דברים שרואים משם, לא רואים מכאן?- חלק ב' מאת: פלאי גרייצר (ותודה לאסף אביר על שתרם מדעותיו) תקציר הפרקים הקודמים- בחלק שעבר ניסיתי להציג את האפשרות המעט פחות מוכרת לשחק בעולמנו ובימינו ולבחון אותה על יתרונותיה השונים מול הפנטזיה*. עתה - מכיוון שכמובן שהעולם כולו מחכה בנשימה עצורה למוצא פי (שהתעכב בחודש) על מנת להחליט מה לשחק - אני מוסר את המיקרופון לאלטר אגו מספר 2 (הראשון כתב את החלק הקודם), אגב- כל חפיפה בין דבריו לכתבה שעברה היא מקרית בהחלט: למה שם טוענים שהפנטזיה אסקפיסטית ומנותקת, זה נכון. ראשית כל, אין כל רע באסקפיזם בעת שהוא במידה, למען האמת הוא צורך חיוני - לא ניתן לעבור את הלחצים הרגשיים, האינטלקטואליים והפיזיים של החיים ולשמור על בריאות נפשית מינימלית, בלי לצאת מדי פעם לחופשה למקום מעט מעניין יותר, פשוט יותר, מסעיר יותר (מחק את המיותר). אבל לא על האסקפיזם לבדו יחיה האדם, והמילה הזו הפכה שם נירדף להשמצת הפנטזיה. דאגלס ברבור - סופר, משורר, ומהמבקרים הבולטים בז'אנר, הגדיר פעם פנטזיה טובה כ- "The kind of escape that brings you home." ואני חושב שבזה קלע בדיוק למהות של הפנטזיה כז'אנר מורכב ובעל משמעות במ"ת כמו בספרות. הפנטזיה במיטבה (כפי שמראה גם גיא גבריאל קיי במאמרו על הפנטזיה, "לשם ובחזרה", אכן מוציאה אותך לעולם אחר, קסום ומנותק. עולם שנכנסים אליו בלי דעות מוצקות לגבי תכולתו, בלי תחושות, אמוציות ואלפי הקשרים מידיים לכל פרט ופרט. זהו אומנם חיסרון רציני, כפי שעמיתי המלומד הדגים במאמר הקודם, אבל חבוי בו כוח בל ישוער. אתה מגיח אל תוך עולם הפנטזיה באשר הוא כלוח חלק ונקי מלבד מושגי היסוד האנושיים הבסיסיים ( עליהם בהרחבה מאוחר יותר). כשעוסקים בעם נדכא, הוא לא העם הפלשתינאי שאתה נוטר לו טינה או אירלנד תחת שלטון אנגליה שההתמרדות בה נראית לך מגוחכת, הוא פשוט עם נדכא ואתה יכול לעסוק בו ככזה ללא מטענים עודפים וגורמים מטים. אתה מנמיך את החומות ויוצא מהביצורים המחשבתיים שלך. בפנטזיה אתה ניצב חשוף, ואז דברים יכולים לתפוש אותך חזק יותר. רעיונות וגישות שהיית דוחה על הסף אם היו צצים בהקשר לעולמנו, לגביו כולנו מלאים קיבעונות ודעות קדומות כרימון, חודרים אליך ישירות ואתה יכול לעסוק במהותן בצורה הטהורה והכנה ביותר - ולקחת אותם הביתה כשאתה חוזר למציאות. ברכט עשה משהו דומה וקרא לזה היסטוריזציה. כמובן שהתהליך הזה מתרחש באופן מוגבל, וכמו שאתה משליך מהפנטזיה על חייך אתה עשוי להשליך מהדעות שלך על כל מיני דברים בעולם הזה בצורה לא רציונלית על עולם הפנטזיה, אבל השימוש בפנטזיה בהחלט חושף, גם אם לא באופן מושלם. בספרות הפנטזיה גאי גבריאל קיי (כן, שוב הוא) הוא האשף בתחום, טיגאנה ואריות אל-ראסאן בפרט מדגימים את זה בצורה חזקה ביותר. מהנאמר לעיל ניתן להבין שהפנטזיה השואפת לעומק היא קרה, זרה, ומנוכרת. היא לא. אומנם היא לא מכילה את כל הניואנסים הרגשיים המיידיים של משחק בימינו, אבל את כל חומרי ומושגי היסוד של האנושיות והמצבים האנושיים: אש, חיבוק, זעם, דם, מוות, בלונדיניות, הומור, שכל, ואין קץ דומיהם יש גם בה בשפע. אדרבה- לפנטזיה יש "מוזיקה" וקסם מיוחדים שמדברים ישירות אל הנשמה של לא מעט אנשים. לא סתם - אם יורשה לי לחטוא בגיוס מגמתי ונדוש של ההיסטוריה - המיתוס ועלילות הפנטזיה תפסו מקום מרכזי כל כך מאז שחר ההיסטוריה. גם את ג'ני וולקר שברחה מהבית שחקני הפנטזיה לא יוכלו לאפיין על פי הפוסטר של בריטני האלילה שמתנוסס על קיר חדרה, והשה"ם יאלץ לציין בצורה קצת פחות עדינה שטעמה ניראה קיטשי ומטופש להפליא, זה נכון. אבל nobody's perfect. מצד שני, האחרים לא יזכו לדו קרב עם אלפים אפלים, לא לנדוד במדבריות, ולא להשתתף בפשיטת אבירים. ועדיין לא נוצר המשחק שהיה עמוק מדי - עם כי כמובן יש כאלו שזה פשוט לא משתלב בהם או מתאים לרוחם - בשביל קצת דרקונים, חצרות מלוכה, ותחושת הקסם וההרפתקה שרק הפנטזיה יודעת לספק. מערכה ג-פסק הדין כמובן שכל הכתבה הזו נכתבת תחת ההסתייגות שלכל סיפור, עלילה, ומשחק יש איכויות ומאפיינים משלו ולפיכך ידרוש סביבה אחרת, ובעיקר נעשה כאן ניסיון להציג את המקומות שבהם כל אחת מהאפשרויות הללו מועילה למשחק או פוגמת. אף על פי כן אציין רק שהבחירה שלי היא להשתולל לאורך ההיסטוריה האנושית, בסגנון ארס מגיקה, ערפדים ומייג'- העידן האפל או אפילו Castle Frankenstein. כך שורדת כמות מכובדת למדי של ניואנסים וקישורים מידיים יחד עם הרקע המלא והמורכב ביותר שיכול להתקיים, נשמרות תחושת הקסם ומידת האסקפיזם של הפנטזיה כמו גם החשיפה, ובנוסף היא לא חסרה סגולות מכובדות משלה. כדברי המשורר- גם משחת שיניים וגם מיי פה. * לכשנאמר פנטזיה הכוונה ל- High Fantasy, דהיינו פנטזיה המתרחשת בעולם פרה- מודרני.