האמת הערומה מאת: ערן בן-סער ואבי סבג "זה כאן באזור." אמר אבי, "תמשיכו ללכת." "כואבות לי הרגליים." התלונן אמיר. "די, זה רק עוד הקס אחד מפה." אמר אבי. "סיי וואט?" אמר פלאי בהפתעה, הוא עדיין עבד על ההיבריש שלו. "עוברים את שדות החיטה לכיוון צפון," הקריא זיו מהדף שנתנה לו מורגן, "נזהרים שלא לפנות למדבר, ונכנסים לאחו." "אני חושב שזה פה." אמר אבי. שדה החיטה נקטע בפתאומיות היכן ששלושה קווים לבנים ועבים נפגשו על האדמה בצורת כוכב. מאחורי קו אחד, המזרחי, התחיל לפתע מדבר חולות יוקד ומאחורי הקו המערבי נפרס לפתע אחו ירוק ובו רעו כבשים רבות. "תגידו, הריח הזה זה מה שאני חושב שזה?" שאל איתי בהתלהבות. "יש רק דבר אחד שמריח ככה," אמר מר שלום, "שווארמה!" חבורות כתבי דימונס חצו את הקו הלבן אל הקס האחו ורצו לכיוון השווארמיה המאולתרת. ערן חיכה להם, אבל לא עם האוכל. כשהגיע צוות הכתבים אל שולחנות הפלסטיק המוכנים ליד השווארמה הוא כבר היה שקוע היטב בלאפה השניה שלו. "אתה חזיר." הודיעה לו מורגן שעמדה עם מסור חשמלי ליד עדר כבשים משופד. "בלמ, במממבללמ. מממפ." ענה ערן והשפריץ טחינה לכל עבר. "איתי, רוצה פיתה?" שאל אבי והצביע על ערמה מבהילה של פיתות. "שום פיתה! כלום לא יעמוד ביני לבין ערמת הבשר!!!" איתי קפץ ראש ממקומו אל שיפוד כבש מסתובב והחל מכרסם בו בעודו מסתובב באוויר כשרגליו מפרפרות אל השמיים בסיפוק רב. מורגן בינתיים חתכה שווארמות לכל בעזרת המסור החשמלי, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו העבירו מגשים עמוסים לעייפה אל השולחן. היה קצת שקט שעה שצוות דימונס ירד לשורש העניין. "אתה רואה, ידידי," פנה אבי בנימה פילוסופית אל אמיר כשמבט מהורהר על פניו וטחינה ניגרת על סנטרו, "השמחה שלנו היא שואתם של גזע הכבשים." "כן." אמר אמיר ומבט עצבני על פניו, "שתוק." "היי," אמר איתי שירד מהשיפוד, "אם אני לא נהנה על חשבון אחרים, אני לא נהנה." "אוקי!" אמר ערן בקול רם, "אכלנו, נהנו, עכשיו לעבודה." מישהו מאחור צעק בוז וזרק עליו כרוב כבוש. "ראיתי אותך, איתי, עוד פעם אחת ואין בשבילך קינוח." "הקינוח בשרי?" שאל איתי. "לא." ענה ערן. כרוב כבוש נוסף עף לכיוונו הכללי של העורך. "נאספנו כאן," התעלם ערן מהקארניבור של הצוות, "על מנת לדון בגיליון השנה של דימונס." "אוקי!" התערב זיו, "מי בעד שזה יהיה גיליון השנה?" כולם הרימו ידיים. "תביא קינוח." אמר זיו לערן. וריד קטן החל לפעום בצווארו של העורך, "זיו. שב, אחרת אין תחרות תחפושות בטמ"י הבא." בום על קולי קטן נשמע בעת שעכוזו של זיו פגש את כסא הפלסטיק. "אני חשבתי לעשות גיליון שבו כל כתב מסכם את חייו כשחקן תפקידים." אמר ערן, "יכול להיות די מדליק." "ערן," העירה מורגן, "לפני שנרחיק לכת לדיון פילוסופי כל כך עמוק, אני חושבת שכדאי שתוריד את הכרוב מהפנים שלך." "לדעתי…" התחיל יותם לביא להגיד את דעתו. "שתוק!" צעק עליו אמיר, "אתה החדש פה, אתה לא מדבר עד שפונים אליך!" "כן," הוסיף מר שלום, "עוד לא הרווחת את זכות הדיבור." "יש למישהו אחר רעיונות?" שאל ערן. "אני חושב שצריך להוציא גיליון שמוקדש לכלי נשק במשחקי תפקידים." הציע אבי, "מזמן רציתי לכתוב כתבה על איך לבנות פצצת היתוך מאביזרים שיש לכל אחד בבית." "חשבתי שנעשה דיון פילוסופי עמוק על ההשפעה של משחקי תפקידים על חייהם של מתבגרים צעירים." אמר זיו. "איי!" הוא הסיף, שניה לפני שאבי הספיק לירות בו ברגל. "יפה," שיבח אותו אבי, "אתה מתחיל להתאפס על המציאות." "דווקא רעיון לא רע, אני יכול לכתוב את מזווית אישית, בערך." אמר פלאי. "גם א…" התחיל יותם. "שקט שיהיה פה!" צעק אמיר, "אנחנו מנסים לנהל ישיבה תרבותית." פלאי התכופף קדימה אל יותם, "חלק מזה עובר