הטאוור של לונדון – 900 שנים של מסורת, מלוכה וזוועות

מאת: זיו קיטרו

 

יצאתי מתוך החום המחניק מעט של הרכבת התחתית בתחנת "הטאוור" ונשמתי לתוכי את האוויר הקר. רוח נשבה מכיוון נהר התמזה שזרם לא רחוק מהנקודה בה יצאתי, מביאה עמה יחד עם ריחות הנהר עצמו את ניחוחות ההמון הרב שהצטופף לו במקום, ניחוחות שהתערבבו עם ריחות של בוטנים חמים ומסוכרים, מסעדות של מזון מהיר ותפוח אדמה ממולא. עצמתי את עיני ושאפתי לתוכי את התערובת הנפלאה הזו, נותן לרוח להכות בפני ולהקפיא אותן, חייכתי באושר כמו תינוק שזה עתה נולד ולא מודע לדבר פרט לתחושה של אם המבטיחה הגנה ומזון.

 

הידקתי את המעיל השחור שלי סביבי והתחלתי לצעוד אל עבר הטור הארוך, מאזין לקטעי שיחות של תיירים שהגיעו גם כן, כמותי, על מנת להיכנס לאחד ממוקדי המשיכה הגדולים ביותר של אנגליה בכלל, ולונדון בפרט. יכולתי לשמוע בליל של שפות, כמו בכל מקום בארץ הנפלאה הזו, מידי פעם אפילו יכולתי לשמוע שיחות בעברית ולעמוד, מתחזה לבן המקום שלא מבין את השפה המשונה הזו בה צעקה אם על בנה שיפסיק להסתובב לה בין הרגליים, ושאם לא בא לו להישאר כאן הוא יכול ללכת חזרה למלון.

 

הזמן חלף לו במהירות - כך זה בכל הטורים הלונדונים, מעולם לא עמדתי בתור במשך זמן העולה על רבע שעה- ומצאתי את עצמי מול הקופה, שולף כרטיס סטודנט, זוכה לחיוך מבחורה שמנמנה ועליזה שישבה לה בתוך התא החמים (ונראתה ממהרת לעזור לכל אחד) ומקבל כרטיס מוזל לטאוור. חלפתי לי על פני השומרים שטיילו להם בכניסה, דואגים שלא יהיו מהומות, וטיפסתי על הגשר שנתלה לו מעל משוכה עצומה וירוקה. כאשר כמעט הגעתי לשערי הטאוור הבחנתי בשומר לבוש מדים שחורים אדומים וכובע משעשע מהלך לו שם למטה בדשא הירוק והרטוב כשהוא מלווה בעז.

אני חייב לגלות מה העניין הזה, אמרתי לעצמי בעודי עובר בין השערים האדירים.

 

הידיעה שמקום זה הוא כמו ספר היסטוריה מהלך של העיר גרמה לי להתרגשות רבה, ידעתי מה אני מחפש כאן אבל לא נתתי לדבר להאיץ בצעדי, התכוונתי ליהנות מכל רגע. חלפתי על פני מספר מגדלים, מביט על השלטים שסיפרו לי בקצרה מי בנה את המגדלים, מתי ולאיזו מטרה. טיילתי תחת קשתות שהובילו לחצרות פנימיות, פוסע על האבנים הכבדות ומביט אל עבר בור מגודר שלידו מצאתי שלט עליו כתוב שזהו "מגדל הנמרים" המפורסם. החלטתי שראשית אני אבקר את תכשיטי הכתר שנמצאים במקום מזה מאות שנים.

