משחקים בחצר האחורית – לכבוש את הפסגה ולהגיע עד הקצה... מאת: זיו קיטרו "הסוף הוא המקום בו אנו מתחילים" – ת. ס. אליוט משחקים בחצר האחורית מגיעים לסופם. הלוואי וכך היה באמת, אך אני מדבר רק על סדרת הכתבות הזו. אני מודה לעובדה שבוודאי ויש עוד דברים רבים אחרים שהייתי יכול לומר ולא אמרתי, נקודות שהיו זקוקות להבהרה נוספת ולא קיבלו את המגיעה להן בזכות. אבל יחד עם תחושת החובה להמשיך ולחקור אני חייב להיות כנה עם עצמי ולהודות שאני מרגיש שאכן, הגיע הזמן לסיים. ששת החודשים שעברו בכתיבת הכתבות האלו היו שישה חודשים מרתקים עבורי, הסיבות רבות ואני אציין חלק מהן בכתבת הסיכום אותה אתם קוראים ברגע זה. כאשר התחלתי את משחקים בחצר האחורית לא תכננתי להפוך את הנושא לסדרת כתבות, זה היה אמור להיות משהו לטור האישי, דעה אישית שלי, נאום חוצב לבבות כלשהו. כאשר סיימתי את מה שהיה המקור לכתבות האלו גיליתי שנפתחה לי דלת לעולם מאוד מעניין, עולם שאני חלק ממנו ושיש לי מגע ישיר איתו כל הזמן אבל איכשהו, לא ראיתי את הדלת הזו קודם לכן. כאשר החלטתי לכתוב את סדרת הכתבות עשיתי זאת ברגשות מעורבים, ידעתי שלא משנה מה אכתוב ואומר אני עדיין תלוי בדבר אחד חשוב מאוד, פרשנות הקוראים. ידעתי שאני יכול לכתוב בפרוטרוט כל דבר שארצה, שאני יכול להוסיף הזהרות והבהרות מכאן ועד קץ כל הימים, עדיין אני אגלה שמספר פירושים לכתבותיי יהיו כמספר הקוראים, אף לא אחד יקרא רק את מה שכתבתי, אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, כל אחד מאתנו מעביר כל מה שהוא שומע וקורא ורואה דרך המסננים האישיים שלו, מסננים אלו ישפיעו בסופו של דבר על התובנות שיעלו מקריאת כל כתבה, יהיה הנושא אשר יהיה. עדיין מצאתי שאני מעוניין לכתוב את הכתבות האלו, גיליתי שבוער לי לומר את הדברים אשר היו כלואים בתוכי. ככל שהזמן עבר רק התחזקה דעתי שעשיתי את הדבר הנכון. אנשים רבים הגיבו לי לכתבות האלו, היה לי ברור שכך יקרה שכן זהו נושא קשה ששנוי במחלוקת כל הזמן ומסיבות שונות ומגוונות. היו תגובות שדיברו על המסר הפשוט ביותר, משחקי תפקידים בחצר האחורית, היו את אלו שהגיבו ברמה אחרת, עמוקה יותר אולי, היו אלו תגובות לא לגבי המסר הפשטני אלא לגבי המסר ששזרתי והדגשתי על הזמן "זה לא משחק, אלו החיים של כולנו". היו רבים שהגיבו דווקא אל המסר הזה, אנשים שרצו לעזור לאחרים, אנשים שסבלו בעצמם. המסר שהיה חשוב לי להעביר עבר, אני יודע שזה היה נכון להתעסק בנושא הזה. אבל בואו ונעזוב את המסר האישי והבוער שלי, הרצון שלי לעורר אנשים ולהבהיר לכולנו שהזוועות שתיארתי הן חלק מהמציאות, שהן משהו שלא ניתן להתעלם ממנו עוד הרבה זמן, שלכל אחד מאתנו יש אחריות מסוימת על העולם הזה ולכן חשוב שכולנו נקום ונעשה שינוי. בואו ונתעמק יותר במה היה לנו עד כה בסדרת הכתבות הזו, מה חסר לנו, לאן ממשיכים ואפילו ננסה לענות על השאלה החשובה