תיקי פיכס: האמת שם, איפשהו, נראה לנו, מחוץ לבית... או משהו. מאת: אמיר איתן וזיו קיטרו עשירי לחודש, מערת האופל, בית קיטרו. אמיר וזיו ישובים סביב שולחן עגול קטן בעל חמש וחצי פינות ישרות שמייצגות את האיזון האולטימטיבי בינם לבין עצמם. על השולחן פתוח ספר עתיק יומין ובו סמלים משונים שאין להם משמעות כלל וכלל אבל מוסיפים נופך מסתורי לאווירה הכללית. בידם מחזיקים גביעים מלאים בליקר משובח מימי הרנסנס (או שלא) והם מתרכזים במשימה שלפניהם. "אז, אמיר, על מה העיתון הזה יהיה הפעם?" שאל זיו את אמיר, התאריך היה העשירי לחודש (למי שלא הבחין במידע החשוב הזה שמופיע בפתיחה של סיפורנו המיוחד), שלושה ימים לפני שהשניים היו אמורים לומר לעורך האכזר מה הוא אמור לערוך להם החודש. זה היה הגיליון ה-12, הגיליון השנתי הראשון שלהם. זה שמדובר בגיליון חגיגי כמובן שלא שינה דבר והיה ברור לכל הנוגעים בדבר ששני מיודענו יהיו אלו שבסופו של דבר יעשו את כל העבודה השחורה, הווה אומר, יכתבו את כל הכתבות הרלוונטיות ויערכו אותם, ויעלו אותם בסופו של דבר לאתר ו... אבל חזרה לסיפורנו. "'אולי נעשה סדרת כתבות שתעסוק בצד האלים של משחקי התפקידים ונקרא לזה 'משחקים בחנייה'?" שאל אמיר בייאוש ('למה אני מתאמץ?' חשב לעצמו). "עשינו על זה כבר..." אמר זיו, והסתכל על אמיר בחצי עין פתוחה המקרינה הבעה סרקסטית. "אוקי... אז אולי נעשה על משחקים בתקופות היסטוריות שונות?" אמר אמיר, מנסה לסיים את הלילה הזה וללכת כבר הביתה לישון. "גם על זה עשינו כבר..." אמר זיו והפגין השתוממות משהו תוך כדי הנפת יד. "אוקי... אז נעשה סדרת כתבות על איך לבנות עולם!!!" צעק אמיר בלהט כאילו בזה נמצא הפתרון והוא משוחרר ללכת הביתה עכשיו. "אבל, גם על זה עשינו..." אמר זיו בנימה עצבנית. "אולי נאט את הקצב של העיתון.. כדי שהשיחות האלו יהיו יותר פוריות?" אמר אמיר, מנסה למצוא פתרון שיטתי יותר לבעיית האי-חומר. הם ניגבו את הזיעה ממצחם- אכן עבודה קשה לזוג אנשים שעושים הכל בעיתון. "אז אולי נעשה על..." פתח אמיר. "עשינו כבר!" צעק זיו, מנסה לחשוב על רעיון. "ועל..?" פתח אמיר בשנית. "עשינו כבר..." אמר זיו בקול אי- אכפתי. "וע...?" אמיר מנסה לתקוף בשלישית. "עשינו כבר!" זיו קם מהכיסא, הרים את הגביע עם הברנדי וזרק על הקיר ליד. "אתה יודע מה היה מקל על כל העבודה הזו?" שאל אמיר, מכה בראשו כנגד השולחן בנונשלנטיות ברורה. "שהאחרים גם יכתבו כתבות ויעזרו לנו להרים את העיתון?" ענה זיו. השניים הביטו זה בזה פניהם קפואות ורציניות לחלוטין ואז, באחת פרצו בצחוק היסטרי, מתגלגלים על הרצפה שהייתה מכוסה בחריטות ציפורניים, חריטות שנותרו מלילות קודמים בהם אחז הטירוף במוחם. "בוא נצלצל לערן ונגיד לו שאנחנו פורשים?" אמר אמיר שבאותו הזמן מצא סכין קטנה שהייתה מוסתרת תחת השולחן שתפס את רוב החדר. "יותר טוב, בוא נלך לערן, נקשור אותו, נגיד לו שאנחנו פורשים מהעיתון, נגנוב לו את הסטלרס ונשחק כל הלילה תוך שאנחנו