 

הטאוור של לונדון הוא מקום מדהים, עיר קטנה שכיום אינה פעילה (למעט כמרכז תיירות) אך בעבר היוותה את המרכז הממשלתי והתרבותי של לונדון כולה. מגדל התכשיטים הוא מבנה נחמד אשר בתוכו ניתן לצפות בהיסטוריה מקוצרת של השושלת הקיימת של המלוכה הבריטית. בנוסף עברתי בחדר בו מגולפים כסאות עץ כבדים אל תוך הקירות, מעל כל כסא רשום שמו של אחד המלכים, מספר כיסאות היו ריקים מכתובות. לאחר מסע מפרך הגעתי למטרה, תצוגה של תכשיטי הכתר.

על פי המסורת כל מלך או מלכה מוכתרים בטאוור עצמו ולכן הגיוני יהיה שהתכשיטים הכבדים יונחו במקום הזה, כך יהיו בטוחים יותר. התכשיטים יפיפיים ושמורים בקפידה ע"י אנשי משמר, מצלמות ביטחון, זכוכית משוריינת ודלתות פלדה, והתחושה הפנימית שלי היא שהם מזויפים לחלוטין. אבל מי אני שאומר דבר כזה J.

 

לאחר שיצאתי מהחדר, שלא היה מעניין במיוחד, צעדתי עוד זמן קצר במסדרונות שונים שהובילו אותי החוצה אל היום האפרפר והנפלא שעזבתי לפני כרבע שעה.

פעפעה בי הרגשה שמשהו מוזר עומד להתרחש, משהו נפלא ומיוחד שיסחרר אותי וירגש אותי. ידיעה ברורה לחלוטין שהיום הוא היום הנכון ביותר לבקר במקום ושכל שעלי לעשות הוא לפקוח את עייני ואוזני ולחכות להזדמנות.

נכנסתי ויצאתי ממגדלים שונים, מביט בחדרים ששימשו את בני המלוכה, החצרנים, החיילים והמשרתים. הגעתי לחדרים ששימשו בעבר לאכלס את גן החיות של המלך הנרי ה- 3. צפיתי בשריונות, חרבות ורובים שהוצגו לראווה על הקירות, מסודרים בסדר מופתי שהעלה בי רצון עז להשתולל ולמוטט אותם על הרצפה, רק כדי לראות באיזו מהירות ינקו את המקום ויושיבו אותו לצורתו הקודמת.

 

לבסוף יצאתי החוצה. קניתי לעצמי כוס קפה (של חברת Illy) ופרוסת עוגת אגוזים, שעלתה לי בערך פי 6 ממחירה בכל מקום אחר, דבר שלא מנע ממני להתענג עליה, על הקפה ועל מזג האוויר הקר. התיישבתי על ספסל עץ. לא חלק מהמבנה המקורי אבל הייתי שמח שהוא שם, והבטתי בעוברים ובשבים, מעניק את מלוא תשומת הלב לחבורה של תיירות גרמניות שהבינו שקור אינו תירוץ להימנע מלבישת מיני חושפני במיוחד. בעוד אני נהנה מהנוף המרהיב הבחנתי באחד מאנשי משמר המשרתים (אותם אנשים לבושים בגדים מנופחים בצבעי אדום ושחור כשלראשם כובע מצחיק) שהתקדם לעברי. הדבר הראשון שבדקתי היה אם יש סביבי ניילון שמצא את מקומו מחוץ לפח האשפה או אולי כוס קלקר שנמלטה מן הפח והחליטה להתיישב ליידי, נרגעתי כאשר גיליתי שהזבל שייצרתי באותו יום נותר במקומו הראוי.

 

הוא היה מבוגר. זקנו, שהיה מעוצב בקפידה ודמה ללב מהופך, נצבע באפור. גביניו היו עבים והוסיפו אישיות לפניו והוא חייך בשפתיים דקות, קורץ לי בעין חומה אחת (השנייה הייתה חומה גם כן אבל אם הוא היה קורץ בשתיהן הייתי חושב שהוא פשוט ממצמץ). אני מודה שחששתי לרגע ותהיתי אם הבהייה המרוכזת שלי בישבנים גרמניים לא הגיע לעיניו של השומר וזה חשב שאולי אני מעוניין בחברתו דווקא ולא בחברתה של אחת מנערות החן שקנו לעצמן קפה בדוכן אותו ביקרתי לפני דקות ספורות. החשש שלי התגלה כמופרך כאשר הזקן בעל הטוסטסטרון הגבוה פתח את פיו ואמר "אם רק הייתי צעיר כמוך הייתי מטריח את עצמי גם כן בפנטזיות על בלונדיניות ארוכות שיער שיחממו את ליבי הלילה."

