|
|
|
|
|
|
|
מקרה מספר 098-EA19DE-104 סיפור מ1970: גברת בלום היתה גרה
בשכונה עניה ברובע ברונקס בניו-יורק. היא היתה אישה זקנה כבת 70 והתגוררה בדירה
קטנה ועלובה בשכונת מצוקה. הסיפור מתחיל בכך שלדיירים של בניין אחד בשכונת
המצוקה המצוקה נמאס מהסרחון והגועל שיוצא מפחי האשפה בבניין ובשכונה כולה. הזבל
שמפוזר על ידי חתולי רחוב מסריח את כל הבלוק ובנוסף על כך נהפך למושא למריבות,
ו"התכסחויות" בין חתול אחד לאחר היו דבר נפוץ ביותר בשכונה. לפעמים
המלחמות ביניהם היו נערכות אל תוך הלילה והיו מפריעות לישון. המצב היה בלתי
נסבל. בקיץ אחד פנתה
הגברת בלום לועד הבניין והעלתה הצעה לאסוף כסף מכל אנשי הבלוק ולשכור מנקה ,
אפילו על בסיס חודשי קבוע אם לא שבועי, המצב כל כך גרוע שחייבים לנקות ולו אפילו
פעם בחודש. ההצעה התקבלה על
ידי אנשי השכונה והחיפושים בעיתונים אחרי מנקי בתים היו בעיצומם. באחד מהימים
גברת בלום מצאה מודעה ברחוב של מנקה בתים שהמחיר שדרש היה מצחיק. הוא היה לכל
היותר שליש מהמחיר הממוצע הנדרש בשוק ושנתבקש בכל אותם מודעות בעיתונים שדיירי
השכונה חיפשו. גברת בלום הזמינה
את המנקה לאחר התייעצות עם כל דיירי השכונה שכמובן לא סירבו לשכור מנקה במינימום
אפשרי לאור המצב הכלכלי שלהם. המנקה היה בחור
גבוה ובלונדיני עם חיוך מקסים. בחור צעיר שנראה כאילו עובד בשביל כסף
לאוניברסיטה. יכול מאד גם להיות, חשבה גברת בלום, שהוריו עשירים והוא עובד רק
בשביל מוסר העבודה ולא בשביל הכסף, אם כך הבחור גם יפה תואר וגם בעל נפש טובה,
בחור נבון. במשך יום שלם ניקה
המנקה את כל השכונה מהזבל. את החתולים הוא עוד לא הצליח להעיף והגיעה כבר שעת
הדימדומים. גברת בלום שהציצה מבעד לחלום הבינה שאין סיכוי שהלילה היא תצליח
לישון, החתולים ימשיכו להפריע לה.. הם היו רבים מדי. את הלילה גברת בלום
העבירה בשינה עמוקה, היא לא התעוררה ולו פעם אחת, החתולים דממו, לא הוציאו הגה,
זה היה הלילה הכי טוב שהיה לה מזה שנה. היא קמה בבוקר
לתדמתה לגמרי לא עייפה, היא פתחה את החלון במהירות אבל לא ראתה את המנקה, דבר
יותר מוזר הוא שהיא גם לא ראתה שום חתול רחוב, הפחים היו נקיים מזבל ונקיים
מחתולים, זו היתה הפתעה משמחת אבל גם מוזרה. איך לכל הרוחות הוא הצליח לסלק את
החתולים?! עד לסוף החודש הזבל
נערם שוב בפחים ונחיל החתולים שב לתקוף את השכונה, גברת בלום חזרה אל תוך הסיוט
שלה. אבל היתה לה הרגשה שמחר כשיבוא המנקה היא תצליח לישון עד סוף החודש מאז
והלאה. אכן המנקה הגיעה
והיא הצליחה לישון למשך כל החודש כמו שצריך, החתולים נעלמו מהשכונה ואיתם גם
הזבל הלא נעים. היא ישנה עם חלונות פתוחים. לא עוד לכסות את אוזניה עם הכרית, לא
עוד אטמי אזניים ולא עוד להתהפך מצד לצד במיטה. המצב הזה עבד בצורה
הנ"ל במשך שנה. שנה לאחר מכן גברת בלום לא הצליחה לישון בלילה עקב כאב ראש
חזק. היא התהלכה בבית הלוך ושוב ובכתה בגלל כאב הראש. היא פתחה את החלון ונתנה
לבית להתאוורר קצת, אולי כאב הראש שלה יעבור אם תנשום אוויר צח?! השכונה היתה נקייה.