משתמשים בקלפי הפיתוח של הסט הבסיסי בשביל להצית לערן את אצבעות הרגליים. אני יודע שאין ממש טעם לעשות את האייטם האחרון אבל זה יהיה מצחיק." אמיר שיסף לעצמו את האוזן הימנית בעזרת הסכין וכשחיוך שטני על פניו דידה אל מחוץ לחדר, צחוק מטורף מצטלצל משפתיו. זיו בעט בשולחן שעמד במרכז החדר והרים את דלת הסתרים שהוטמנה שם בחכמה רבה ע"י מערך מתמטי שרק אמיר יכל היה ליצור. הוא רץ במורד המדרגות, גלימתו (מאיפה זה בא?) מתבדרת ברוח שנשבה מתוך אפילת השאול. למטה שרק זיו ל'רכב הגיהינום' שהמתין בחצר האחורית ובאותו הזמן צייד את עצמו במיטב כלי הנשק הטכנו-קאוונטי-פורילנטי-סטייאיזם (שהיו פוסט מודרניסטיים לחלוטין, כמובן) שהוצבו זה לצד זה בשורות הנדסיות מושלמות. בינתיים אמיר המתין על המדרכה והחל התהליך הארוך והמסובך של שינוי מטאמורפיזי מושלם שכלל עיוות של כל מולקולה שלא הייתה מעוותת עד עכשיו. בסוף התהליך הארוך והכואב שכלל מספר שאגות ברמה דציבלית תלת מכשולית ומתיחת גבול המציאות היומיומית לכדי קו דק של חומר אנטי מולקולרי מרוצץ, אמיר מצא את עצמו בדיוק באותה הצורה ממנה התחיל, בדיוק התוצאה אותה בחר להשיג, כמובן. בחריקת בלמים עצר רכב הגיהינום ליד אמיר ששינה את צורתו מאמיר לאמיר-פרו. "נו?" שאל אמיר-פרו מצביע על גופו ששונה לחלוטין להעתק מושלם של עצמו. "מושלם, כמעט ולא זיהיתי אותך." ענה זיו. "נכון." השיב אמיר-פרו תוך שהוא נכנס למכונית, "גם אני כמעט שלא זיהיתי את עצמי." השניים פתחו בשירה ויקינגית מטורפת שכללה נחירות צחוק אדירות ועשו את דרכם לביתו של העורך המקולל ששכן בעמק המוות שמעבר לבית הקברות העתיק בעיר מוכת הטרור. הם נסעו במהירות 2 מאך. קיסריה הייתה גודל נקודתי לעומת המהירות שבה הם טסו. "אנחנו מתקרבים לכיכר" הצהיר אמיר-פרו ששערו השטני עף ברוח במהירות 2 מאך בוקטור ההפוך בכיוונו לוקטור הנסיעה שלהם. "אתה חושב מה שאני חושב?" שאל אמיר-פרו את זיו. זיו חייך חיוך מרושע שנראה על פניו רק בכנסים לפני שהוא נכנס טרנסנדנטאלית באיזה זאטוט עם שאלות גדולות ומנופחות יותר ממנו. זיו לחץ על הכפתור האדום שליד הארמ-ברקס. מסך מחשב ירד מהתקרה כמו במטוסים החדשים של אל-על. השניים לבשו משקפי וירטואל-ריאליטי. מרחק מהמטרה- 500 מטר... "תן לי רק לכוון..." אמר זיו בקול מתכתי. הכוונת האדומה במסך זזה תזוזות קלות והתמקדה במרכז התמונה- בכיכר שממול. זיו לחץ על הכפתור בצד הימני של ההגה ומתח טילי טורפדו על-חללי דו-ראשי תלת-מסלולי-חד-אופני-מפחיד נורה לעבר הכיכר, או לפחות מה שהיה כיכר. המסך הראה כלום שניה אחרי שזיו לחץ על הכפתור והמכונית חצתה את מסך העשן והאבק במהירות 2 מאך, כמובן. "יש לי שאלה..." התחיל אמיר-פרו. "מה?!" שאל זיו, שממש לא היתה בקטע של לשמוע שאלות אחרי הפגיעה המדויקת הזו. "למה יש למנועים של המכונית ולטילים מנורות כחולות מאחור?" שאל אמיר-פרו. זיו בולם!!!! בתאוצה שיוצרת מישור מקביל ולוקחת את המכונית ממהירות של 2 מאך ל-0 