חייכתי לשמע ההערה הזו, שנאמרה בצורה בריטית לחלוטין ואין טעם להרחיב בעניין. או שאתה נהנה מהשנינות הבריטית או שאתה חסר כרומוזום.

 

"זיו קיטרו" הצגתי את עצמי, שולח את ידי לשלום. הזקן הביט בי, לרגע מהורהר, ואחז בידי בחמימות, לוחץ אותה כמה שניות יותר מידי ואומר "פליס מק'מהון, לשירותך אדוני."

ישבנו כך דקה ארוכה, צופים בעלמות הצעירות עוזבות את המתחם, יחד עם ליבנו ומסירותנו המוחלטת. לאחר שהאחרונה נעלמה מעבר לפנית המגדל (לא לפני ששלחה מבט אחורה וחייכה אלי בביישנות, ממהרת להשיב את מבטה קדימה ולהשיג את חברותיה) פנה אלי פליס ואמר "אתה מוכן לשמוע את ההיסטוריה האמיתית של המקום?"

לא הייתה עבורי שום סיבה למצוא את המשפט מוזר במיוחד, אחרי הכל הוא היה אחד ממשמר המשרתים, הוא ידע את היסטוריית המקום, אולי הוא החליט לחלוק. כמובן שזו תהייה טעות לזלזל בעניין כך.

 

"בוודאי שאני רוצה." השבתי לו, קם מן הספסל ומתמתח, "וכדאי שנעשה את זה כמה שיותר מהר, המקום נסגר בעוד כשעה או שעתיים ו- 900 שנים הן זמן רב מאוד." הוא חייך אלי, משועשע מניסיוני לציניות.

"אם כך קדימה! אנחנו צריכים לשוב להתחלה וזו משימה קשה, לא תמיד ברור היכן דברים התחילו."

הוא הרים מטה חום בו לא הבחנתי קודם לכן, הוא נראה חבוט וישן, משופשף במספר מקומות, לרוב מטיפול אוהב. "של סבי." הוא אמר כאשר הבחין במבטי הסוקר. פליס התחיל להתקדם ואני מצאתי את עצמי  מתקשה להדביק את הקצב בו הלך.

"2.5 מיליון איש מבקרים כיום את הטאוור, מספר יפה בהחלט, מרשים לעומת המספר בו התחלנו בתקופה של המלכה ויקטוריה. אז הגיעו 11000 אנשים, זה היה בשנת 1837. היא הייתה חכמה מאוד ויקטוריה, ידעה מה צריך לעשות כדי להרים את העיר הזו אל על."

 

הוא נופף במטה בעליצות ולקח אותנו במעבר שהיה שמור לצוות המקום, כך נראה לי. מצאנו את עצמנו עומדים מול המגדל המרכזי, המקום ממנו התחיל המבנה האדיר הזה.

"בזמן ההוא, כאשר הטאוור נבנה, היה זה הכרח לגור במקום שכזה. היה זה הכרח אם רצית לשרוד, ואם אתה מלך הדבר החשוב לך ביותר הוא לשרוד ולכמה שיותר זמן."  פליס עצר והביט סביב, עקבתי אחרי מבטו, צופה על מדשאות אדירות, מדרכות עתיקות והמבנה האדיר שהתרומם למולי, קורן מעוצמה.