עליה נראה שאולי לא עניתי כמו שצריך, "למה"? אם נשוב ונתחיל לקרוא את סדרת הכתבות מההתחלה אנחנו נראה שהקפנו המון חומר, דיברנו על הצורה הנכונה לגשת לחומר, מי יכול להתעסק ומי כדאי לו שלא ינסה, כיצד יש להתמודד עם מצבים שונים שעולים תוך כדי משחק, צורת מחקר, פרטים לגבי דמויות שיהיו נכונות למשחק שכזה, סוגי עלילה ואפילו נגענו בקצה השטח של נושא הפושעים עצמם. יש פה הרבה מאוד דברים שדיברנו עליהם, לא מספיק אבל הרבה. אחד הדברים שהיו חשובים לי בכתבות האלו, היה שתהייה לכל אחד דרך להמשיך את המחקר שלו הלאה מתוך מה שכתוב, חשוב לי שאנשים שקראו את הדברים ימשיכו לשאול שאלות ולהתעניין. אני מקווה שהצלחתי בעניין הזה, מסיבה זו היה לי חושב להוסיף קישורים לאתרים שמצאתי אותם אינפורמטיביים מספיק כדי שיוכלו לתת תמונה אמיתית, עד כמה שניתן, בנושאים השונים שהעליתי ויהי זה דוחות פתולוגיים או תיקי פשע או דוחות פסיכולוגיים. שמות של ספרים שהופיעו במהלך הכתבה מצאו את דרכם לכאן רק כאשר חשבתי שכאן מדובר בספר שיכול להוסיף לכל מי שימצא את הנושא כמעניין. הרצון שלי, גם כעת, הוא שכל מי שחושב שיש לו את היכולת והרצון להריץ הרפתקות בחומר קשה לא יסתפק רק בכתבות אלא ייקח על עצמו את האחריות וימשיך לחפש תשובות. מה גרם לי להתחיל בכלל בכל העניין? שאלה לגיטימית לכל הדעות, אני מסכים וכפי שציינתי היו לי די הרבה סיבות להתחיל לכתוב את הדברים. הסיבה הראשונה הייתה כעס, כעס עצום שהשתולל בתוכי, כעס שעלה וגעש וביקש לצאת. הכעס היה על האדישות של החברה, הדרך שבה אנחנו מקבלים דברים וסופגים אותם, לא מייחסים יותר מידי חשיבות למקרים הנוראיים עליהם אנחנו קוראים בעיתונים. למה אנחנו שוקעים באדישות הזו? כל אחד והסיבות שלו. יהיה זה פחד, חוסר אכפתיות, ניסיון להתחמק או אולי חוסר תשומת לב לכך שהדברים קורים. לא ממש אכפת לי, אני רואה את האדישות וזה משגע אותי. הייתה סיבה נוספת. שמעתי על אנשים שמשחקים ברעיונות האלו כל הזמן והייתה לי הרגשה שהם עושים זאת בגלל, כפי שמספר אנשים ציינו לפני בדיון שהתנהל בפורום העמותה לקידום משחקי תפקידים, "המגניבות" של הנושא. אני לא הראשון שאמר "בוא נעשה משחק תפקידים המבוסס על חקירת רצח" או כל נושא אחר. רבים אחרים כבר עשו זאת. אני גם לא הראשון שהכניס אונס למשחק שלו, קראתי ושמעתי אנשים שעשו זאת כבר לפני הרבה מאוד זמן. מאחר והחומר כבר השתולל לו בשטח קיוויתי להשיג משהו אחר בכתיבת הכתבות האלו. אם כבר אנשים מדברים על זה ומשחקים בחומרים האלו, למה שלא יעשו את זה כמו שצריך? שאלה טובה לא? רבים מכם, רבים אחרים שלא נמצאים אתנו כאן אבל משחקים במשחקי תפקידים מידי פעם מוצאים את עצמם משחקים במשחק חקירה, רצח, משחקים אלימים כאלו ואחרים, משחקי אימה שונים. לכל אלו יש קשר ישיר וחזק למשחקים בחצר האחורית אלא שהם נוגעים בנושאים הצורה מרפרפת, זה בסדר גמור ולגיטימי אבל