מה בין שחקן לשחקן תפקידים

קווים לדמותם של שחקנים

מאת: אמיר איתן

 

רבות דובר על ההבדלים בין שחקן לשחקן תפקידים. הנושא עלה בפורומים השונים מספר פעמים וכמו כל נושא בוער אחר, גם הוא קיבל התייחסות רבה משני צידי המתרס. עקב התגובות הסוערות בנושא החלטתי לעלות את דעותיי בנושא על כתב, להסביר כמה עובדות ולהציג כמה דעות.

 

במאמר הבא אנסה לענות על שאלות "עקובות מדם" כדוגמת "מה בעצם עושה שחקן שחקן תפקידים?" ועוד שאלות כמו מה ההבדלים ביניהם, האם אפשר להגיד בודאות שאחד יותר טוב מהשני, מהן הדרישות מכל סוג שחקן ומהם קווי הדמות של השחקן הממוצע.

 

כשאנו באים להשוות בין השני סוגי שחקנים אלה ראשית אנו חייבים להגדיר לעצמנו, לאפיין, כל קבוצה בנפרד. נתחיל משחקן התפקידים (Role-Player):

אחד הדברים הראשונים שנוכל להצביע עליו, על פי חתך הרוחב של קהילת שחקני התפקידים, הוא גיל השחקנים. לא קשה לראות שהגיל הממוצע בארץ של שחקני התפקידים נע בין 14-15 ועקב התעניינות בנושא ופנייה נרחבת יותר לפיתוח הנוער שלנו, נוכל לראות בעתיד שהגיל הממוצע יורד.

(*הערה: בחו"ל הגיל הממוצע גבוה יותר וניתן למצוא יותר שחקנים מבוגרים, זאת מפני שתחום משחקי התפקידים הגיע לארץ מאוחר יותר. עדיין אין אנו מדברים על גיל ממוצע שגבוה בהרבה, ולמרות שיש יותר שחקנים מבוגרים בחו"ל הגיל הממוצע עומד לא רחוק מ-15).

מעל גיל 14-15 אפשר להצביע על מגמת ירידה- ככל שנעלה בגיל כך ירדו מספר שחקני התפקידים. למרות שבארץ אין זו חכמה גדולה- משחקי התפקידים נכנסו לכאן רק לפני כ-20 שנה - בחו"ל המצב לא שונה והמגמתיות קיימת ובערך באותה מידה.

 

בגדול נוכל לראות שהרוב המוחלט של שחקני התפקידים יפלו תחת השם "ילדים", בשפה היומיומית. לא רק שזה נכון, רוב שחקני התפקידים מבחינה חוקית הם אכן ילדים, בנוסף לכל השחקנים היותר מבוגרים שלעיתים מתנהגים בצורה שגורמת לתהיות באשר לקבוצת הגיל שלהם ורבים המבוגרים בקהילה שהילד הפנימי שלהם חזק ביותר (והם אוהבים את זה, כמובן).

 

הדמיון הפורה הוא הדבר השני שנוכל לשים עליו אצבע לאחר לא יותר מארבעה דיאלוגים עם שחקני תפקידים שונים. שחקני התפקידים אכן ניחנו בדמיון רב ולא קשה להבין את הקשר ולפיכך מה משך אותם אל התחום. רוב האנשים בקהילה הם בעלי דמיון עשיר, יכולת המצאה וכשרון לאנליזה גבוה משל שאר העם. כשרון היצירה וניהול מסת הפרמטרים (בייחוד אצל מנחים) הוא בהחלט לא כשרון שכל אחד ניחן בו. כשרון זה מתפתח עם הגיל, כמו כל כשרון אחר, וילד קטן עם דמיון עשיר נעשה אחרי עשר שנים לנער מבריק ומהנדס ברמה (עדיין בלי תואר Bsc , אבל בוא נגיד שיש לו כבר כמה נקודות תואר).

 

הדמיון העשיר מוליד כמובן גם תופעות לוואי. אין לי כאן כוונה לעלות מחדש את הויכוח המייגע על "חוסר חיים" או על "חנונים", כפי שנקרא במקור אחר, אבל המרחק בין דמיון פורה לאשליה לא רחוק ויש פה ושם מקרים ששחקן תפקידים חולם בהקיץ. אותה שמחה שיש לשחקן תפקידים מאותו עולם, דמות או מערכה שהוא יצר לעצמו בראש לעיתים לא ניתנת לעצירה ורבים שחקני התפקידים שלא מסוגלים להפסיק לדבר על ספר פנטזיה שהם קראו, עולם שהם יצרו, דמות שהם כתבו או המפגש האחרון שלהם, כל זה מתוצאה של דמיון פורה. אכן בראשו של שחקן התפקידים המדובר הנושא נראה מציאותי יותר, חזותי יותר, ו"מגניב יותר", מאשר בראשו של אותו אדם שלא ממש מבין על מה מדובר, אינו שחקן תפקידים והדמיון שלו לא עובד שעות נוספות. לכן לעיתים אני נתקל, וזה קורה גם אצלי בכיתה, בילדים, נערים או מבוגרים שלא מסוגלים להפסיק לדבר על משחקי תפקידים והמבט הנוצץ שיש להם בעיניים הוא סימן התמכרות ודאי. כל זה, שוב, עקב דמיון פורה.