"היה זה באוקטובר 1066 שפלשו הנורמנים אל אנגליה בהנהגתו של ווליהאם הכובש. לאחר שחיסל את אויביו מצא את הגבעה הזו והקים בה את הטירה שלפנינו. אגב הוא לא היה הראשון שהבחין בחשיבות האסטרטגית של המקום. הרומאים ששלטו בלונדוניום (כפי שנקראה לונדון בתקופתם) בנו כאן מבצר משלהם, מבצר שאת חומותיו ניתן עדיין לראות באזור." הנהנתי כאשר נזכרתי בחומות ישנות שנראו בבירור מעבר לכביש, ממש לפני הכניסה לטאוור.

 

"מי שתכנן את הטירה," המשיך פליס תוך שהוא צועד לכאן ולשם "היה נזיר בשם גנדולף. הוא עיצב את הטירה כך שמן החוץ תראה מרשימה ביותר. עיצוב הפנים שלו, לעומת זאת, לא היה הדבר הנפלא ביותר שניתן לעלות על הדעת. אבל אם זוכרים שמדובר בתקופה בה לפרטיות לא היה מקום אזי נראה שגם תכנון הפנים היה בסדר." פליס פנה אל הטירה ולקח אותי מעלה, דרך גרם מדרגות שהיה נעול ושמור רק לעובדים, אני מוכרח להודות שהרגשתי גאווה שאני צועד במקומות ששמורים רק למסדר המשרתים ולא לכל תייר מזדמן.

"הקומה העליונה הייתה שמורה למלכות. החדר שאתה רואה לפניך שימש את המלך, המלכה והיועצים החשובים. האח הגדולה חיממה אותם בכל ימות השנה (הקיץ האנגלי אינו מן החמים בעולם). בקומה שתחתינו ניתן למצוא את חצר המלכות, שם נפגש המלך עם נתיניו ושם התנהלו רוב חיי הטירה. סתם לידיעה כללית, אנשים רבים ישנו בחצר המלכות, כך היה נהוג באותם ימים. הקומה השלישית הייתה שמורה לחיילים ולמשרתים. הכל לפי החוקים והמסורת." אמר פליס בחיוך.

 

"כעת אנחנו מתחילים לגעת בהיסטוריה האפילה יותר של המקום הזה. הטאוור ראה ימים נוראים וימים נוראיים יותר ולפעמים, כאשר אני מטייל כאן בלילות נדמה לי שהמקום בוכה את קיומו. הרוחות המנשבות מן התמזה נעות דרך חרכים בקירות ושורקות במעלה ובמורד מסדרונות. לחות נוראית וקור כמעט לא טבעי שורר ברוב הטירה והרבה פעמים ניתן לשמוע את שערי הברזל, המובילים לתמזה מתוך הטירה, נוקשים ומקרקשים בעוצמה." פליס הביט סביב כאילו בודק שאיש לא מאזין לנו  "אני נמצא פה זמן רב ובכל לילה עוברת בי צמרמורת כאשר אני עורך את סיורי. אין לי ספק כלל שרוחם של אלו שאיבדו את חייהם כאן עדיין רודפת את המקום." לא היה זה קשה לדמיין את המקום הזה בלילה, לשמוע את הקולות שעולים מתוך מעמקי הטירה.

 

"עוד לפני שהושלמה בניית הטירה כבר קיבל הטאוור את האסיר הראשון. פלמברד, ההגמון של דנהם שהיה גובה מסים." פליס הסתובב אלי בפתאומיות "אתה מבין, פלמברד זכה בעוצמה רבה בתור גובה מסים, המון כוח וכסף שזרמו אליו. זה עשה אותו מסוכן. ווילהאם כלא אותו באחד החדרים בטירה." המשכנו לנוע במסדרונות. צמרמורת החלה זוחלת במעלה גבי וקיוויתי שפליס מוציא אותנו מן החדרים האפלוליים בהם טיילנו. הוא עצמו נראה בטוח לחלוטין והקרין תחושה של רוגע, תחושה שלא דבקה בי.