אפשר גם לגעת בדברים ברמה אחרת. אם כבר מדברים על רצח וחקירה אז למה לא לנסות להבין את המניעים קצת יותר? למה לא לנסות להתמודד עם דברים קצת יותר... חזקים? אם אנחנו נותנים תאור של רחובות ניו-יורק החולים בפשע, למה לא להיכנס לפרטים ולנסות לראות את העולם מהצד השני? מעל הכל משחקים בחצר האחורית הם דרך מצוינת להתדיין על נושאים שונים. באופן כללי משחקי תפקידים הם דרך מעולה לטפל בנושאים שונים בצורה שהיא מעבר לדיון רגיל. תחשבו על זה, בדיון רגיל אנחנו מעבירים רעיונות (וכפי שציינתי בעבר, אנחנו עסוקים מאוד בלהישמע ופחות בלהקשיב) ומגלגלים אותם, מנסים להגיע למסקנות שונות, אנחנו מתפלספים שעות ארוכות ולא תמיד יוצאים עם אילו שהן מסקנות חשובות. במשחקי תפקידים המצב שונה לחלוטין, פה אנחנו לא רק מתדיינים בצורה יבשה, פה אנחנו לא יכולים להיות עסוקים רק בלדבר. כאשר אנחנו לובשים דמות אחרת ומתחילים לחיות בתוך סיפור שאנו חלק מהיוצרים שלו, הדיון מקבל לפתע משנה תוקף, הוא כבר לא "דיון על יבש", הוא חי, נושם, בועט ולפעמים מסוכן. בניגוד לדיון הרגיל, כאשר אנחנו משחקים דמות אנחנו חיים אותה, אנחנו מקבלים לפתע את זווית הראייה שלה, אנחנו מחויבים לעזוב את נקודת המבט שלנו על החיים ולקבל זווית רעננה וחדשה על נושאים שבהם אולי נגענו כבר בעבר ואולי מעולם לא. ברור לחלוטין שעל מנת לעשות את הדיון הזה כמו שצריך דרושה בגרות נפשית מסוימת, כל דיון דורש את זה, ללא בגרות נפשית המשחק/דיון מהר מאוד מתגלגל להחלפת מהלומות בסגנון חברי הכנסת בממשלות שונות, אני לא חושב שאנחנו מעונינים לרדת לרמה של נבחרי העם. משחקי תפקידים, לדעתי, הם המדיום בו ניתן לדון בנושאים שונים. בניגוד לסרטים, קומיקסים וספרים אשר מעלים את הסוגיות ומנסים להביא תשובה או לפחות נקודת מבט, משחקי תפקידים נותנים את הדבר היחיד שהמדיה האחרים לא יכולים, אינטראקציה חיה. אני לא יכול להתדיין עם הסופר של "מועדון קרב" על הרעיונות שהוא מעביר שם אבל, אם הוא היה המנחה שלי והיה מעלה מול עיני את תמונת העולם שלו הייתי יכול להגיב במקום בתור אחת הדמויות, הייתי מעלה את נקודת המבט שלי, את הרעיונות שלי, הייתי מכריח אותו להתמודד עם דברים עליהם לא חשב ושאולי סותרים את התיאוריות שלו. קומיקס כמו "PREACHER" של גארת' אניס מדבר על אמונה, מדבר על העולם החדש שלנו, עולם בו לכל אדם יש אחריות מלאה על מעשיו, עולם בו לא ניתן לומר יותר "אלוהים נתן ואלוהים לקח, אני רק עובר אורח". הנקודות שאניס מעלה הן מעולות, מרתקות, חכמות כל כך ומשאירות אותנו הרבה פעמים עם פה פעור וראש עמוס במחשבות. עכשיו קחו את אניס בתור מנחה, אתכם בתור אחת מהדמויות המבריקות שהוא יצר, האם לא היו דברים שהייתם רוצים לדבר עליהם ולא הוזכרו בקומיקס? בוודאי שכן. התסריטאי והבמאי של "אמריקה X " נותנים לנו הצצה אל עולם רע וכואב מאוד של מלחמת כנופיות, הניאו נאציזם