 

חשוב לציין שהדיבור הלא פוסק על משחקי תפקידים שווה בערכו לדיבור לא פוסק, מצד אדם, על סרט, משחק מחשב או אלכוהול. ההבדל היחיד פה, וזה מה שאני מנסה לומר, הוא שנושא השיחה אצל שחקן התפקידים הוא נושא שנראה טוב כמעט רק אצלו, מכיוון שמושא השיחה (החבר) לא משחק משחקי תפקידים ולכן לא "נתפס" ומתלהב מזה כמו אותו שחקן ש"ממש רואה את זה". לעומת זאת , בשיחה על סרטים לא צריך להיות בעל דמיון פורה כל כך בשביל להתלהב באותה מידה מאותו סרט כפי שהתלהב בן-אדם בעל דמיון פורה.

 

הדבר השלישי החשוב ביותר שמאפיין את קהילת שחקני התפקידים ברובה הוא ההתמכרות לתחביב. אולי זה נשמע מצחיק ותשאלו "מה לא בסדר? אני אוהב לשחק משחקי תפקידים, למה שאני לא אשחק ?", אבל שחקני התפקידים הוא תחביב שצורך יותר זמן ואנרגיה מרוב התחביבים האחרים. שחקן שח למשל שיחק פעם, פעמיים בשבוע כנגד חבר במועדון, משחק של שלוש שעות. שחיין שוחה שלוש פעמים בשבוע במשך שעה וחצי כל פעם. אספן בולים משקיע בסופי השבוע שעתיים לארגון הבולים החדשים שקיבל.

 

רוב התחביבים שתצליחו לחשוב עליהם אינם תחביבים שאתה חושב עליהם כשאתה לא עושה אותם, לפחות לא באותה מידה ששחקן התפקידים חושב על משחק התפקידים שלו. רק תחשבו על כמה זמן משקיעים שחקני התפקידים במשחק שלהם ותראו שאכן תחביב זה צורך יותר מתחביב "רגיל" אחר. השעות הארוכות של יצירת הדמות, יצירת העולם, המפגשים עצמם כמובן והדיבורים בטלפון על מעשי הדמות מחוץ להרפתקות אינן באות לידי ביטוי בתחביבים "רגילים" אחרים. האמת היא שזה לא מפליא אותי, אחרי הכל לשחק דמות זה לשחק אדם שלם- עולם ומלואו, וכמו שאנחנו כבני אדם חיים 100% מהזמן שלנו כך גם, "בתיאוריה", חיה הדמות שלנו.

 

אולי התחביב הקרוב ביותר למשחקי התפקידים, מבחינת צריכת הזמן ובחינות נוספות, הוא משחק המחשב. אני זוכר שמשחקי ה"ציוויליזציה" שלי לקחו את מרבית יומי ולא הייתי יכול להפסיק לספר לחבר שלי על הטקטיקה שעשיתי לעם השכן או הפיצוץ האטומי שהנחתתי על ניו-יורק. (אותה אובססיה הייתה עם המשחק "COM-X” גם כן). אכן, קיימים משחקי מחשב שממכרים וצורכים הרבה זמן. אני משאיר לכם לעשות את ההשוואה בין דמות שחקן לציוויליזציה שלכם.

 

מנגד שחקן התפקידים עומד השחקן ) Actor ). ההבדלים?- רבים מדי. למה?- מכיוון ששחקן זה מקצוע ולא תחביב או משחק. דמות השחקן אינה ניתנת להגדרה כוללנית ושום חתך רוחב לא יהיה אמין מספיק כדי להסיק ממנו מסקנות. דמות השחקן הממוצע אינה קיימת וזאת מפני שהשחקן יכול להיות כל בן-אדם, כל אישיות, מחזיק בכל דעה שהיא ובעל צורת התנהגות ייחודית לו.