"אסירים באותם ימים זכו ליחס המתאים למעמדם. פלמברד זכה לארח אנשים בחדרו, הוא קיבל את מיטב המזון והיין שיכול אדם לקבל. כמובן שהוא שילם על המצרכים מכספו שלו. יום אחד, כחצי שנה לאחר כליאתו, נעלם ההגמון. מסתבר שהוא השקה את כל השומרים מן היין שהיה לו והשתמש בחבלים שהוגנבו לתאו באחת החביות על מנת לברוח דרך החלון." פליס נראה מרוצה מאוד מעצמו.

 

"היה זה הנרי ה- 3, שקיבל את הכינוי הנרי "הבנאי", שהרחיב את הגנות הטירה והוסיף תוספות רבות למקום, בין השאר את "מגדל הנמרים". מגדל זה היה המקום בו שוכנו חיות רבות ושונות שקיבל המלך במתנה. ב- 1235 הוא קיבל זוג נמרים ולאחר מכן דוב קוטב." הבטתי בפליס במבט תמה "הם נתנו לדוב לרחוץ במימי התמזה הקרים על מנת שלא ימות מחום, לא שהיה אפשר למות מחום אי פעם באנגליה." האם היה זה קול של מירמור? תהיתי אבל לא אמרתי מילה.

"האורחים הרבים שבאו לארמון עברו דרך מעבר אחד בלבד שהיה קרוב למגדל הנמרים, שאגות החיות בוודאי היו גורם מרתיע נוסף לכל מי שתכנן לתקוף את המקום."

יצאנו מן הטירה ושבנו אל ראש הגבעה הירוקה, צופים אל עבר החומה החיצונית "אדווארד ה- 1 היה זה שבנה את החומה החיצונית ובכך קבע את גבולה הסופי של הטאוור. כלל שטח הטאוור 48 דונם ובו 20 מגדלים והוא היה למעשה עיר קטנה בתוך העיר לונדון. החצר הייתה מלאה ריחות של בישול וכביסה, עשן מחניק עלה דרך קבע ועטף את הטירה, קולות של ערב רב של אנשים נשמעו ללא הפסק. במאה ה 15 היה הארמון מאובטח ונראה שהשלווה הגיע לטאוור. אך לא לזמן רב!"

 

פליס קטף שושן לבן וקירב אותו לאפו, מרחרח מלוא האף ומחייך "על מלחמת השושנים שמעת?" כעת חייכתי אני. יכולתי להוכיח את מעט ידיעותיי לשומר הזקן  "משפחת לנקסטר מול משפחת יורק. השושן האדום מול השושן הלבן.זו הייתה המלחמה אשר הפילה את הנרי ה- 6 מהשלטון." פליס חייך אלי חיוך עקום, מאוכזב מכך שאין הוא יכול לחלוק עמי את הידע שזה עתה הוכחתי.

"כן, כן, נכון מאוד. הנרי ה- 6 בן 62 חולה מאוד ומטורף לחלוטין.ב- 1461 אדווארד ה- 4 משתלט על הטאוור והמקום הופך לזירה של רציחות נוראיות, רובן מכוונות למשפחת המלוכה ולמתנגדיו של אדווארד. הנרי ה- 6 הופך לאסיר הראשון בתקופה זו. עשר שנים מאוחר יותר מוצא הנרי את מותו באופן מסתורי. גופתו מתגלה אל מול המזבח עליו נהג להתפלל והסיבה הניתנת היא מחלתו ודיכאון. רק ב- 1910 מגלים חוקרים את גופתו של הנרי ומוצאים עדות ברורה לכך שהמלך הזקן הוכה בחפץ חד בראשו, הגולגולת מחוצה."

