ספורט הדמים

מאת: אבי סבג וערן בן-סער

 

חניתי מול הבניין וכיביתי בצער רב את הטייפ שלי, חלונות האוטו הפסיקו לרעוד. בצעד קליל קיפצתי בחדר המדרגות אל הקומה השניה (הדרך לגיהינום רצופה מעליות טובות). שירי המתינה לי על הספה. "ערן," היא שאלה בחשש, "הזמנת אוכל סיני או משהו?"

תהיתי לרגע שמא קיבתי קיבלה תבונה נפרדת והרימה צלצול בסלולארי בזמן הנהיגה. "למה?" שאלתי.

"יש פה איזה סיני אחד שמחכה לך כבר איזה שעתיים." ענתה אישתי.

"למה?"

"לא יודעת, הוא בקושי מגמגם אנגלית והוא לא מוכן לראות אף אחד מלבדך. הוא בחדר העבודה."

"את השארת אותו לבד עם הספרים שלי???"

 

אצתי אל חדר העבודה הקטן (זה חדר מגן שתקענו בו מחשב וספריה, רוצים לעשות מזה עניין?) שם המתין לי ברנש קטן עם שפם סיני דק וארוך. הוא החזיק בשני ידיו מגילת קלף מגולגלת ועל כתף חולצתו הסינית היה טבוע חותם שהותיר אותי חסר מילים.

"אני חסר מילים." אמרתי.

הוא קד קידה עמוקה, שפמו הארוך נגע ברצפה, והגיש לי את הקלף. "יונג הנננאג אגרול." הוא בירך אותי בשפת הסתרים.

"הארג, האאאם, האאאם וונג טונג." עניתי לו בחזרה ברעד. כל חיי חיכיתי לרגע הזה.

 

"שירי, אני אחזור הביתה בעוד כמה ימים."

"מה?" צעקה אישתי.

"מצטער," עניתי, "קרעים בחלל-זמן, היקום בסכנה, מורגן וכאלה. כרגיל."

"טוב, אז תביא שמנת מתוקה בדרך חזרה. וגם ברוקולי." ביקשה שירי.

"אה… אוקי." נשקתי לה וטסתי מבעד לדלת, ירדתי למטה ועליתי על הריקשה של הסיני הקטן. "לדרך!" זעקתי. לאחר שלא היתה תגובה הוספתי "אנדאלה!", הסיני התחיל לרוץ.

 

אבי שכב על הספה של מורגן ותהה לאן הולך החור בבייגלה אחרי שאוכלים את מה שיש מסביב.

"אה! כל כך בסיסי." הביעה מורגן את דעתה על מחשבותיו של אבי מבלי להסיט את תשומת ליבה מקרב הנמלים שהיא ערכה על שולחנה.

אבי הציץ הצידה, "מאה דולר על הנמלה האדומה עם העוקץ הענק."

הפלאפון שלו צלצל, הוא מיהר לשלוף אותו לפני שמכנסיו יתחילו לבעור, "הלו?"

"אבי? זו שירי, תן לי רגע את ערן, אני צריכה שהוא יביא עוד משהו."

"הוא לא פה, אין לי מושג איפה הוא." ענה אבי וחייך בסיפוק כשהנמלה האדומה ירקה אש על הנמלה השחורה הקטנטונת.

"מה זאת אומרת?" שאלה שירי, "הוא אמר שאתם הולכים להציל את רצף החלל זמן או משהו."

אבי עשה למורגן תנועות מגונות בשעה שהנמלה האדומה השליכה את השחורה על החבלים ותפסה אותה בנלסון עם שש רגליים.

"ממש לא, אני אצל מורגן מרוויח את המאה דולר הכי קלים שעשיתי בחיים שלי." ענה אבי.

מורגן מעכה בחבטה עזה את הנמלה האדומה.

"או שלא." הוסיף אבי.

"אז לאן הוא הלך עם הסיני המוזר הזה?" שאלה אישתי מהקו השני, "אני ממש צריכה שמנת מתוקה וצנוברים."

"אני אמצא אותו בשבילך," אמר אבי ועיווה את פניו כשמורגן אכלה את מה שנשאר מהנמלה האדומה, "זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות."

