משחקי תפקידים – סוף עידן התמימות

מאת זיו קיטרו

 

לפני הרבה מאוד שנים היינו יושבים, חברי ואני, סביב השולחן בביתי ומשחקים במשך שעות במשחק שבזמנו מעטים הכירו. בבית ספר היינו מדברים בשפה שאף אחד לא הבין, דיברנו על נושאים שנשמעו מוזרים לכל מי שלא היה חלק מהקבוצה המיוחדת שלנו. מידי פעם היה מישהו ניגש ושואל אותנו למה אנחנו חושבים שאנחנו עומדים לרצוח דרקונים הלילה, מורים תוהים היו מגיעים ומשוחחים אתנו ועם היועצת לגבי הרצון שלנו להתנקש בראשי ממשלות. מורים אחרים כעסו כאשר בזמן השיעורים היינו מעבירים פתקים שעסקו בתכנון קפדי של דמויות דמיוניות לחלוטין.

 

זו הייתה תקופה נפלאה, זו הייתה תקופה של חלום, זמנים בהם יכלנו לעשות כל מה שרצינו, להלחם במפלצות ולהשיג את האוצר, לקחת חרבות מוזרות שהיו יותר אינטליגנטיות מהאוחזים בהם, גורמות ללוחמים אשר סחבו אותם לבנות להן מקדש במרכז מבוך. בתור מנחה יכלתי להשתולל עם רעיונות מוזרים ומטורפים בלי לחשוש מהתקפות שיבואו מתוך מה שעתיד להיות התחביב שלנו כפי שהתפתח.

הייתה זו תקופה של קלות דעת, של אושר עילאי, זמן בו לא שמענו בכלל על המושג שיהפוך את חיי לסיוט ארוך ומתמשך.

 

המשחק היה משחק תפקידים שבמשך הזמן התפתח במהירות ממו"ד למשחק משונה שכלל בתוכו המון שיפורים, שיפורים שאני המצאתי מידי יום על מנת להפוך את המשחק למעניין יותר. אולי כאן הייתה הטעות.

כל אותו זמן ששיחקנו לא חשבנו על העתיד, פשוט נתנו לקוביות להתגלגל, לרעיונות לשטוף את שולחן המשחק. הדמויות שלנו התפתחו מול עינינו. חלק מהן התפתחו לעומק, חלקן לדרגת הכוח הבאה. בכל מקרה אנחנו נהנינו ולא מצאנו שום בעיה בנושא.

היינו נפגשים כמעט כל יום ולא היה דבר שעצר אותנו מליהנות.

 

אני לא יודע אם היה לנו משחק עמוק, אני לא יודע אם זה היה משחק איכות, אני כן יודע שזה היה כיף לא נורמלי, גם אם לא עברנו משחקים סוחטי דמעות ומרסקי אשכים בכל יום. זה היה זמן נפלא ומדהים ואתם יודעים מה? אני לא יכול שלא להתגעגע לאותה תקופה וככל שאני מתעסק יותר במשחקי התפקידים היום אני מתגעגע יותר ויותר לאותה תקופה. המצב כל כך קשה עד שלפני מספר שבועות החלטתי מספר החלטות לגבי המשך חיי כשחקן תפקידים, חלק מהחלטות אלו לא קשורות לטור הזה שאני מביא כאן ולכן אני אמשיך לדברים שכן קשורים.

 

מה היה שם במשחקי התפקידים שמשך אותי כל כך? מה גרם לי לרצות ולהיכנס לתחביב הזה? מהו התחביב הזה? למה אנחנו הופכים אותו לדבר מה שממלא את רוב זמננו? אני לא יודע מה הסיבה שלכם, אני כן יכול לומר לכם למה אני עשיתי זאת, מה גרם לי לקנות את הקופסה האדומה והביא אותי להיות מנחה במשך שנים רבות כל כך.

 

תמיד חלמתי, ומאז שאני בן 4 אני ממציא סיפורים. למדתי לקרוא בגיל צעיר ומייד התחלתי לחפש את הספרים שיראו לי עולמות חדשים. כאשר למדתי כתיבה התחלתי לכתוב את הסיפורים שלי וכל הזמן הזה היה חסר לי משהו, לא היה ברור לי מה בדיוק. באותה תקופה התחלתי ללמוד משחק (שנה א' בבית ספר הייתה שנה מסעירה) ונהניתי וגם שם היה חסר לי משהו ולא היה ברור לי מה.