בשניה וחצי. הוא יוצר חריקת חצי עיגול במהירות כזו שאפשר היה לראות את המכונית כשאתה נמצא במכונית, מהצד השני (או משהו כזה...). "צא החוצה!" אמר זיו בקצרה ויצא בעצמו. "I want you to hit me as hard as you can!” אמר זיו. "זה אמור לענות לי על שאלה או שאנחנו עוד הפעם הולכים מכות?" שאל אמיר-פרו בעיניים חוקרות. "אנחנו סתם הולכים מכות, אין לי מושג מה המנורות האלה עושות במנועים!" אמר זיו בביטול. "אוקי..." אמר אמיר-פרו ועבר לעמדת חתול-דרקון-ארנב-צב אבל קרבי משהו. זיו פשוט נשאר עומד והוציא סיגריה. "תקוף, אני רק אדליק לי פה את הסיגריה..." אמר זיו כשהוא מחפש את המצית. אמיר-פרו תפס מרחק האצה של 100 מטר ורץ תוך כדי קריאות קי-איי אל זיו, במרחק של 50 מטר הוא זינק לאוויר ושלף אגרוף מכוון מכנית אל עבר זיו שבדיוק סיים להכניס את המצית לכיס שבתוך הז'קט עור שלו. בדיוק כשאמיר-פרו הגיע אליו זיו זז הצידה ואמיר-פרו מצא את עצמו עם 30% פחות כוח-חיות מאחורי זיו. "שכחת להעביר לדיפנסיב בונוס" אמר זיו. "עכשיו מספיק עם השטויות. אני רוצה שתפתיע אותי, קדימה." זיו קיפץ מספר פעמים במקום ומתח את צווארו, מנסה להוציא קליקים מחוליות הצוואר שלו. אמיר-פרו הביט ביצור הקופצני המרגיז שמולו ושלח סנוקרת אדירה, לא מכוונת היטב, שפגעה בחיבור שבין הצוואר לכתף. "אוווו!" צעק זיו. "זה כאב, מה זה היה אמור להיות?" אמיר-פרו מצמץ כלא מבין: "אמרת לי להכניס בך לא?" "כן, כן, זה בסדר." זיו שלח בעיטה לראשו של אמיר-פרו והשניים הפכו להיות ענן אבק ממנו בקעו קללות, גידופים הערות גנאי הערות מעליבות ואפקטים ויזואלים מדליקים ביותר. "אוקי, אפשר לחזור למשימה המקורית שלנו." אמר אמיר-פרו, משחרר קשר שנוצר בין ידיו, רגליו ופניו של זיו. אורות כחולים אדומים סנוורו את שני הגיבורים השובבים שלנו, הם נעמדו, בגדיהם קרועים לחלוטין והצלו על עיניהם מהאור המזעזע. "מה הבעיה כאן?" שאל זיו את השוטר שיצא מהרכב ונראה מופתע מהשאלה שהופנתה אליו. "אני חושב שזה התפקיד שלי לשאול כאן שאלות." אמר השוטר הנמוך והמשופם בטון של חשיבות עצמית. השניים הביטו בגמד המגוחך בחוסר אמונה מופגן וחיכו לשמוע מה יש לו לומר. "אתם עצורים בזאת על נהיגה במהירות שלא ניתנת לגילוי ע"י רדאר לייזר, השמדת רכוש ציבורי עגול, והפרעת הסדר הטוב!" נראה שהוא לא בטוח אם סגר את כל הפשעים שביצעו השובבים זה עתה. "אה כן וגם אתם מאזינים למוסיקה רועשת בעליל, בשפה שאני לא מבין." אמיר-פרו הביט בזיו "זה לא ונסה מיי?" זיו משך בכתפיו ופנה לשוטר "תקשיב טוב... נפוליון, אתה לא תגיד לי מה לעשות, אני מקיסריה, אני גר כאן, אני משלם לך את המשכורת, אתה לא תפנה אליי בכלל ובטח שלא לפני חברים שלי, זה ברור לך... קטנצ'יק?!" השוטר הביט בזיו בהכנעה אבל לפתע פניו נאורו, הוא הסתובב אל אמיר-פרו ובביטחון בצדקתו אמר, "טוב אז אני רק ארשום לך דו"ח בסך 3,546,786,645 שקלים בגין..." שיעול לא ברור בלע את שאר המשפט של השוטר הנמוך