העולה בארה"ב והמקומות אליהם ניתן להגיע כאשר עולים על דרך הלבנים האפורות והמטונפות. זהו סרט מצוין המראה אמיתויות מסוימות בצורה מסוימת. עכשיו חשבו על הכותב והבמאי בתור המנחים שלכם, חשבו עליכם בתור הדמויות שיצרו (תוך שאתם מתייחסים לקדושת הדמויות ופועלים במסגרת הנכון והאפשר לאותה דמות) לא הייתם פועלים אולי אחרת? חשבו לאילו מקומות מרתקים ושונים הייתם מגיעים במשחק/דיון הזה. אלו הסיבות שאני אומר ושב ואומר שמשחקי תפקידים הם המדיום לטפל בנושאים שונים, יהיו מה שיהיו. אתם רוצים לדבר על גזענות? פוליטיקה? מוסר? אתם רוצים לגעת הנושאים כמו מלחמה? צדק? אהבה? לנסות להבין כיצד הזולת חושב? להיכנס לראש של אדם בתקופת התלמוד? הכל אפשרי. יש מקומות בהם נדרש מחקר רב יותר מול מקומות בהם אין צורך כלל במחקר אבל הנקודה היא אחת, ניתן לדון בכל דבר דרך המדיום הזה. בגלל שאנחנו יכולים להתדיין על כל נושא שנרצה, אני לא רואה סיבה שלא ננסה להתדיין על כל אותם נושאים קשים עליהם כתבתי בחצי שנה האחרונה. משחקים בחצר האחורית, למי שפספס עד עכשיו, אינם משחקים שמטרתם תאור של מעשי זוועה והתענגות חולנית על פרטים מדויקים של צורות עינוי בהם השתמש פושע זה או אחר על הקורבן שלו. משחקים בחצר האחורית, מבחינתי, הנם כל המשחקים אשר עוסקים בנושאים הנוראיים שהעליתי על הפרק אבל נותנים דגש על הניסיון להבין כיצד דברים כאלו קורים? למה הם קורים? וכיצד אנחנו יכולים להתמודד עם המציאות הזו? אני יכול לומר לכם שאני מוצא במשחק/דיון הזה דרך לקבל נקודת מבט חדשה על דברים בהם אני נתקל בעבודתי. לאחרים (וכבר אמרתי זאת בשיחות אישיות שהיו לי עם אחרים) זו דרך להתמודד, אולי לראשונה, עם הנושאים האלו ולהפוך אותם מ"סתם עוד כתבת שוליים בעיתון" לעניין מרכזי שדורש תשומת לב. כמובן שזה לא מתאים לכל אחד וכבר ציינתי זאת בעבר, אין מה לעשות כולנו שונים וזה נפלא. יש בינינו את אלו שלא נמשכים לסוג זה של דיון ויש כאלו שכן נמשכים, זה לא מעלה או מוריד את קרנו של אף אחד. משחקי תפקידים יכולים לשמש (אולי צריכים לשמש) רק להנאה, דרך להעביר את הזמן. כמו שלא כל קומיקס, ספר או סרט עוסקים רק בנושאים רציניים, זה נכון שכך יהיה. זה חשוב שתהייה דרך להתפרק ולנקות את הראש ולא רק להעמיס על עצמנו עוד ועוד נושאים לחשוב עליהם. אני רק מבקש מאלו שמחליטים שמשחקים בחצר האחורית זה לא בשבילם שיעשו זאת מהסיבות הנכונות. משחקים בחצר האחורית אינם משחקים של התעסקות בתיאורי זוועה אלא משחקים שמתעסקים בזוועה עצמה שהיא חלק מהעולם שלנו. אני מקווה שזה ברור למי שבחר לשחק בחומר קשה שהעניין הוא לא לתאר ביתר פרטים את קורבנות הפשע אלא לגרום לדמויות להתמודד עם המפלצתיות של הפשע. אני בעד תיאורי זוועה כשיש להם מקום אבל אני לא רוצה שאנשים יצאו עם הרושם המוטעה שמשחקים בחצר האחורית הם פשוט משחקים שנותנים לגיטימציה להיות בוטים, אם זה מה