 

"אם הייתי ערן," תהתה מורגן בקול רם, "לאן הייתי הולכת?"

"זו הטעות בסיסית!" אמר אבי נחרצות, "אם היית ערן, מורגן ידידתי, לא היית הולכת לשום מקום. היית נשארת עמוק בתוך כורסאת הטלוויזיה שלך ולא מזיזה שריר מלבד שריר הלסת."

"קראתי שהסינים מצאו חייזרים בטיבט." אמרה מורגן.

"מה זה שייך?" שאל אבי, "חוץ מזה בצד השני של אותו הספר טענו שג'ון קנדי נראה רוקד דבקה עם האלפים של סנטה קלאוס בבוליביה."

"זה דווקא אמיתי," אמרה מורגן, "אני אפגיש ביניכם אם תרצה."

"אולי תפסיקי להיות חסרת תועלת ותאתרי את ערן." הציע אבי.

מורגן נקשה באצבעה וגלובוס הופיע מולה באוויר. אור אדום הבהב בתנועה מעל אפגניסטן.

"מה הוא עושה באפגניסטן?" שאל אבי.

"הוא מעל אפגניסטן, הוא טס לאן שהוא." אמרה מורגן, "זו טיסה בילתי רשומה של מטוס פרטי בבעלותו של צ'ונג הונג סצ'אונונג, ראש מחלקת פשעים פנימיים בסוכנות הביון הסינית GG-ואוו. אבי," מורגן עשתה הפסקה דרמטית, "נראה לי שערן מסתיר מאתנו משהו."

אבי בהה במורגן בפה פעור, "איך, קיבינימט, את יודעת את כל זה?"

"מה זאת אומרת," אמרה מורגן ושלפה זכוכית מגדלת, "זה כתוב על המטוס."

 

מלצרית סינית קטנה הגישה לי עוד כוס של סאקי. תאמינו לי, אם אתם חייבים לטוס, רק במטוסי ביון מפוארים.

קראתי את הפסקה הבאה בחוזה, "כתוב כאן שהאחווה אינה אחראית לכל נזק שיגרם לי או לסובבים אותי. זה רק בזמן אמת או גם באימונים?"

צ'ונג חייך בסלחנות ובלע את הלובסטר שלו, "מי שחומק מפגיון מושט על שפת הנהר יחמוק גם משוריקן בלילה קר."

"אה… אני אקח את זה ככן." אמרתי וחתמתי על הסעיף האחרון. "זהו, כרגע יש המבורגרים עם יותר זכויות ממני."

צ'ונג חייך ובלע את האננס המטוגן הבוער שלו, "ביום קיץ חם אין היתוש עדיף על האורז."

"אוקי, אני אשתדל לזכור את זה. יש עוד לובסטר?"

צ'ונג חייך, הפעם עם שיניים. המלצרית הסינית הקטנה הגישה לי את המנה שלי בתוך צלחת ענקית – גרגר אפונה אחד.

"אההההה! מה זה, זה בשביל להאכיל את הלובסטר?"

 

מורגן ואבי צצו מאחורי צריף הנשקייה בבסיס האימונים הסודי של ה-GG-ואוו.

"ואוו." אמר אבי כשהציץ דרך החלון פנימה, "יש להם תותח תרנגולות."

"באמת?" שאלה מורגן והציצה פנימה, "למה?"

"אני לא יודע – אבל מי שמחזיק נשק כזה, חייב להיות רציני." אמר אבי ברצינות.

"המטוס של ערן נוחת." הצביע מורגן השמיימה.

אכן, מטוס אדום וגדול התקרב לנחיתה במסלול הבסיס. אבי ומורגן צפו בו בשקט כשדלתו נפתחה וצ'ונג יצא החוצה עם ערן. הם ירדו מחובקים יחד ועישנו סיגרים גדולים.

"ידעתי!" אמר אבי, "הוא מכר להם את סוד הטבק!"

מורגן קיבלה מבט של מלחיה בעיניים, אבל עצרה את עצמה מתוך הבנה כי היא צריכה את אבי. לעת עתה.

הזוג המוזר נכנס לתוך דלת שנפתחה בצלע ההר ונעלם אל תוך מנהרה ארוכה. השומרים סגרו את הדלת אחריהם.