 

כאשר נתקלתי בקופסה האדומה מצאתי את שחיפשתי, את השילוב בין הסיפור למשחק, גיליתי שאני יכל ליצור עולמות אדירים חדשים ונפלאים, לגלות יבשות וכוכבים רעננים בכל מקום ולשחק בהם את הדמויות הקסומות שאכלסו אותם. מהר מאוד כינסתי סביבי חברים והתחלנו לבנות את העולמות האלו. בתחילה ממודולים מוכנים ואחר כך הרפתקות מקוריות שישבתי לכתוב. המשחק התפתח, הסיפורים סופרו העברנו את הזמן ונהנינו מכל רגע. היינו הגיבורים בעולמות שרק אנחנו יכולנו לגעת בהם, היינו הכוכבים הנוצצים בשמי הלילה, היינו הרשע המוחלט והתקווה הבהירה. אף אחד לא יכול היה לגעת בנו, היינו מעל כולם.

 

העוצמה הזו סחפה אותנו והביאה אותנו לחקור יותר ויותר את המדיום המדהים הזה שנפל לנו לידיים. הייתי מבלה שעות בבנייה של עולמות מטורפים בהם נוכל לשחק, דאגתי לכך שהשחקנים שלי ייהנו מכל רגע שבילינו יחד, הפכנו את המשחק לתחביב אמיתי שדרש מאתנו זמן והשקעה. המצב היה כזה שבכל יום הייתי מגיע לבית הספר עם תיק לימודים ותיק שהכיל את כל ספרי החוקים של מו"ד ואת כל המחברות שלי. משם הייתי מגיע לספריה ומעביר את הזמן בכתיבה עד הלילה כשהוריי לקחו אותי חזרה הביתה. זה היה דבר נפלא, זה היה כיף לא נורמלי. כל רגע שהוצאתי על המשחק השתלם מאוחר יותר כאשר שיחקנו יחד. זה מה שגרם לי לרצות להמשיך לשחק.

 

הזמן המשיך לעבור, גלגל העונות התקדם ואנחנו נפרדנו מילדותנו וקיבלנו את גיל הבגרות, ממשיכים לשחק ומקדמים את התכנים בהם נגענו, כל אותו זמן משחקים בשביל הכיף, בשביל להיות כוכבים בעולם שבו אף אחד לא יכל היה לגעת בנו. אנחנו שלטנו בכל, אני יותר נכון וחבריי נאלצו להתמודד עם השיגעונות שלי. כאשר קיבלתי טלפון מערן להריץ בטמ"י הראשון התרגשתי כל כך, לשחק עם אנשים אחרים... יש אנשים אחרים , עד עכשיו ידעתי שיש אנשים אחרים אבל לא נתקלתי בהם ועכשיו, יש לי הזדמנות לפגוש אותם.

 

טוב אולי זו לא האמת המלאה, אחרי הכל הייתי בטורניר שאורגן ע"י... אין לי מושג מי, בקניון בנתניה1. אבל זו הפעם הראשונה בה אני עמדתי להנחות ולהעביר את הסיפור שלי.

סיפרתי את הסיפור שלי והשחקנים נהנו. זה היה נפלא. זה היה משחרר.

המשחק התקדם העולם המשיך להסתובב והכל היה טוב.

בנקודה כלשהי לאורך הדרך, משהו השתבש. במקום משחק ממנו אני נהנה הפך התחביב לאוסף של רעיונות ודיונים שאי אפשר להימלט מהם.

 

אני פותח את הפורומים היום ומגלה עוד ויכוח על למה אנשים צריכים למות כי הם משחקים בשביל הנק"נ (כאילו זו עבירה חמורה כעבירת רצח), למה אחד מאנשי הקהילה הוא זבל אנושי כי הוא משחק מוד"ם, מדוע כולנו זבלים וצריכים למות כי אנחנו אוהבים דיפרולפליינג... הרשימה לא נגמרת. ואלו הויכוחים הפשוטים. אני לא מתחיל אפילו לדבר על ויכוחים בהם אנשים מתגלים כעוכרי עם ישראל, אליטיסטים, רודנים או מתנשאים. וכל זה למה? רק בגלל שהמשחק הפך להיות חוט המקשר בין אנשים שאין להם דבר אחר במשותף.

 

המשחק הפך לנחש שכרך עצמו סביבנו והחל לסגור עלינו, מונע מאתנו להשתחרר ולהירגע, הופך אותנו מצד אחד לקהילה גדולה ומצד שני לאויבים בנפש. למה? רק בגלל שאנחנו חושבים דברים שונים לגבי מהות המשחק.

משחק! מישהו בכלל זוכר שזה רק משחק, משחק ממנו אמורים ליהנות?

אני מרגיש עייף מדיונים פילוסופיים אין סופיים לגבי המשחק, עייף מלשמוע ויכוחים על נק"ניזם טוב או רע, עייף מלראות מלחמות בין אנשים שאמורים ליהנות מאותו תחביב, מאותו משחק.