והמשופם. אמיר-פרו אחז בקנס בידיים רועדות מכעס, הוא הרים את מבטו הכעוס אל הגמד במדים ואמר "אני, אמיר איתן ארטבינסקי, בעליו הגאה של קנס בן 3,546,786,645 שקלים ולי תהייה הנקמה, בחיים האלו או בבאים." השוטר הביט בפחד באמיר-פרו ושאל "מ-מ-מ-מי אתה?" "תקרא לי גלדיאטור." אמר אמיר-פרו והשליך את הקנס על השוטר. "היית חייב להגיד את זה נכון?" שאל זיו בזמן שהשניים דהרו במהירות 2 מאך לכיוון כביש החוף. אמיר-פרו לא ענה, הוא היה עסוק בלהראות מגניב, דבר שלא היה בעייתי עבורו שכן בצורתו המתוחכמת, מגניבות הייתה טבע שני לו. "רוצה להיכנס לחנות המגעילה הזאת "בית השנפסקייק"?" שאל אמיר-פרו. "אי אפשר, אין לנו אחרי זה את מחלף אולגה לעצור ולהקיא." אמיר-פרו הנהן בהסכמה "אוקי, בוא נגביר את הקצב ונגיע למפלצת". הרכב האיץ למהירות ל 6.7865 מאך ועצר אחרי בית הקברות העתיק. הם ניצבו מול טירת האימים. אפשר היה לראות את העננים מכסים את החלונות הגבוהים אי שם בקומה השלישית. ברקים נצפו בשמיים וכל האווירה הייתה ממש מגניבה. הם צעדו בצעדים אחידים אל תוך הבניין. זיו פרץ את דלת הזכוכית בבעיטה מסוגננת היטב אך שלא צרכה ממנו יותר מדי אנרגיה. הם שמרו על הליכה זקופה ואי אכפתית. הם חיכו למעלית. "למה לוקח למעליות האלו שנה להגיע?" שאל אמיר-פרו את זיו שהיה ממש מרוצה מהבעיטה שלו. "אני לא יודע, אבל אני אכנס דרך המרפסת." אמר זיו והלך לצעוד החוצה. "איך אתה מתכוון להגיע למרפסת הקומה השלישית?" צעק אמיר-פרו שלא הבין למה כוחות המגה שלו לא מאפשרים שום דבר מיוחד עד כה. זיו קרץ ואמר "יש דברים שאתה לא אמור להבין..." והמשיך, "והאמת היא שגם אני לא יודע איך אני הולך לעשות את זה, אבל אני די בטוח שבפסקה הבאה הכל יסתדר". אמיר-פרו היה מרוצה. ואכן בפסקה הזו הדברים נראים כאילו הם מסתדרים. בזמן שאמיר בעט בעיטת נעיצה בדלת ושיטח אותה אל הקיר הנגדי שנמצא בדיוק חצי מטר ממול לדלת הכניסה, זיו פרץ, או יותר נכון נפל (אם כי באלגנטיות) אל תוך הסלון הקטן והמשוקץ של העורך, דרך חלון הזכוכית המשוריינת שהגנה על המרפסת. "אתה חושב ששמעו אותנו?" שאל אמיר-פרו את זיו שניער מעליו את שברי הזכוכיות העבות. "כנראה שכן... " אמר זיו ושלף אקדח פסדופלזמטי מהג'ינס הסתם-מדליק. אמיר ניסה גם לשלוף אקדח, אפילו לא פסדופלזמטי, מהג'ינס שלו ואז נתקל בשני בעיות. אחת- הוא מעולם לא לובש ג'ינסים ועל אחוריו החטובים ישב מכנס פנסים איטלקי. בעיה שניה היא שאין לו אקדח ולו מים, וזאת מכיוון שאין לו רשיון לאקדח (ולו מים). "למה לך יש אקדח ולי אין?" שאל אמיר-פרו בביאוס. "לך יש דברים אחרים." אמר זיו וניסה לחפש בעיניו את הכוחות המיוחדים שעוד שניה היו אמורים להתפרץ מאמיר-פרו על פי כל חוקי התסריטים האמריקאיים. "אוקי... אז אין לך כוחות מיוחדים, זה רק אומר שאתה צריך להתאמן יותר." אמר זיו בקול חינוכי והסתכל אל תוך המצלמה. "אבל, אבל אתה כל היום יושב ומגרבץ! אתה מעולם לא התאמנת!" אמיר-פרו צעק. "אצלי זה