"אנחנו צריכים להיכנס לשם." אמרה מורגן.

"תני לי." אמר אבי והתעטש.

 

אבי השתלשל מחבל סנפלינג ונחת על הרצפה החלקלקה של המנהרה. מורגן ריחפה לידו, "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אטיל עליך לחש?"

"ומה, תהרסי לי את כל הקוליות?"

הוא שלף פגיון, אחז אותו בשיניו והתחיל לזחול במורד המנהרה. מורגן הלכה לידו לאט. "זה נראה לי קצת מיותר כל הקטע הזה." אמרה בכנות.

"אולי תהפכי לבילתי נראית או משהו?" שאל אבי, "את הורסת לי את כל ההתגנבות."

"אה, זה מה שזה." אמרה מורגן לעצמה.

אבי הסתובב על מנת להסביר למורגן דבר או שניים על ערכים מקצועיים  וחיילות בסיסית, אלא שאז הרצפה התמוטטה תחתיו והוא ומורגן נפלו אל תוך חלל עמוק וחשוך.

"אי! נפלתי על… מה זה? ברווז מגומי?" אמרה מורגן. אבי בינתיים לא בזבז רגע והתחפר בעפר עד לאפו.

 

רעש לפתע נשמע, ומורגן ואבי שמו לב שבהמשך החלל ישנו אגם קטן. סירה קטנה ורעועה הלכה והתקרבה אליהם.

"מה זאת יקילתי?" נשמע קול במבטא סיני מהסירה.

"שלום!" אמרה מורגן בקול רם שגרם לאבי לחבוט לעצמו במצח, "אנחנו סתם נפלנו כאן."

"תזכירי לי לא לקחת אותך איתי למלחמה הבאה." אמר אבי חרש.

"יש לנו אולחים יקילתי, אולי הם טעימים…" הסירה התקרבה מספיק על מנת שמורגן ואבי יראו דמות של סיני קטנטן וכפוף, קרח כמעט לחלוטין, אוחז משהו בידיו ומדבר אליו. "מה הם לוצים, אה יקילתי?"

"תקשיב לי טוב, צ'רלי," אמר אבי ויצא מהחול, "נראה לי שבלבלת את שרשרת המזון. אבל אם אתה יודע איך יוצאים מכאן אולי תוכל להמשיך לדבר לעצמך בשקט."

"חוצפנים, יקילתי, אנחנו לא אוהבים חוצפנים. נעשה איתו תחלות, אה-הא, הא, הא, תחלות. ואם הוא ינצח, נלאה לו את הדלך. אבל אם אנחנו ננצח, או יקילתי, אז נאכל אותו!"

מורגן התכופפה לאבי, "שמע, אני רואה די טוב בחושך, נראה לי מכאן שהוא מדבר עם חתיכת סושי."

"שטויות," פטר אבי את מורגן, "איזה תחלו.. תחרות אתה רוצה?"

"אנו נשזור פניני חוכמה, והלאשון מאתנו שימעד בלשונו…  נאכל אותו יקילתי!"

"קדימה, סבא-סאן, תתחיל אתה." ענה אבי.

 

צ'ונג הוביל אותי אל החדר שלי במרתפי הדירות המשותפים.

"שמע, צ'ונג, אני יודע שזה מחוץ לפרטוקול," אמרתי, "אבל אולי תוכל להעלים עין?"

צ'ונג הגיש לי מפתח עם המספר 42 עליו.

"אני מניח שלא." אמרתי, לקחתי את המפתח והתקדמתי לעבר דלת מספר 42. החדרים היו מאד צפופים, ודלתות הברזל הכבדות הזכירו לי את אל-קטרז. הזיכרונות הנעימים כמעט גרמו לי לפספס את הדלת. הכנסתי את המפתח, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. נשמתי נעתקה ממני.

על הרצפה הייתה מונחת מחצלת או אולי נגדיר אותה כנייר אורז, אני מניח שזו היתה אמורה להיות המיטה. בפינה היה חור קטן ברצפה, אני מניח שאתם מניחים את מה שאני מניח. כד מים היה מונח על הרצפה גם הוא ואת שאר חצי החדר תפסה לוחמת סומו אימתנית מהסוג שמקבלות מיקוד משלהן. היה עליה תג ידידותי, "וואנגה – מאמנת אישית".