התיישבנו על ספסל קטן שהשקיף על נוף עוצר נשימה. התמזה זרם לו ברוגע לשמאלנו, ספינות תיירים עלו במעלה הנהר, שבות למעגן לאחר שלקחו מן האנשים סכומים שכל קשר בינם למציאות הכלכלית מקרי לחלוטין. אני עדיין ממליץ לעשות את ההפלגה הזו, קפא לי האף, שמעתי את המדריך השיכור מגמגם שטויות לא ברורות והייתי רעב מאוד, אבל זו הייתה הפלגה נעימה ומעוררת.

 

פליס לא שם לב לכך שאני נהנה מן הנוף והמשיך, קולו העמוק מעיר אותי משרעפיי "ההוצאות להורג שהתחוללו מתקופה זו והלאה הם מעוררי אימה. אחרי הנרי מוצא להורג ג'ורג', בן משפחת לנקסטר. ג'ורג' היה ידוע כשתיין גדול, אדווארד דאג לכך שלאחר כליאתו ב- 1778 יוצא השתיין להורג ע"י טביעה בדוד יין עצום." חיוך מוזר נמתח על שפתיו של פליס, חיוך שגרם לי לדאוג. "איזו דרך למות." אמר, ספק לוחש לעצמו.

"כפי שציינתי לפנייך קודם לכן, מעמדך החברתי קבע את היחס אותו קיבלת בזמן כליאתך. אם היית בעל ממון זכית לארוחות, חדר מחומם, בגדים ואפילו משרתים. מלכים ואצילים שנכלאו במקום לא הרגישו כלל שאסירים, למעט חוסר יכולתם לצאת מן החדר בו ישבו." הוא לקח נשימה עמוקה ואני תהיתי מתי אנחנו מגיעים לכל אותם סודות אפלים אותם הבטיח לי

"אלו שהמזל לא חייך להם סבלו בחדרים קטנים וקפואים. ההגמון ג'ון פישר (נראה שזה לא היה רווחי להיות הגמון באותה תקופה הֶא?) השאיר ביומנו, הדבר היחיד שנותר לו בכלא, מספר שורות בם סיפר שכל מה שנותר לחמם אותו היו בגדיו הישנים. הוא לא הורשה להחליף בגדים מעולם, לא סופקו לו תחליפים או כל דרך להתנקות. הדבר הגרוע יותר, כך אמר, היה המזון הדל אותו קיבל. עד היום ניתן למצוא בחדרים שונים במגדלים חריטות שנעשו ע"י אסירים שונים בתקופות שונות, אחרי הכל לא היה להם דבר אחר לעשות פרט לכתוב את שעולה על רוחם."

 

"חוסר הידיעה הוא אולי הדבר הנוראי ביותר שיכולים היו לעולל לאסירים שחיו כאן. כל יום עבר מבלי שתדע מה יעלה בגורלך, היית תלוי לחלוטין לגחמותיו של המלך. יום אחד היה מתעורר ומצווה לשחרר אסירים מסוימים, יום אחר היה מתעורר ומוציא את כולם להורג. לאסיר המסכן היו דקות בודדות להתכונן לגורל שנפל בחלקו" השמש החלה לשקוע ולפידים ופנסים הודלקו ברחבי הטאוור. תחושה של חוסר נוחות עלתה בי, מעורבת בהתרגשות רבה. היה זה כאילו לקח אותי פליס למסע בזמן, אל זמנים אפלים יותר בתולדות הארץ הזו בה טיילתי להנאתי. נשמתי לתוכי את אוויר הערב הקר וניסיתי לדמיין כיצד הייתי מרגיש, כלוא באחד המגדלים, לובש חולצה קרועה ואולי מכנס ולא יותר, מנסה לא לקפוא למוות ומתפלל בכל יום שהיום יהיה היום האחרון לסיוט המתמשך הזה.

ערפל דק עלה מן התמזה, זוחל במעלה הגבעה כמו מפלצת נוראית, מרחרחת את דרכה, מחפשת קורבנות, זוחלת לאט, לאט, יודעת שאין לאן לברוח, מוכנה לצייד, מוכנה למשחק.