 

משחקי תפקידים הפכו למפלצת שאין לנו שליטה עליה. כל עוד ישבנו במבוכים שלנו לפחות פעם ביום, יכלנו לחסל את המפלצת, יכלנו לזכור שאנחנו שולטים בה. כעת המבוכים ריקים מלוחמים, המכשפים עזבו את מגדליהם, המפלצת השתחררה והחלה לחסל את אנשי העיר ואיש לא שומע את קריאותיהם וכעת, כעת המפלצת כאן והיא עומדת לאכול את כולנו. היא עומדת לחסל אותנו כי אנחנו שכחנו שמדובר במשחק.

 

אנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה יקרים לא על יצירה אלא על מלחמה, על ניסיון להוכיח שאנחנו מבוגרים כל כך ומיוחדים כל כך, אנחנו שוכחים שאנחנו מיוחדים כי נולדנו כך ושאין צורך להוכיח זאת. חוסר הביטחון שלנו משתקף מהשריון הקסום שעומד במסדרון בביתנו, הוא מזנק לעברנו ואנחנו נכנעים לו וכל הזמן מתנצלים ומראים שאנחנו כן מיוחדים ושאנחנו כן טובים במשהו. לא יעלה על הדעת שאדם יאמר את דעתו ולא יזנקו עליו עשרות אנשים להוכיח את ידיעותיהם, וגם אם הם צודקים וגם אם טועים הם ידאגו שישמעו שוב ושוב כאילו זו תחרות.

 

המשחק כבר אינו משחק, הוא שדה קרב עליו אנחנו צועדים, הוא המקום בו אנחנו מקיזים את דם אויבינו... חברינו לתחביב, לרעיון. הרעיון כבר אבד לפני שנים רבות ואני עייפתי מהחידוש המצועצע.

נמאס לי ממשחקים עמוקים וממניפולציות רגשיות, נמאס לי לספר סיפורים מפחידים לאנשים, נמאס לי לבנות עולמות הגיוניים וריאליסטים, נמאס לי לדאוג שכל מה שקורה בעלילה שלי יהיה רציני ומושלם, נמאס לי לחשוב על דמויות שיקרמו עור וגידים וירטואליים ולחשוב על הפגישה הבאה ומה עומד לקרות בה לדמותי וכיצד זה משפיע על רגשותיה. נמאס לי להרגיש רגשות שאינם שלי ולחיות בעולם שלא שלי.

 

אני רוצה לשחק בשביל הכיף, לבנות דמויות לא אמיתיות ולזכור את זה, לחסל את הרע ולדעת שניצחתי סופית. אני רוצה לשחק בתכנים שיעניינו אותי כעת (שאינם אותם תכנים מהם נהניתי בגיל 8) אבל לא להיכנס לפסיכולוגיה של כל דמות ביקום הקטן. אני רוצה ליהנות מהעולם כולו, העולם אשר אני וחברי בראנו ולדעת שאני לא חייב כלום לאף אחד ושזה בסדר גמור לא לבכות כשחברתה של דמותי מתה. אני רוצה את הפשטות, את היופי שבמשחק. אני רוצה לדעת שאף אחד לא יבקר אותי אם אני אשחק אלף או מלאך או דרקון, שאף אחד לא יבוא ויגיד לי שאני לא מסוגל לתפוס את ההיבט הפסיכולוגי של היצורים האלו כי האמת היא, שלא אכפת לי, אני רוצה לשחק אותם וזהו זה, אני רוצה לומר שאני עף בשמי התכלת ונוסק אל גן העדן או שאני נע בין בני האדם למרות אזני המחודדות.

 

זהו משחק תפקידים, זהו תחביב, זהו מקור של הנאה. גם אם אין שום השקעה תתפסיכולוגית-פוסטפרדוקסלית-מטאמדעית-תלתגלובלית זה עדיין בסדר, זה עדיין מותר.

אם אתם מנצ'יקנים או שחקני עומק, מותר לכל אחד מכם לשחק. אתם משחקים מו"ד או רולמאסטר או פריפורם זה לא משנה כל עוד אתם משחקים בשביל הכיף, בשביל המשחק.

בוא נפסיק להוכיח את עצמנו בואו נפסיק לנסות ולהדגים כמה אנחנו טובים ורק נשחק, נהנה מהתחביב הזה שפעם היה מדהים כל כך ותמים כל כך.

בואו נהייה גיבורים, ונכנס לעולם שבו אנחנו נהייה הכוכבים הזוהרים ואף אחד לא יוכל לגעת בנו. בואו נשוב אל התמימות, כל עוד זה אפשרי.

 

 

הערות העורך:

1 - היו, למעשה, שני כנסי משחקי תפקידים בנתניה. על פי הסיפורים של זיו אני מניח שהוא מתכוון לראשון, הגדול יותר, שאורגן על ידי דני זיסרמן ושותף נוסף שאינני זוכר. גם אני הייתי שם, הרצתי מו"ד פשוט מהקופסאות, מעניין לגלות שאני וזיו נפגשנו הרבה לפני שהכרנו.