שאתם מחפשים אז אתם במקום הלא נכון. משחקים בחצר האחורית הם כל אותם משחקים שעוסקים בצדדים האפלים יותר בעולמנו. משחקים המדברים על עולם הסמים, עולם של התמכרות, עולם בו אנשים נחנקים ומוצאים את עצמם מוקפים בבטון מכל עבר. עולמות בהם המציאות אינה רק זרים של שושנים, עולם בו משפחות לא מחייכות כל הזמן. עולם של עוני ועבדות מרצון, עולם של סטיות וכאב ויחד עם כל הכאב זהו עולם של גבורה, עבור אלו שמתמודדים ולא מוכנים להיכנע. משחקים בחצר האחורית מוצאים את הגיבורים שלהם בפניהם של הצעירים שעושים את הצעד קדימה אל מחוץ לביצה הטובענית הזו שאחרים קוראים לה חיים. משחקים בחצר האחורית לובשים צורות שונות במקומות שונים, הם דורשים תשומת לב רבה ולא מרחמים כלל על אלו שאינם מודעים לסכנות. אז למה לשחק? איפה ההנאה? ההנאה לא צריכה לבוא מהאזנה לתיאורים מחליאים של עד ראייה לאונס ברוטלי במיוחד, ההנאה באה מהסיפוק שבסוף המשחק כאשר משהו קורה לנו בפנים, כאשר אנחנו מגיעים למצב שבו האינטלקט מסופק. והאינטלקט יכול להיות מסופק רק כאשר הוא ניזון מרעיונות שהם מעבר ל"ואוו ראיתם איך הוא ניפץ לה את הראש", הסיפוק מגיעה לאחר שהמשחק/דיון מסתיים וכל המשתתפים לקחו איתם משהו הביתה לחשוב עליו, אחרי שכולם הביעו את דעתם ומצאו אותה משתלבת (בצורה זו או אחרת) במרקם העלילה כולה. למה אנחנו צריכים לשחק משחקים כאלו? למה לא? למה אנחנו צריכים לשחק במשחקי פנטזיה שעלילתם היא מסע לכיבוש ארצות האופל? אנחנו לא צריכים, אנחנו רוצים ואנחנו רוצים לשחק כי אנחנו רוצים למצוא משהו, אנחנו נכנסים למסע פנימי שבסופו אנחנו מקווים ללמוד עוד משהו על עצמנו, על חברינו ועל הסביבה שלנו. את המסקנות האלו אנחנו יכולים לקבל גם אם לא נשחק בסוג החומר עליו אני מדבר כאן. מצד שני המסקנות האלו גם לא יבואו ממשחק של "קציר האורקים". כמו שאחד אוהב פנטזיה, השני אימה והשלישי מד"ב כך יש את אלו שמתעניינים בחומר המוצג במשחקים בחצר האחורית. זה עניין של טעם אישי. עניין חשוב שרציתי להשיג בכתיבת הכתבות האלו הוא באמת ליצור "סיכומים" עבור אלו שהנושא מעניין אותם והם רוצים לגעת בנושאים בצורה רצינית ובוגרת יותר, רציתי להביא את זווית הראייה שלי על הנושא בתקווה שהיא תיתן לאנשים את הדחיפה לה הם זקוקים כדי לקפוץ למים. אני לא חושב שהדרך שלי היא הנכונה היחידה, אני חושב שזוהי דרך נכונה אחת להתבונן בדברים, אם לא הייתי חושב כך לא הייתי טורח ומתאמץ על המחקר בנושאים שבחרתי לגעת בהם. כעת שאתם כבר במים, כאשר כבר עשיתם את הצעד הראשון אני מבקש שלא תחששו להמשיך הלאה, תמשיכו לשאול שאלות, תעלו נקודות חדשות. נסו גם אתם להתדיין/לשחק ולפתוח את הדברים. יש כל כך הרבה שאפשר לומר ושצריך לומר בסופו של דבר הכל תלוי רק בכם. אל תחששו לקחת אחריות לידיים, לנסות ולגעת באחרים. לא רק במשחק, גם בחיים, כל אחד מאתנו אחראי על עצמו ויכול לקחת על עצמו