"שיט." אמרתי.

וואנגה סגרה את הדלת בטריקה וחייכה בנבזות. אני חושב שהיתה לה אצבע אנושית תקועה בין השיניים.

"couldn’t we all just get along?" שאלתי בפיק ברכיים.

 

"אהה! לא!!!! זה לא אנושי!!!!! מעולם לא בן אנוש לא נדרש לסבול כל כך הרבה!!!!!!" הדהדו צעקותיי בחלל המערה מבעד לדלת.

צ'ונג חייך לעצמו מבחוץ והלך לכיוון המשרד.

 

"ואם עץ נופל ביעל," אמר הסיני הזקן בריכוז, "וכולם שם כדי לשמוע אותו… האם הוא באמת עץ?"

אבי התרכז ופלט, "אך אם תקשיב לרחשי היער ותוכל לשמוע את המיית הנשמות התועות, האם זה באמת יעניין אותך?"

הסיני חייך ברשעות, "אה! לו ידעתי ציפול בכנפה…"

אבי כיווץ את גביניו, "לו ידע התן לגרד את גבו, האם היה מיילל?"

הסיני חשב קצת, "יללות אחת טבען – להתבזבז על ילח חרש."

אבי נשם לרווחה, הוא פחד שהסיני יבחר בקלישאה על הבננות והתן, "הירח סומא הוא ביום, אך ידו בלילה משגת."

"טפו!" ירק הסיני לאגם, "זה היה תלגיל מלוכלך." הוא חשב והוסיף, "גם כאשר הירח חסל, הלו יש חול בשמיים?"

אבי חייך בביטחון, "כאשר אוכלים את כל המסביב, לאן נעלם החור בבייגלה?"

מורגן עצרה את נשימתה.

הסיני הביט באבי ארוכות. את המתח באוויר היה אפשר לאסוף בצ'ופ סטיק. לבסוף הוא פלט נשיפה  ארוכה, "אח! הוא ניצח יקילתי, הוא ניצח."

 

צ'ונג הגיש לי את הגלימות המסורתיות, "הטכס מייד מתחיל." הוא אמר.

הבטתי בהן בפקפוק, סגול מעולם לא היה הצבע שלי. אבל, היי, מה לא עושים על מנת להגשים חלום.

לבשתי את הגלימות לאט, הכאבים בגפי היו עצומים, בקושי ראיתי מבעד לדמעות שזלגו מעיני בשל עוצמת הכאב. וואנגה היתה יסודית.

"אני לא חושב שאני אוכל לעמוד בזה פעם נוספת." התוודתי לצ'ונג.

"כולם אומרים את זה." הוא ענה ופתח את הדלת, "תגיד תודה שלא קיבלת את גרילדונגה, היא ממש אכזרית."

פסעתי אחריו בחולשה, מחוץ לדלת חיכו שני סינים בלבוש מסורתי ועזרו לי ללכת. צ'ונג הוביל אותנו במורד המסדרון אל האולם הגדול. מבעד לדלתות העץ המעוטרות אפשר היה לשמוע את קולות ההמון. לקחתי נשימה ארוכה, לזה חיכיתי.

 

הסיני הכחוש והצולע הוביל את אבי ומורגן במנהרה פתלתלה. "אוי, הוא חכם יקילתי, הוא חכם. אבל לא חכם מספיק לדעת את הדלך בלעדינו…"

"אה, שתוק." אמר אבי שהפטפוט הבלתי פוסק עם חתיכת הסושי שיגע אותו.

"תעזוב אותו," אמרה מורגן, "האיש מדבר עם סושי, בשם כל ה… בשמי!"

לבסוף הגיעו השלושה אל דלת קטנה. "מבעד לדלת זו תמצאו את חבלכם." אמר הסיני.

מורגן פתחה את הדלת. אבי יצא ממנה, הסתובב וחטף את הסושי, "בפעם הבאה לא תתחיל איתי!" הוא איים וסגר את הדלת אחריו.

