העורב אהבה מעבר למוות, ייסורים מעבר לכל גבול

מאת: ג'יימס או'באר

ביקורת מאת: קרן שוורץ

 

יום אחד אתם תאבדו את כל מה שיש לכם.

דבר לא יכין אתכם ליום הזה. לא אמונהלא דתכלום. כאשר מישהו שאתם אוהבים מת, אז תדעו ריקנותאתם תדעו מה זה להיות לבד בצורה מוחלטת ביותר האפשרית. אתם לא תשכחו ולעולם לא תסלחו

 

רבים מכירים את "העורב" כסרט שיצא לפני מספר שנים, סרט יפיפה שנכנס לדפי ההיסטוריה של הוליווד בתור אחת הטרגדיות הגדולות של עולם הקולנוע (פרטים נוספים בכתבת הביקורת על הסרט, בגיליון זה).

 

כמה מכם כאן בארץ יודעים שלפני שהוליווד יצרה את הסרט היה קומיקס ולא סתם קומיקס אלא ספר קומיקס שצויר ונכתב על ידי אדם שבאמת מבין כאב, ג'יימס או'באר.

אלו ששאלו את או'באר מהיכן קיבל את הרעיון לקומיקס קיבלו המון תשובות, חצאי אמיתויות: מבוסס בחלקו על מקרה אמיתי שקרא עליו בעיתון, קיבל השראה ממוסיקה שהוא אוהב לשמוע ("הקיור" ו"ג'וי דיויסיון"),השראה מציורים של אומני קומיקס אחרים כמו וויל איזנר  ועוד המצאות.

 

מה שרבים לא ידעו הוא שג'יימס או'באר כתב את הסיפור מתוך כאב אדיר שחש בפנים, מתוך זעם נוראי שבער בו, "העורב" היה המקום אליו יכל או'באר לשפוך את הכאב הזה ולשחרר אותו. זה המקום בו או'באר יכל לדבר על הכאב שחש כאשר מישהו אהוב נלקח ממנו,זה המקום בו או'באר יכל לנסות ליצור סדר ולבקש צדק.

 

בגלל שהכאב הזה אמיתי, בגלל עוצמת הרגשות שנשפכת אל תוך הסיפור הזה, הקומיקס מספר סיפור טוב כל כך, נוגע כל כך.

הציורים המלווים את הטקסט (צורה מעניינת לראות את עניין הקומיקס. אחרי הכל בדרך כלל הטקסט מלווה את התמונות, אבל לא כך ב"עורב") הם מדהימים. אלו ציורים יפיפיים, חזקים שמושכים אתכם מטה את תוך הנשמה של או'באר.

הקומיקס מצוייר כולו בשחור לבן, זה יכל להרתיע את כל אלו שלא מכירים קומיקסים אמיתיים,אלו שרק מתחילים בקומיקס ומחפשים את התמונות המוכרות והצבעוניות אבל תאמינו לי, שחור לבן היא האומנות. הגוונים והרגשות שנשפכים בציור שחור לבן הם גדולים הרבה יותר מכל צבע שיכל להיות.

 

אני לא יודעת אם לאמר שאו'באר הוא אומן, אני לא בטוחה שהוא יכל לכתוב ולצייר קומיקס כמו זה שוב. יותר מידי רגש, יותר מידי אינטימיות נשפכו לכאן ואלא אם כן הבחור יעבור עוד טרגדיה אני  אטיל ספק ביכולתו ליצור משהו כזה שוב. מה שבטוח הוא שאו'באר לא מפחד לחשוף את עצמו לקוראים וזה מה שעובד, זה מה שקונה את הקורא, מה שמושך אותו להמשיך הלאה בסיפור הכואב הזה, זה מה שמשך אותי ואני לא מהסוג שנופלת לכל קלישאה שאנשים משתמשים בהם כדי לגרור.

 

לאילו מכם שלא מכירים כלל את הסיפור אני אתן הצצה לעולם האפל הזה של "העורב".

 

זוג נרצח בברוטליות, רצח ללא טעם ללא תכלית. הנער נורה בראשו פעמיים, הנערה נאנסת ע"י קבוצה של מטורפים שלא נותנים דין וחשבון לאיש, האונס נוראי ומתמשך עד שהיא מתה וגם אז האנסים לא עוזבים את גופה. הזוג נותר מוטל לצד הכביש, גשם נשפך מהשמיים בעוצמה, האוויר קר כל כך, הדם קופא לפני שהוא מספיק לטמא את הקרקע.

 

הזוג היה אמור להתחתן, הם היו מאוהבים באמת, אהבה כמותה יש רק באגדות ולעיתים נדירות כל כך בעולם הזה. אהבה שלא תיתן לפשע נוראי כל כך להתבצע ללא עונש.

