|
|
|
|
|
|
|
מקרה מספר 401-KL45OZ-104 אגדה אורבאנית... האגדה מספרת על
ילדה בשם ג'יין שבעיירה קטנה בערך 60 קילומטר מעיר המלאכים. ג'יין היתה מתעוררת
מדי לילה, החל מגיל 14 למשמע של קולות לחישה. היא היתה שוטפת את הפנים וחוזרת
לישון. לפעמים הקולות היו חוזרים אליה פעמיים בלילה. היא האמינה שהיא משתגעת ולא
סיפרה לאף אחד כדי שלא יכניסו אותה לבית משוגעים. הקולות לפי האגדה, היו נשמעים
כמו רישרושים ולחשושים, הם לא אמרו משהו מוגדר ותמיד היו חלשים מאד. הם היו
מעירים את ג'יין ישר מהחלומות שלה. לא משנה כמה ג'יין ניסתה להתמקד מאין מגיעים
הקולות היא לא הצליחה. בבקרים ואחרי בית ספר היא היתה מעבירה את זמנה בלהפוך את
החדר שלה ולסדרו מחדש- הכל כדי למצוא מאין מגיעים הקולות. גיל ההתבגרות מלווה
בתופעות מוזרות וג'יין החלה להאמין שמדובר באחת התופעות. היא החלה לתת לעצמה
הסברים לוגיים וכימיים. היתה תקופה של שבועיים שהיא סרקה על ספר על גיל
ההתבגרות, מה שעורר חשד אצל החברים שלה ואף גיכוכים מאחורי הגב בבית הספר. החברים שלה היו
מזועזעים לראות את ג'יין כל בוקר מחדש. היא היתה מגיעה עם שקי שינה מתחת לעיניים
. היא לא הצליחה להתרכז בלימודים ונכשלה ברוב המקצועות. ההורים שלה הוזמנו לבית
הספר מספר פעמים ולא חסכו מג'יין צרחות ושיחות מוטיבציה. ג'יין לא רצתה להגיד
להם, כאמור, מה הוא הגורם להתדרדרות בלימודים. מספר פעמים לא קטן
ג'יין הלכה לישון אצל חברים שלה. היא הבינה שהקולות אינם תוקפים אותה אצל חברים
שלה. היא היתה משוכנעת, באיזה שהוא שלב, שהבית מקולל ועברה תקופה שבה חיפשה
ספרים על מגרשי שדים ורוחות רפאים. אימא שלה תפסה אותה
פעם אחת יושבת החדר ומדבר, כביכול עם המתים- ג'יין ניסתה הכל כדי לתפוס קצת
שינה. תקופות רבות עברו
על ג'יין היתה תקופה בה האמינה שמדובר במתיחה של חברים שלה והם שתלו לה איזה
מכשיר קטן מאד בחדר. הפרנויה גברה וג'יין עברה לתקופה בה היא חשבה שמדובר
בממשלה, לפעמים אף חשבה- בשיתוף עם ההורים שלה. היתה תקופה בה חשבה שמדובר
בדיירים הקודמים שהיו בבית. היא שאלה את הוריה הרבה מאד שאלות על האנשים מהם הם
קנו את הבית- אנשים שההורים שלה לא ממש זוכרים. הקולות, כך ג'יין
האמינה, התחזקו מדי לילה... ג'יין כבר לא יכולה היתה לסבול את המצב ואף ניסתה
להתאבד- חיתוך ורידים היתה הדרך שהיא בחרה לעצמה. תקופת הקולות נמשכה
למעלה מחצי שנה. התפנית הגיעה אז, אחרי שישה חודשים- ג'יין הצליחה להבין משפט מהקולות.
בשלב הזה היה שיתפה את החברים שלה, שהאמינו שהיא משוגעת, לטענתם היא סיפרה להם
שהקולות אומרים לה "אנחנו לא יכולים לנשום... עזרי לנו". רוב החברים של
ג'יין נטשו אותה, הם פחדו להסתובב לידה וטענו שהיא מסוכנת. הפופולאריות של ג'יין
בבית הספר צנחה, אך זה לא מה שהדאיג אותה. לילה אחד היא קלטה
שהקולות שהיו נראים לה כאילו שמגיעים מקול מקום בחדר בעצם מגיעים מהקירות
הקרובים אליה. היא, שהתכרבלה כל לילה מפחד צמוד לקיר, שמעה את הקולות כאילו באים
מראשה כשבעצם הקולות באו מן הקירות ליד הראש שלה... ג'יין האמינה
שהקולות מקוללים והיא תלתה פוסטרים, צבעה את הקיר, קישקה עליו סמנים שטניסטיים
ושאר שטויות של ילדים מתבגרים ומפוחדים מן הלא מוסבר. אף אחד לא יודע איך
ג'יין העבירה את הימים האחרונים שלה בבית. ההורים שלה החליטו לעבור דירה לעיר
הגדולה. האב קיבל הצעת עבודה וההחלטה היתה מיידית, קצרה ונטולת מחשבות רבות.
ג'יין היתה שמחה מאד לעבור מן הבית אך חששה שהקולות יחזרו לצוד אותה. בכל מקרה,
היא היתה חייבת לדעת מי הקולות האלה ומה הם רצו ממנה- למה כל לילה הם אמרו לה
שאינם יכולים לנשום ואיך היא הייתה אמורה לעזור להם. לצערה, נסיעה לביתה היתה
מחוץ לחשבון. מהעיר לעיירה הקטנה הזו לא היתה שום דרך להגיע, לילדה בת 15 (באותו
זמן כבר מלאו לה 15). אי אפשר היה לספר להורים למה היא מעוניינת לחזור לראות את
הבית ולהגיד שהיא באה לבקר חברים לא היה עוזר לה- נסיעה כזו ארוכה עם הפקקים של
לוס אנג'לס היתה מחוץ לחשבון מבחינת אביה ואימה. החברה הכי טובה שלה
אנני, כתבה לה לאחר שנה מכתב קצר על גבי נייר מחברת אחד. במכתב צויין שהבית נהרס
ובמקומו מקימים ריאה ירוקה. לטענתה של אנני חברת הפירוק הגישה תצהיר למשטרה ובו
מצויין שההריסה תתעקב כי נמצאו גופות בתהליכי ריקבון מתקדם בקירות הבית. ההריסה
נעצרה והמשטרה חקרה. החידה הגדולה ביותר
בכל הסיפור היא למה השוטרים לא הגיעו לתחקר את בני משפחתה של ג'יין. האגדה נפוצה מאד
בקרב תושבי העיירה. יש רבים שטוענים שמדובר בקונספירציה של הממשלה להחביא גופות
של יהודים ממלחמת העולם השניה ושאר סיפורים מאד לא אמינים. האגדה מקבלת נופח
אמין יותר עם חוקרים לעומק- החברים של ג'יין עדיין בחיים, כבר אנשים מבוגרים
בעלי ילדים. מחקירות של סופרים ועיתונאים שונים ניתן לאשש שהיתה קיימת ג'יין
והחברים שלה אכן היו קיימים ושמעו את הסיפורים שלה החל משלב מסויים. ג'יין רשומה
בארכיוני הבית ספר המקומי וגם חבריה. באשר לסיפורים של ג'יין... את אלה לא נוכל
לאשש לעולם- רק ג'יין היתה שם וג'יין כבר לא בחיים... או לפחות לא בשם הזה. |
|
