח את כל המאמר ונחליף את המילה "באטמן" בשם "ברוס ויין", זה עדיין יהיה נכון. כמו סופרמן, עבר גם באטמן כמה שלבים בהתפתחותו. בתחילתו לא ממש הייתה התייחסות לגיבור, או לאדם, אלא פשוט סיפור טראגי שהתפתח. בשלבים מאוחרים יותר הפך באטמן/ברוס ויין למעין שעשוע. למה הכוונה? ברוס ויין היה מארח מסיבות, ומציג עצמו כנער שעשועים, וגם ההרפתקאות של באטמן היו קלילות יחסית, לא מחייבות ולא מאיימות. זוהי התקופה של סדרת הטלוויזיה הידועה, בה כל מכה הייתה מלווה בכתוביות "פאו!" ו"וואם!" מהבהבות. מאוד שנות חמישימי, מאוד זוהר, מאוד שעשוע. ושוב, השינוי חל בשנות השמונים. אז מקבל באטמן תפנית די חדה, והופך להיות "האביר האפל". האווירה משתנה, גות'אם הופכת אפלה יותר, ובאטמן אפל עוד יותר. הוא לא נהיה אלים יותר, אלא פשוט... אפל. כמו סרט אימה טוב, שבוחר לא להראות גופות מרוטשות אלא להשקיע באווירה ובהצצה חטופה על הגופה/הרוצח, כך נהייתה החוברת. תשומת הלב מוקדשת הרבה יותר למטרה, לנחישות, למשמעת. דמות נער השעשועים נזנחת לטובת דמות איש העסקים המכובד. המבט מתמקד מעט יותר גם באמת בדמותו של ברוס ויין. ישנה התייחסות וניתן מקום להשפעה ההדדית והמתחייבת מהזהות בישויות האלו, ברוס ויין ובאטמן. באטמן/ברוס ויין עובר משברים. הנער שלצידו, רובין (Robin), נרצח על ידי האויב המושבע של באטמן, הג'וקר (Joker). (בעיני, ד"א, לא בכדי האויב הנצחי של באטמן הוא דמות כה ביזארית, חסרת הגיון, מטורפת, שמניעיה אינם ברורים. הוא ניצב ממול להגיון הקר לעיתים ומול הסדר המופתי שקיים במוחו של באטמן). הוא עובר התמוטטויות, האישיות שלו הולכת ונבנית יותר ויותר, ואנחנו נכנסים לשנות התשעים. כמו סופרמן, גם באטמן עובר את תהליך ה"מוות וקימה לתחייה". במקרה שלו, באטמן נתקל ביריב שהוא לא יכול לו, אשר מעביר אותו מסכת ייסורים, בהם עובר באטמן את כל יריביו המוכרים, אחד אחד, והיריבות נבנית עד לעימות החזיתי מול מענהו (Bane, בתרגום חופשי – קללה, משהו מעכב ומפריע) אשר בסופו הוא שובר את גבו של באטמן, ומותיר אותו נכה. וכמו סופרמן, שוב, גם באטמן חובר מחדש, וכמובן שלאחר התגברות על מאבקיו הפנימיים הוא גם ניצח את Bane. ללא ספק, מדובר על דמות מרתקת, גם מבחינת קומיקס, וגם, אם נרצה לרגע לצאת מהמסגרת, במובן פסיכולוגי ואנושי. מה שכן, באטמן מעולם לא חצה את הקווים (היה קרוב, אבל לא ממש), בניגוד לדמות הבאה, שמבחינתה אין קווים בכלל. אין אדם, יש רק גיבור, וגם הוא לא בדיוק... גיבור כמו ברוס ויין, גם פרנק קסל (Frank Castle) ראה את משפחתו נרצחת. כמו ברוס ויין, הוא נשבע למגר את הפשע מהעיר. בעוד ברוס ויין בחר את דמות באטמן, בחר פרנק קסל להיות המעניש, הפאנישר (Punisher). אבל ישנם כמה הבדלים מהותיים בין שתי הדמויות. בעוד