מי אשם? מאת: אמיר איתן לאחר משחק סופר-אינטנסיבי ביום רביעי ה-23/5 היתה בידי עוד הוכחה שאכן המנחה הוא פרט שולי בדרך להנאה שלי במשחק. יש שני סוגי שחקנים שמגיעים לשחק משחקי תפקידים. הסוג הראשון חושב שהמנחה אמור לבנות לו עולם מערכה, דמויות, להדריך אותו, להביא לו אוכל ושתייה ולגרום לו ליהנות. השחקן הזה שם על תקן באט-טסטר. הוא יצר לעצמו דמות שבעזרתה הוא בוחן על הגבולות הדקים ביותר, את כישוריי המנחה. הוא מעמיד את המנחה במבחני לחץ איומים ומנסה לשבור אותו בכל דרך אפשרית. מצד אחד הוא מפקיד ביד אותו מנחה את גורם ההנאה במשחק ודורש "אתה תבדר אותי", ומצד שני הוא מנסה לטרפד את מהלך המשחק בכל דרך אפשרית. אותו שחקן מנסה ליצור את דמות חלומותיו איתה ייהנה, על המנחה אם כן לאפשר לו ליצור אותה ולגרום לו הנאה. אותם שחקנים מגיעים לפגישה ומגילת פפירוס בידיהם הימנית וכתב זכויות האדם והאזרח ביד השניה. במגילת הפפירוס הם צופנים את דרישות העל שיש להם בכל פגישה- החל מאוכל וכלה בתאילנדיות שעושות פדיקור. המשחקים תחת השלטון הפסיבי של שחקנים אלה הם איומים. המנחה מזיע לפני כל החלטה, חושב "זו יכולה להיות ההחלטה האחרונה שאני אבצע בחיים" והשחקנים מאידך נהנים להם, חושבים "תראו איזה יופי- everything goes as planned”. כל עימות, ויכוח, חלופת רעיונות מוכרעת בהצעת רוב של שלם פחות אחד, מול אחד (זהו המנחה), והמשחק ממשיך להתנהל "על מי מנוחות". אם המנחה הוא מסוג המנחים שרוצים להרים את רמת המשחק, הוא יפרוש ויעבור קבוצה. אם המנחה הוא מנחה "זה החברים שלי ואיתם אני תקוע" הוא ימשיך לסבול ורמת המשחק תמשיך להיות בשיפוע שלילי עד שתפגע חזק בקרקעית (= לשחק עם כל החוקים של מו"ד). מהצד השני עומדים שחקנים מזן שונה לגמרי. אלו שחקנים שמגיעים לפגישה ומצפים מהמנחה לדבר אחד בלבד- תן לנו מערכה. את השאר הם יעשו לבד. השחקנים האלה עובדים עם המנחה נון-סטופ, הם טווים יחדיו סיפור עלילתי מצוין עם רגעי שיא ושפל, רגעים של פיתוח דמות בצורה רוחבית ורגעים בהם העולם קורס על דמות זו או אחרת. המשחקים משוחקים בצורה טובה הרבה יותר ומהנה הרבה יותר. הסוג הזה של שחקנים לא בוחן את המנחה ולא מצפה ממנו להטבות בנוגע לדמויות. על אותו בסיס הוא אינו בא אליו בטענות כאשר משהו רע אירע לדמות. הסיפור ניצב בראש מעייניהם ולא הדמות האינדיבידואלית. שאיפת ההתפתחות של הדמות היא גורם שולי, מיותר כמעט לחלוטין ומתגמד לעומת השאיפה למשחק תפקידים טוב, הנאה וסיפור מותח. שלא כמו בסוג השחקנים הראשון, אלו שבאים בסוף הפגישה עם רשימת "עברת- נכשלת" למנחה ועוד רשימת שיפורים, מחולקים סעיפים - סעיפים, הסוג השני של השחקנים מכיל את אילו שבסוף הפגישה באים ואומרים "תודה", "מגניב", "אולי ננסה גם לקחת את הסיפור לצד X”. הכל ברוח טובה וסבאבית. בעוד שהשחקנים של הסוג הראשון מצפים מהמנחה שייקח את החומר הנדרש כדי שהם יהנו, השחקנים של הסוג השני מצפים שהמנחה פשוט יביא להם חומר והם כבר יעבדו אותו ביחד. המשחק בסוג