ניערתי את ראשי, מנסה להתנער מהדימוי הזה אך כאשר הרמתי את ראשי משהו היה שונה ומוזר בסביבה.

 

פליס עמד לא רחוק ממני ונשען על מבנה עץ שאני יכול להישבע שלא עמד שם קודם לכן. כל כר הדשא העצום היה מוקף במבני עץ גבוהים שהיו כולם, כך התחוור לי, מקומות ישיבה.

"הוצאות להורג היו מופע להמונים. משפחות היו מגיעות לכאן, הורים וילדים, לצפות בהוצאות להורג. לצפות בעולים לגרדום. בפשוטי העם הנתלים ומרקדים להם באוויר עד אשר נשמתם עוזבת אותם. צופים באצילים אשר מרכינים את ראשם, מניחים אותם על לבנה אדירה ומחכים לתליין שיניף את גרזנו וינחית אותו מטה, מתפללים שמכה אחת תספיק." פליס נרעד וצעד למרכז הדשא, אני צועד אחריו, מהדק את מעילי ומביט סביב במקום שבן רגע השתלטה עליו העלטה.

"אנחנו מאוד מתורבתים, האנגלים. מעמדות הן דבר חשוב, כל אחד מקבל את שמגיע לו. אני לא יודע מה הייתי מעדיף?" אמר, "להיות מפשוטי העם ולהיתלות או להיות אציל ולהמתין לתליין שינחית את הגרזן על צווארי. הסיבה להתלבטות שלי" המשיך, "היא שמכת גרזן אחת לא תמיד הספיקה. גרזנים הם דבר מסורבל וכבד ולא מדויק. לפעמים נדרשו מספק אבחות על מנת להוציא להורג את האציל." הוא הביט בפני שלבשו בוודאי הבעה של פליאה לשמע טון דיבורו הענייני של פליס "מה? עלייך לזכור שאלו אנשים שפשעו, הגיע להם לסבול, זה היה עונש ואין שום סיבה שהם ייהנו ממנו, לא כך?" הנהנתי בראשי והמשכתי לטייל על כר הדשא.

 

קש נמעך תחת רגלי, הרמתי את ראשי אל פליס "לספוג את הדם טוב יותר ונוזלים אחרים שנפלטים מגופות. ידעת שכאשר אדם נתלה הוא מוציא את כל תוכן מעיו? אסירים הוכרחו לעשות את צורכיהם לפני הגרדום וזאת על מנת שלא לעלוב בצופים. כמובן שלפעמים נותרו שאריות שמצאו את דרכן אל הרחבה. הריחות לא היו מעוררי תאבון." חשבתי שאני מרגיש את עוגת האגוזים עולה חזרה לטעימה שנייה אבל לא נכנעתי. היא עלתה לי יותר מידי.

"אם זה נשמע לך רע תאר לעצמך אנשים מתרוצצים בתוך כל הזוועה הזו."

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"לאחר ההוצאות להורג נהרו אנשים מן המושבים מטה ובידם ממחטות. הם דאגו לטבול את הממחטות בדמם של המוצאים להורג, מזכרת מאירועי היום. ברור שחלק מהם לפחות דרך בפסולת טרייה." פליס היה מרוצה לעצמו וצחקק בעוד פוסע מן המקום ומטפס על המושבים. 

"אחת ההוצאות להורג המעניינות ביותר שהתרחשו הייתה בתקופתו של הנרי ה- 8. אתה מבין? הנרי רצה בן אך אשתו הראשונה, קת'רין, לא הצליחה במשימה. הנרי ביקש להתגרש ממנה ונתקל בהתנגדות מצד הכנסייה. דבר זה גרם להנרי לפרק את הכנסייה וכעת הצטרפו גם קתוליים שהתנגדו להנרי לרשימת האסירים בטאוור." הוא התיישב והביט בי, עיניו השחורות ננעצות בעיני ואני חשתי כאילו אני נשאב מתוך גופי, נמצץ ע"י המבט הזה, נדחק החוצה אל הוואקום הנוראי שהמתין לי מחוץ לגופי.