"לאאאאאאאא!!!!" זעק הסיני ודפק לשווא על הדלת הסגורה, "גנב! גנב אבי, גנב! אנו שונאים אותו, אנו שונאים אותו לנצח…"

 

במרכז האולם הגדול עמד שולחן שיש עגול ועצום. מפינות האולם השונות הובילו חברי האחווה את מועמדיהם אל השולחן. כולם עטו ברדסים סגולים, כמוני, ועל פניהם היתה מסכת ייסורים שעה שצלעו אל השולחן בצעד כושל. צ'ונג הוביל אותי את הכסא המיועד לי, "זכור בני, תמיד הכי חשוך כשמכבים את האור."

"אוקי." אמרתי, נעצתי מבט בשנים עשר מתחרי. אריק שרון ישב מולי, לצידי הימני הושיבו את פה-גדול ולשמאלי את עוגיפלצת. במטושטש ראיתי את איתי רוזן באחד הכיסאות האחרים.

"איתי? מה אתה עושה כאן?" שאלתי.

"ערן? גם אתה כאן?" ענה הג'ינג'י בחולשה. "מזל טוב, אני כאן כבר שנה שניה."

"גרררר…" נשמעה רטינה כשהושיבו את החייזר מהנוסע השמיני.

גונג גדול נשמע וראש האחווה עלה על דוכן הנואמים.

 

אבי ומורגן הסתתרו מאחורי שורת הכיסאות האחורית. הם כבר זיהו את ערן יושב ליד השולחן הענק. "היי," אמר אבי, "גם מיט-באר כאן." הוא הצביע על איתי מרחוק.

"זה מתחיל להראות כמו קונספירציה גלובלית." לחשה מורגן שזיהתה את אריק שרון ממקודם.

"מישהו עולה לנאום." אמר אבי.

גוץ סיני שמן עלה על דוכן הנואמים והתחיל לדבר בשפה לא מובנת.

מורגן הקשיבה בדריכות.

"את מבינה מה הוא אומר?" שאל אבי. מורגן הנהנה.

"יונג ווונצ טארוניג לום סטיק אנוגלדאר…" נאם הסיני על הדוכן.

"נו, מה הוא אומר, מה הוא אומר?" נדנד אבי למורגן.

מורגן התחילה לחייך.

"אנטי פאסטי לונג דוננג נוגל גריג ון טון פאן." המשיך הסיני, הקהל מחא לו כפיים.

"אל תהיה רעה, מה הוא אומר, מה הוא אומר?" שאל אבי את מורגן שהתחילה להתגלגל מצחוק על הרצפה.

 

גונג נוסף נשמע והשתרר שקט באולם. מהתקרה לכל משתתף ירדה צלחת ענקית ועליה עשרים קילו של בשר בקר משובח, שלושים ליטר קולה, הר בגובה מטר וחצי של וונג טונג, חמישים לובסטרים מאודים, קדרה עצומה מלאה במרק תירס מהביל ושק תפוח מלא אטריות סיניות.

סינית קטנה בלבוש מינימאלי הסתובבה סביבנו עם שלט שנכתב עליו "מנה ראשונה."

 

"סלח לי," פנה אבי לאחד הצופים לאחר שהתייאש מלגרום למורגן להפסיק להתגלגל על הרצפה, "מה הם עושים?"

"מה זאת אומרת? זה הצ'ינקי ווה-וה, התחרות היוקרתית ביותר באחוות האם, הם הולכים לאכול עד שרק אחד ישאר."

 

 

יום למחרת הסיני עם הריקשה הוריד אותי מול הבית. ירדתי בעדינות, ביממה האחרונה כל תנועה מהירה גרמה לי להקיא אנטריקוט.

הוא קד לי קידה, ונסע לו.

הסתובבתי ועליתי למעלה לאיטי, בטני תפוחה כמו שלא היתה מעולם. בפעם הראשונה בחיי שקלתי את האפשרות של ללכת לישון בלי ארוחת ערב.

פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. ריחות היכו באפי וכמעט גרמו לי לאבד את הכרתי. שירי, אבי ומורגן עמדו ליד השולחן העמוס בהררי מאכלים.

"מה?" שאלתי.

"כלום," אמרה שירי, "לא היית כל כך הרבה זמן…"

"ואנחנו יודעים איך מסעות מרעיבים אותך…" המשיכה מורגן.

"אז הכנו לך ארוחה קלה לפני השינה." סיים אבי.

 

בינינו, היה טעים.