אומרים שכאשר אדם מת נשמתו מלווה לעולם הבא ע"י עורב שחור משחור. לפעמים, כאשר המוות היה נוראי כמו זה, העורב מוביל את הנשמה חזרה על מנת לעשות צדק.

 

וכך, בעיר בה המלאכים מפחדים לשוט בשמי הלילה והשדים מתכנסים ערב ערב במועדונים מטונפים, מופיע "העורב", אריק.

אריק שרד שעות רבות אחרי שנורא בראשו ולא מת מייד כפי שהיה נדמה. כאשר שכב שם על האדמה הקרה נאלץ לראות ולשמוע את שעשו לשלי אהובתו,  הוא כואב את האובדן, כאב שלא ניתן לתאר, כאב שמפלח את נשמתו.

 

הניתוח להצלתו נכשל אך אריק שב, כאמור, מלווה ע"י עורב וכאשר הוא מגיח אל עולם החיים הוא מאפר את פניו בחיוך של ליצן, חיוך שחור וסרקסטי.

אריק מחפש את האשמים על מנת לנקום את האהבה שלא מומשה, לנקום את הסבל שעברה שלי אהובתו, לנקום על כל מה שהזוועות בדמות אדם  העזו לעשות ללא פחד מנקמה, מתשלום על חטאיהם.

 

מאחר והוא רוח הנקמה אריק חסין לכל סוג של נשק, הוא מסוגל לעבור כל סוג של כאב, הוא לא מרגיש בפילוח הסכין או מעבר הכדור בבשרו, הוא לא מרגיש בזאת כי הכאב שבנפשו וברוחו ובלבו גדולים יותר מכל כאב שיכל להסב נשק. לפעמים מצאתי את עצמי כמעט מרחמת על אויביו, אבל רק כמעט. אריק מזכיר להם (ולנו הקוראים) מה חטאם ומעניש מייד.

 

קשה לקרוא את "העורב" בלי להרגיש משהו, זה לא סתם סיפור על כאב טראגי, או'באר שופך את דמו בסיפור, הוא מספר לנו את סיפורו שלו. העוצמה כל כך אדירה עד כי אי אפשר לצאת אותו הדבר אחרי סיפור שכזה, אי אפשר שלא לחשוב על כל מה שכרגע עברתם בתור קוראים ולהמשיך הלאה את חייכם, לא כרגיל, אני יודעת שאצלי לפחות משהו זז.

 

לפתוח את "העורב" ולהתחיל לקרוא זה כמו לשבת בבית ולשמוע נקישה בדלת, לפתוח אותה ולהכניס זר הביתה ואז, בלי שתהיו מוכנים, לשמוע את סיפור חייו הטראגי. זה קורה לנו לפעמים שאנשים מספרים לנו דברים  ואין לנו מה לעשות עם זה, הסיפור שוקע אצלנו במכה ולרוב נדחק. או'באר דואג שדבריו לא ישקעו ויעלמו אלא יחלחלו ובדרך ישאירו סימנים של החלחול, של הכאב.

 

או'באר יודע מה הוא עושה, הוא יודע מה הוא רוצה להגיד והוא משתמש בכל עוצמת המדיה הזו שנקראת קומיקס על מנת לעשות זאת. לא רק המילים החזקות משמשות אותו, או'באר משתמש בקטעי שירים, שלו ושל משוררים אחרים, ללוות את סיפורו ולהדגיש חלקים בו. הוא משתמש בציורים כדי לתת משנה תוקף לרעיון. אחד הדברים הקיימים בכל תחילת פרק כמעט, כאשר אריק נראה צועד למטרתו הבאה, הוא שלט "אין מוצא" או "דרך חד סטרית" כאילו על מנת להדגיש את המסע של אריק, את המשימה שלקח את עצמו, להדגיש שאין דרך חזרה, לא עבור אריק.

 

יש המון רבדים מדהימים בסיפור, סצינות שלא ישכחו בקלות. בין אם זה הכאב שמסב אריק לעצמו על מנת לחזור אחורה בזיכרונותיו, ההומור הסרקסטי הציני והכואב או סדרת תמונות ללא מילים. לכל דבר יש משמעות, לכל תמונה ומילה משקל רב מאחוריה.

 

זו קומיקס קשה לקריאה, מומלץ למבוגרים יותר בנפשם ולאלו שנהנים מקומיקס למרות שאינו צבעוני. זהו סיפור המומלץ לכל מי שרוצה לנסות להבין כאב, לכל מי שרוצה לעבור חוויה כמותה לא ניתן לעבור בשום מקום אחר. זוהי חוויה מטהרת ומפחידה אל נפש האדם, הכאב והנקמה.

 

תחשבו על מה שאתם קוראים ועל מה שאתם רואים, תנו לעצמכם זמן כאשר את חווים את "העורב", אל תמהרו.

 

זהו לא מוות אם תסרבו לוזה כן אם תסכימו לו.