באטמן נשבע להגן על החלשים ולמגר את הפשע מעירו, פאנישר הולך צעד קדימה. הוא נשבע גם לנקום. באטמן עוצר בחיי אדם. הוא לא רוצח. את פאנישר ה"שטויות הסנטימנטליות האלה" לא ממש מעניינות. נהפוך הוא, פושע מת פשוט לא יכול לפשוע יותר, נכון? כמו באטמן, גם לפאנישר יש ארסנל של נשקים ורכבים. בניגוד לבאטמן, הפאנישר פחות מחושב. הוא לא בדיוק טיפש, אבל במקום לחשוב איך להיכנס לבניין בקלות הוא בדר"כ ינהג את המשאית שלו היישר לקיר הבניין, ויצא ממנה כשבכל אחת מידיו מקלע אימתני יורק אש לכל כיוון. ואולי ההבדל המהותי ביותר, במיוחד לנושא הכתבה – באטמן שומר על דמותו כברוס ויין. הוא אפילו משתמש בעצמו מדי פעם על מנת לקדם את המטרה. מבחינת הפאנישר, פרנק קסל חדל להתקיים יום אחרי הלוויות של בני משפחתו. אין יותר אני, אין זהות של איש, אלא אך ורק "גיבור", הפאנישר. הפאנישר לוקח את משימתו ברצינות תהומית, אולי אפילו יותר מבאטמן. אני חושב שהנקודה המרכזית להבדל ביניהם היא באמת נקודת המוצא, מטרה לעומת נקמה. ובעוד את באטמן ניתן לכנות גיבור, אפילו אם הוא אפל, הרי שאת הפאנישר קשה קצת יותר להכתיר בתואר שכזה. ניתן לאמר עליו יותר שהוא "גיבור רע", כלומר – לא משחק לפי כללי ההרואיזם. כחברה, קל לנו יותר לקבל גיבורים רגילים שהורגים. מספיק לראות סרט של שוורצנגר או סטאלון כדי לגלות את זה. אבל בגיבורים שלנו, אלה שאמורים להיות יותר גדולים מהחיים, קצת יותר קשה לנו לקבל את זה. לכן, אולי, נמצאת חוברת הפאנישר במיקומה הנוכחי. הוא לא בדיוק גיבור ההמונים, אבל בהחלט יש לו מעריצים. הפאנישר הוא אולי החוברת האלימה ביותר שיש, במסגרת קוד הקומיקס העולמי (אגב, כיום מארוול ויתרו על הקוד הבין לאומי ולכן חוברות נוספות מצטרפות למעגל האלימות שלו), וככזה משך גם מתנגדים רבים. אך בסופו של יום, הוא מראה לנו צד אחר של גיבור. הוא מראה לנו את הגיבור המתוסכל, זה אשר אין לו חיים, אלא רק נקמה. זה אשר מכלה את חייו ונשמתו למען אותה נקמה. זה אשר אינו רואה עצמו כגיבור, וגם לא מעניינות אותו ההגדרות הללו. יש לו משימה לבצע. לסיכום, עברנו על מספר סוגים של גיבורים. ספיידרמן, הגיבור שיש מאחוריו פנים. סופרמן, הגיבור שיש מאחוריו גיבור. באטמן, הגיבור שהוא גם האיש שהוא גם הגיבור. והפאנישר, הגיבור שאינו גיבור, ואין מאחוריו אדם. כל אחד מהם מעביר לנו מסר שונה, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך גם ביחס אחד לשני, שהרי השוואה ביניהם היא אחד הכלים לבחינה של כל אחד ואחד מהם כנפרד. ישנם עוד סוגים רבים של גיבורים, אך אני מרגיש כי על ידי מדגם מייצג של ארבעת הגיבורים הנ"ל ניתן לכסות את הזרמים המרכזיים בתפישת דמות הגיבור במדיום הנפלא הנקרא קומיקס. לתגובות ובקשות Yuv48@Yahoo.Com שלכם תמיד, יובל.