 

יש שני דברים שאפשר להגיד בודאות (כמעט)  על שחקן: שאכן הוא אוהב לשחק והסיכוי שתמצא אותו מבצע לך את "המלט" או מדקלם משפט מסרט גבוה יותר מאשר במקרה של אדם רגיל שלא מוגדר כשחקן, ושבדרך כלל הם טיפוסים יותר כריזמאטיים- זהו ההבדל המוחץ בין השניים מבחינה חברתית.

 

אחרי שמתחנו קווים כללים ובין השורות אף התחלנו את ההשוואה, נמשיך ונשאל מה בעצם ההבדל, ברמה המקצועית, בין השניים. יש הבדל מרכזי אחד והוא שבעוד ששחקן התפקידים ממציא, יוצר ומנתח, השחקן הרגיל לא יוצר שום דבר חדש ובהחלט אינו ממציא. את הניתוח הוא אמנם עושה אבל לדמותו שלו בלבד ואינו צריך לנתח מערכה שלמה או עולם.

 

למרות שאפשר לטעון שהשחקנים הטובים (של הוליווד, למשל) אכן יושבים וקוראים חומר על התקופה שבה הם משחקים ואלו מאורעות קרו אז, עדיין אין מה להשוות את זה לשחקן התפקידים שמשחק בעולם שונה לחלוטין (ב99% מהמקרים) , בתקופות שמעולם לא היו קיימות ואפילו הגזעים שמיישבים את הכוכב אינם בעלי תפיסה מוכרת (מיותר לציין שבד"כ זה גם לא כדה"א , הכוכב בו משחקים).

 

שחקן התפקידים אכן משקיע הרבה יותר זמן בהבנת העולם, ההיסטוריה, הגזעים, התרבויות וכו' מאשר השחקן הרגיל. שחקן התפקידים משקיע כמעט זמן שווה בהבנת הרקע ובמשחק עצמו ולעומתו השחקן משקיע את מירב זמנו במשחק עצמו.

 

בנוסף לזאת שחקן התפקידים הממוצע אינו ניחן בכשרון המשחק שהשחקן ניחן בו. בעוד שכל שחקן יכול לשחק מגוון דמויות רחב במגוון סיטואציות, שחקן התפקידים הממוצע לא יכול לשחק אלא את עצמו בסיטואציות שונות. את הכשרון הזה- להיכנס לדמות, לחשוב כמוה, לדבר כמוה, להבין אותה ואת מה שעובר עליה- שניתן לשחקן בידי האל, אינו קיים אצל שחקן התפקידים הממוצע. יכולת המשחק של שחקן התפקידים (באופן אירוני) היא, בד"כ "על הפנים". רוב שחקני התפקידים משחקים את עצמם בסיטואציות נתונות ולא את הדמויות שלהם בסיטואציות נתונות.

 

בעוד שהשחקן ישמח לקחת על עצמו תפקיד שמייצג אדם מרוחק ממנו ככל האפשר, ויראה את זה כאתגר (וכולנו אוהבים אתגרים), שחקן התפקידים בד"כ ייקח דמות שקל לו לשחק ובכלל מציב את המשחק במקום השני ומתחת ליצירה עצמה. שחקן התפקידים הממוצע יהיה מוכן להתפשר על יכולת המשחק שלו או של כל אחד מקבוצתו למען עולם טוב יותר (העולם אותו יצר הכוונה). סדר העדיפויות של שחקן התפקידים ושל השחקן, אם כן, שונה בתכלית.

 

אם היינו צריכים ליצור דמות של שחקן התפקידים ודמות של השחקן במשחקי התפקידים, אז באופן תיאורטי דמות שחקן התפקידים הייתה בעלת יותר נקודות כשרון מכיוון ששחקן התפקידים מסוגל לשחק כמו השחקן ואף ליצור ולדמיין- מה שהשחקן לא מיומן בו. בפועל לעומת זאת המצב שונה ועגום- לעולם, כנראה, יישארו השחקנים טובים יותר משחקני התפקידים ושחקני התפקידים יצירתיים יותר מהשחקנים.

 

ה-CATCH היחידי הוא שבעוד ששחקן התפקידים מניב פרי ממשחק (ACTING) טוב יותר, השחקן לא מרוויח הרבה מהיותו יצירתי- הוא לא נדרש לכך.

 

ותחשבו על זה...

 

 

הערת הכותב: מכיוון שאני דוגל בעולם רב-גוני שאינו צבוע שחור ולבן ובו לא קיימת אמת מוחלטת, ואני מבין שהכתבה הבאה יכולה להתפרש כקביעת עמדות מוחלטות, אני מבקש להבהיר שהכתבה הנ"ל באה כדי לשרטט קווי מתאר גמישים.