להם בסוף." הוא לחש לו. "באמת?" שאל יותם בלחש. "לא," ענה פלאי לאחר שחשב על זה קצת, "הם ככה מאז שפגשתי אותם." "אוקי." נשמע קול חדש, "תנו לי את כל הקלפים שלכם!" צוות דימונס הסתובב אחרוה לגלות איש עשוי עץ שחור צועד אליהם בצעד נוקשה עד מאד. מורגן התמוטטה מצחוק בתוך דוכן השווארמה, הופכת תבנית של סלט בנפילתה. "שיט! יש לי יותר משבע קלפים ביד!" צעק איתי, "ברנע ינצח שוב." "ליאור לא כאן, אידיוט." הרגיע אותו ערן. איתי ניגב את הזעה מהמצח, "מצטער, אני עדיין חולם על זה בלילה. לפעמים אני שומע אותו צועק 'תן לי את כל החיטה שלך, תן לי את כל החיטה שלך!' מתוך שינה." "מעניין למה?" תהה ערן בקול רם. לפני שבועיים הוא שילם לחברה של איתי לצעוק עליו את זה בלילה כשהוא ישן. "וואי, זה הגנב!" קלט פתאום אמיר. "יופי, טמבל." עודד אותו זיו. "אתם בטוחים שאתה יותר מבוגרים ממני?" שאל פלאי. "ערן, הוא מפריע לנו?" שאל אבי. "מי, פלאי?" שאל ערן. "מורגן, תוכלי להשאיל לי לרגע את המסור?" שאל אבי. "בטח." אמרה מורגן וזרקה אל אבי. "פשוט הפסיכולוג שלי הציע לי לתעל את הכעסים שלי לכיוונים יצירתיים." אמר אבי, "זה לא יכאב בכלל." הוא אמר לאיש העץ התוהה וחייך. שבבי עץ החלו לעוף לכל עבר ולאחר חמש דקות החזיר אבי את המסור למורגן והניח במרכז השולחן פסל בגודל בינוני של האיש החושב. הוא התיישב חזרה בכיסאו ואז שם לב לשקט השורר מסביב. "מה?" הוא שאל את הצוות שבהה בו. "אתה הולך לפסיכולוג?" שאל אמיר. "אה… הבה נאמר שזו היתה פגישה חד פעמית." "מה קרה לו?" שאל ערן ביאוש. "הוא פיתח ליקוי דיבור." השיב אבי. "טוב," אמר ערן והרים ידיו לאוויר, "בואו נמשיך כולם. יש עוד הרבה מה לדון. איתי. איתי! תפסיק לרדוף אחרי הכבשים ובוא הנה!" "אני רעב!" קיטר איתי. "כן, בטח, זה מה שרצית מהכבשים." אמר מר שלום. קול צווחות מטורפות נשמע לפתע מאזור הקס החיטה. "מה זה היה?" שאל פלאי בבהלה. "אוי, שיט." קבר ערן את עיניו בידו, "הנה הלכה הישיבה." "זה מועדון המעריצות המצווחות של זיו." אמר אבי בנונשלאנטיות והאכיל את זבבי בשווארמה. הצווחות התגברו, ולפתע מטר של חזיות צבעוניות עף בקשת משדה החיטה לכיוון זיו. "מורגן, תעשי משהו איתן." ביקש ערן מהמכשפה. "אני לא מבשלת בני אדם, לא משנה כמה פעמים תבקש." ענתה מורגן. "היי, הבטחת לא לדבר על זה!" זיו בינתיים עבר כמו מטורף על החזיות. "בי, סי, בי, איי, אה! דאבל די!" הוא הרים חזיה סגולה אחת למעלה, "של מי זאת?" "אאאההה!" צווחו הבנות, ורעש של חבטות נשמע שעה שכולן התעלפו מעצם המחשבה שזיו דיבר לכיוון שלהן. "אף פעם אין לי מזל." קיטר זיו קיטרו. "אני חושב שאני צעיר מדי בשביל הישיבה הזו." טען פלאי בקול רם. "אם כבר אנחנו מדברים על ישיבה…" ניסה ערן להחזיר את האירועים לשליטה. "אני באמת צריך ישיבה אחרי כל השווארמה הזו." אמר איתי. "לעוד מישהו יש רעיונות על מה לעשות לגיליון השנה שלנו?" התעלם ממנו ערן. "אני מציע סנטר-פולד." אמר אבי, "אין כמו נערת שער למשוך קוראים." "אני מסכים רק אם היא תהיה שחקנית תפקידים." אמר אמיר וחטף שולחן על הראש ממר שלום. "איך נשים נייר על הרשת?" שאל יותם. "אוקי, תתחיל לרוץ." הצביע אבי לכיוונו, "אני נותן לך שלוש דקות." הוא המשיך ולחץ על הסטופר בשעונו. "היי, אני קיבלתי רק דקה וחצי בזמני!" התלונן פלאי. "לרוץ באמת?" שאל יותם. "כן!" יעצו לו כל הצוות במקהלה. אבי דרך את השעון, זבבי את השווארמה. יותם התחיל לרוץ. "אתה תרדוף אחריו?" שאל זיו. "נראה לך?" שאל אבי, "אני יודע איפה הוא גר." "נראה לי שפשוט תכתבו מה שאתם רוצים." נכנע ערן והעביר יד בשערו שהאפיר עד מאד בשעה האחרונה, "אני מתחיל להרגיש כמו קובי סיט." "טפו." ירק אבי לשמע השם המשוקץ.