היא חייכה, היום הגיע המנקה ושוב אין חתולים שהיו לפני יום, והפחים נקיים, איך
הוא מספיק?! היא צפתה בשכונה ונשמה אוויר נקי, הרגישה את הרוח נטולת הסרחון.
לפתע היא הבחינה בצל מסתובב בשכונה. היא ראתה את הצל נע מהר מאד מצלע בניין אחד
לשניה ואז ראתה דמות קטנה חוצה את השכונה ונעלמת מאחורי הבניין שממול. גברת בלום
הזעיקה משטרה מיד ותוך 10 דקות הגיעה המשטרה. ביום למחרת היא
התעוררה על ידי דפיקה חזקה בדלת. היא רצה אל הדלת ופתחה אותה . לפניה עמדו שני
שוטרים לבושי מדים. אחרי הצגה רשמית של השמות פנה אליה אחד השומרים והראה לה
שקית שקופה ואטומה ושאל אותה אם היא יודעת מי יכול היה לעשות את זה. "האם
יש לכם פרחחים בשכונה?!, האם זה קרה כבר זה?!" גברת בלום נתקפה בחילה.
בשקית היתה גופה מרוטשת לחלוטין של חתול.. שום חתול מרוח על הכביש לא מתקרב בגועל
לחתול, או מה שנאמר להיות חתול ע"י בשוטר, שנמצא בשקית הזו. "גברת בלום,
על החתול יש סימני נשיכה שחודרים את העצם, מישהוא אכל את החתול.. הוא קילף ממנו
את העור, ואכל את עיניו ואת התכול שלו.. אנחנו משערים שהוא היה ממשיך , אולי שמע
את הסירנה שלנו.. בכל מקרה, אנחנו מאמינים שהדמות שראית אתמול היתה הדמות שאכלה
את החתול הזה, יש לך מושג מי יכולה להיות הדמות?" גברת בלום לא ענתה,
היתה לה הרגשה מי זה יכול היה להיות, אבל היא לא היתה בטוחה ולא רצתה להפליל,
היא גם לא זוכרת את הדמות שראתה אתמול והיא לא רוצה לשחק 21 ניחושים. השוטרים
פנו לדרכם וגברת בלום ניגשה להכין את ארוחת הצהריים. לפתע היא ראתה את
מעטפה משתלשלת מתחת לדלתה. היא עזבה את הכיור והאוכל וניגשה לדלת. היא פתחה את
הדלת בסערה כדי לראות מי מביא המעטפה וגילתה להפתעתה ולחרדתה שביל דק של דם. היא פתחה את
המעטפה, האנדרנלין זרם בעורקיה.. מתוך המעטפה נפלה שקית קטנה ונמצא גם פתק בתוכה.
גברת בלום פתחה את הפתק וקראה :"שלום גברת בלום, אני מצטער אבל לא אוכל
להמשיך בעבודה שלי בשכונתיך עקב סיבות אישיות, אני מצטער מאד, אולי אם לא הייתי
מתקשרת למשטרה הייתי יכול להמשיך לעבוד, כלבה!" על הפתק היתה טיפת דם קטנה
ומאיימת. "נ.ב, אני לא
אוכל את העיניים, מה אני נראה לכם?!" גברת בלום זרקה את הפתק והרימה את
השקית הקטנה מהריצפה. בשקית היו שתי עיניים של חתול מפוחד, העיניים הסתכלו ישר
לתוך העיניים שלה כאילו צעקו :"מה עשית לנו, רוצחת חתולים?!" גברת בלום ניגשה
להקיא. |
|