קצת אחריות על העולם. אני בטוח שכולכם מסוגלים, אם תרצו, לתרום לסביבה שלכם, פקחו עיניים, הביטו סביב, אל תחששו להתנדב ולעזור ויהיה זה לאדם אחד הנזקק, חבר או זר או שאולי תצטרפו לעמותה כזו או אחרת העוזרת לנזקקים לפגועים. לא משנה לאן תיקחו את הנושא, רק לשולחן המשחק או לחיים האמיתיים, חשוב שלא תוותרו, לא תעצרו, לא תחששו ללכת עד הקצה... אני כבר ממש לפני הסוף, אני יכול להרגיש את זה ואני עדיין חושב שעדיין חסר לי משהו ושאולי לא דיברתי על כל מה שרציתי לדבר. אני יודע שרציתי לתת דוגמאות נוספות למשחקים בחצר האחורית, נושאים נוספים שלא סקרתי כאן. רציתי לגעת במונחים שונים שאנשים אוהבים להשתמש בהם כמו "סכיזופרניה" ופיצול אישיות, לעשות מחקר קצרצר על מצבים נפשיים ולתת לכם עוד חומר בו תוכלו להשתמש, חומר בו אני אוכל להשתמש. אולי אני אמצא את המקום לעשות זאת, אולי בכתבות מאוחרות יותר. הנושא הזה שאותו התחלתי לפני חצי שנה בקריאה לפעולה הגיע לסופו ואני מביט אחורה בסיפוק כי אני מרגיש שעשיתי את מה שרציתי, אמרתי את שרציתי לומר, נתתי את האזהרות שהיה חשוב לי לתת וחשוב מכל, נגעתי באנשים וזה מה שרציתי לעשות, אני יודע שנגעתי כי אנשים כתבו לי. מסיבה זו חשוב לי שגם אתם, כל מי שקורא את הכתבות תרגישו חופשי להגיב לי, אני אשמח לקבל מכם שאלות נוספות, דברים שעניינו אתכם, נקודות שהייתם רוצים שיובהרו יותר, כל דבר שרק בא לכם לומר, גם אם אלו דברי נאצה (ואני רק אזהיר שאני יותר מסוכן ממה שאתם חושבים אז תשקלו את זה שנית J). הייתי רוצה לדעת מה דעתכם על כל סדרת הכתבות הזו? מה חסר לכם? ביקורת כלשהי? תרגישו חופשיים לשלוח לאי מייל שלי, אני מבטיח לענות לכם במהירות האפשרית. עוד דבר אחד קטן. אני רוצה להודות לאלו שעזרו לי בסדרת כתבות זו, בין אם ביקורת או בהפניה לאתר מסוים או בכתיבה עצמה. אני רוצה להודות לאבי סבג, אמיר איתן, ערן בן סער, מרט וולפסון וניב קידן. תודה גם לכם, תודה על האימיילים ועל ההודעות באי סי קיו. לגעת בנושא כזה לא היה דבר קל וללא התמיכה שקיבלתי כל הזמן, רוב הסיכויים היו שהסדרה לא הייתה מגיעה לפרקה השני. תודה, תודה ושוב תודה. עד הפעם הבאה, שלכם זיו. נ.ב: על אזהרות והגבלות גיל! סדרת הכתבות "משחקים בחצר האחורית" לוותה באזהרות רבות ביניהן אזהרת גיל. אני רוצה להבהיר משהו שחשוב לי מאוד. אזהרת הגיל היא טיפשית לחלוטין, אין לי שום דרך להגביל באמת את האנשים הקוראים את העיתון והאמת היא שלא הייתי רוצה להגביל גם אם הייתי יכול. הגבלת הגיל הייתה אולי רעיון טיפשי ואולי לא, מה שחשוב לי אלו האזהרות האחרות. משחקים בחצר האחורית דורשים משהו שאין לכל אחד, גם לא לבני שלושים וחמש, היא דורשת בגרות ובגרות היא תכונה שיש לאנשים מסוימים ואין לאחרים. התכוונתי לכל אזהרה שכתבתי במהלך הכתבות, אלו היו אזהרות חשובות שכל מי שמתכוון לשחק בחומר קשה צריך לקחת לתשומת ליבו.