השני נעשה הרבה יותר שיתופי, מחובר ומהנה. השיתוף הזה קיים גם בפגישות בהם, משום מה, יש כשלון. חוסר חיבור בין השחקנים למנחה, עייפות או סתם חוסר חשק באותו יום יכולים להביא לכישלון. הגורמים האלה קיימים בכל סוגי הקבוצות. מה ההבדל? בעוד שהסוג הראשון מפיל הכל על המנחה ומשאירים אותו בוכה אחרי שנטרקה הדלת וכל השחקנים הלכו להם לבתיהם, מרכלים על "המנחה הגרוע", הסוג השני מודה בכישלון שלהם בתור קבוצה, כל אחד לוקח עם עצמו מטען קצת שלילי שעליו הוא עובד ומעבד ולפגישה הבאה כל אחד חוזר מוכן יותר. אז למה בעצם ישנו הסוג הראשון, המשוקץ? – מאד יכול להיות שבתת מודע של אותם שחקנים נתפס המילה "שליט המשחק" או "מנחה" בתור גורם חיצוני, עוין ש"שולט עליהם" ואז הם מדי פעם (כל פגישה) יוצאים למרידות והפיכות בצורת: "אני פורש אם אתה הורג אותי. אז מה אם קפצתי מגובה 50 מטר?!" ,או שהשה"ם מתפרש כ"מנחה אותנו" ואז הם אומרים לעצמם: "אנחנו לא צריכים לעשות כלום, הוא מנחה אותנו... כל התקלות הן אחריותו הבלעדית". אין ספק שאם המנחה הוא בעל פוטנציאל יותר שווה לעבוד יחד איתו מאשר להיכנס בו ראש בראש כל פגישה. אני ידוע שמתוך הכמות הזעומה של מורים אינטליגנטים, אכפתיים והגיוניים שהיו לי הייתי ביחסים טובים, ועבדתי יחד, עם כמעט כולם. לא היה לי שום ספק שאני יכול להרוויח הרבה יותר אם אני רק אקשיב להנחיות של המורה שלי בקשר לעבודות או למבחנים ונחליף רעיונות. המוצא האחרון- ויכוח דמגוגי ורגזני- יצא לפועל באשר לכל המורים ה"בלוקים". אם רק תבואו לפגישות ותחשבו שאתם והמנחה לשים ביחד את אותו בצק, רק שהמנחה בוחר איזה בצק תלושו, תוכלו להרוויח הרבה יותר מאשר אם תחשבו שאתם באים לפגישה ללוש כל אחד בצק משלו ותצפו שהמנחה יביא לכם בצק. תחשבו על זה שאף מנחה לא אוהב לשרת, וזה גם לא הגיוני, חמישה או שישה אנשים, ואף מנחה לא רוצה ללכת למכולת לקנות חמישה או שישה סוגי בצקים. אבל 99% מהמנחים יקבלו בברכה בקשות, לאחר הפגישה כמו "תגיד, אתה חושב שאולי כדאי שנאפה את העוגה הזו עם קצת צימוקים?" ההוכחות נראות בשטח. מעטים היו הכישלונות שהיו לי בתור שחקן. אני כמעט ולא זוכר פגישה שבא לא הצלחתי להפיק את המרב וליהנות. כמובן שבחלק נהניתי יותר ובחלק פחות, אבל הכל היה ביחס ישר לעבודה שלי עם המנחה ולמהירות עיבוד הבצק שהמנחה הביא לי (אוקי, אז האנלוגיה הזו נגררה יותר מדי). מעולם לא התלוננתי על הנחייה גרועה כי תמיד האמנתי באמונה שלמה שההנאה תבוא ממני, לפחות חלק הארי שלה. ותשובה לשאלה בכותרת: השחקנים. אני מקווה שהצלחתי להעביר את הנקודה. החלק היחידי במשחק אותו אתם צריכים לראות כ"תורה מסיני שהמנחה נתן לכם" זה חלק ההכרזות: משחקים רולמאסטר, המערכה היא..., אני צריך שתכינו דמויות מסוג... וכו'. כל השאר, למרות שמכיל הרבה החלטות חד צדדיות מצד המנחה (לשם זה הוא שם – כדי להנחות), זה בסף הכל עבודה משותפת על אותה עיסת בצק. אמיר איתן, שבחיים שלו לא אפה עוגה אבל עדיין הרגיש צורך עז להמשיל את דבריו.