טבעי... מה אני מתווכח איתך בכלל?! קשור את הטמבל!" צעק זיו בחזרה. הם נכנסו אל תוך חדרו של העורך המשוקץ ומצאו אותו שוכב על המיטה כשראשו מתחת לכר. "היה לי כלב כזה... הוא חשב שאף אחד לא רואה אותו אם הוא לא רואה שום דבר." אמר זיו והצביע על העורך. אמיר-פרו זינק על המיטה , תפס את העורך וקשר אותו עם חבל מפרשים אל המיטה, בקשר שמונה. "היי! איך ראיתם אותי, אני לא ראיתי שום דבר!" זעק העורך. "שתוק לפני שאני מכבה עליך את הסיגריה שיש לי עדיין מסצנת המכות!" אמר זיו. אמיר-פרו חייך חיוך זדוני וסינן תוך כדי שיעול "מחקנו את הכיכר בקיסריה..." . "לא!!!!!!" זעק ערן שחלומו התנפץ בזה הרגע. "אוקי, אמיר, תגיד לו למה אנחנו פה ובוא נלך לשחק סטלרס." אמר זיו לאמיר-פרו. אמיר-פרו התהלך מצד לצד בחדר ונאם: "אתה נמצאת האשם בעשיית כלום בהיקף קולוסאלי תוך כדי לקיחת קרדיט יתר מבנקים אחדים. אתה נמצא אשם בעריכת שווא ושיבוץ שגיאות בכוונה תחילה בכתבות שלנו על מנת שתוכל להתקשר אלינו אחרי זה בשתיים בלילה ולהתלונן שאתה הולך לקחת קרדיט גם על כתיבת הכתבות מרוב "שגיאות" שתיקנת! אתה נאשם בזה ש..." אמיר- פרו נעצר, "טוב, אתה יודע במה אתה אשם, אני לא חייב להוציא אנרגיה בנאום הזה..." הוא סיים. "מה תעשו איתי?" שאל העורך בקול כזה קטן! הזוג חייך אחד אל השני ושלף לובסטר ענק אותו החלו לאכול תוך כדי ליקוק אצבעות רעשני. "לא!!!, זה הלובסטר שלי!, חיות!, זבלים!, רוצחי אדם!" אמיר-פרו לפת את ראשו של העורך ושידך לו תפוח ענקי לתוך הפה על מנת לעצור את סדרת היבבות. "רעיון מצוין!" הצהיר זיו ובמקום להשתמש בקלפי הפיתוח על מנת להצית את אצבעות רגליו של העורך השתמש בהם בכדי להקים מדורה תחת גופו. "הוא היה טעים" קבע זיו. בדיוק ברגע זה נכנסו מר.שלום ואבי אל החדר "היי, הם הקדימו אותנו." ציין ביובש "טוב נו, בוא נשחק סטלרס". זיו ירה לאבי ברגל "אייי, למה זה היה טוב?" זיו חייך אל אבי תוך שהוא מסדר את הלוח "אני חייב לך מכל הסיפורים השקריים שאתה מעליל עלי במורגן". הארבעה התיישבו על הרצפה והחלו במשחק. מידי פעם נעץ אמיר-פרו, שבינתיים עבר טרנספורמציה היפוכית מושלמת ועמד על שתי רגליו כאמיר המוכר והטוב (שדמה לחלוטין עד הרמה המולקולרית לאמיר-פרו), מזלג גדול מאוד בבשרו של העורך על מנת לבדוק אם הוא מוכן. "אז אנחנו פתורים מלכתוב עוד כתבות?" שאל אמיר, לא פרו. "כן, אלא אם כן יתחשק לנו כמובן ואז אנחנו נכתוב ונערוך ונעלה על הרשת את העיתון שלנו." ענה זיו. לאחר לילה מסעיר, שבסופו אכלו כמובן את העורך, ניצח אמיר את כולם בסטלרס ניצחון שהשפיל אף את אבי "סטלרס-מאסטר" סבג עצמו. "אתה רואה אמיר," אמר זיו תוך שהוא מפנה מבט רציני אל המצלמה "אין לך שום צורך בכוחות על הנובעים משינויים טרנפורמאטיבייאיזמים ברמה המולקולרית. הכוחות האמיתיים שלך נמצאים בתוך עצמך." אמיר אגרף את ידו הימנית וחבט בזיו "כן, כן, העיקר שניצחתי". הודעת העורכת הלשונית (אשתו של העורך): "חכו, חכו..."