 

קולו של פליס המשיך ללוות אותי בעוד אני מרחף מעל האדמה, מבטי סביבי.

"אן בוליין היא אשתו הבאה של הנרי וגם היא נכשלת בהבאת צאצא גברי. הנרי מחליט להוציאה להורג במקום להתגרש גם ממנה. האשמה? ניאוף וגילוי עריות. מאחר והאשמה הייתה רק חצי נכונה מוצא הנרי בליבו מעט רחמים."

השמש האירה על מבני העץ והגרדום, מאירה את חיוכיהם של ההמון שמילא את המקום. ריח נוראי עלה מן האדמה מכה בנחירי שלא היו קיימים אלא רק בזיכרוני. ריחפתי שם צופה על המראה המוזר כאשר לפתע הבנתי שאני מביט על ההוצאה להורג של אן בוליין.

היא עלתה לגרדום, יפיפייה כמו החמה, קורנת למרות הדבר הנורא שעומד להתרחש. ההמון שאג סביב, לא מוכן להמתין אף עוד לא דקה אחת.

הקש שבזירה היה צבוע ארגמן וכך גם הגרדום כולו, גופותיהם של פושעם אחרים נגררו מן האזור, כל תשומת הלב ניתנה כעת למלכה לשעבר.

אן ירדה על ברכיה ובעזרת שמלתה הסתירה את קרסוליה ורגליה, שומרת על צניעותה עד הסוף המר. הבחנתי שהתליין שולף מתוך הקש חרב. החרב הייתה מדהימה, כבדה ונוצצת באור השמש. לפתע הוא קרא בקול "הביאו לי את חרבי." לא היה ברור לי מדוע הוא מבקש את החרב אם זו בידו. למשמע קולו הסתובבה אן כבאינסטינקט ובאותו הרגע ניתקה החרב את ראשה של המלכה מעל כתפיה. התליין הרים את הראש בשתי ידיו והכריז "ראו את ראשה של הבוגדת" קולו דמם לפתע וכך גם קולם של הצופים שהיו קרובים יותר לאירוע המוזר שהתרחש.

עיניה של או בוליין מצמצו מספר פעמים ושפתיה נעו, כאילו זו תפילה שלא הושלמה בחייה וכעת היא מבקשת לסיימה.

 

פליס עמד מעלי, מצמיד יד קרה לראשי "הנרי דאג שהמוציא להורג יהיה בחור צרפתי, אומן חרב. הוא רצה מוות מהיר לאהובתו. לא כך היה עם אשתו ה- 5, קת'רין מבית האוורד. אשמת הניאוף שלה הייתה נכונה ולכן זכתה בתליין האנגלי ובגרזנו."

גופי כאב, כל חלק בו. תחושה של מציאות לא מורגשת אחזה בי, תהיתי מה לעזאזל היה בעוגת האגוזים שגרם לי לחוש כך.

"הנרי ה- 8 מת בשנתו בגיל 83 . הפעמונים שהכריזו על פטירתו היו פעמוני הגאולה של הדוכס מנורפוק שהיה אמור להיות מוצא להורג באותו היום."

התיישבתי על כר הדשא, מבולבל מכל החוויה המוזרה שעברה עלי זה עתה.

"אל דאגה, אתה לא היחיד. אחרים מספרים גם הם על חוויות מעניינות מאוד שמתרחשות להם בטאוור. אמרתי לך שיש לי תחושה שהוא חי ונושם. ניזון מכל הכאב שחוו כאן אנשים. יש לילות" אמר והצביע לשמיים, שהיו עתה מלאי כוכבים "בהם אני יכול לשמוע את קולותיהם של הנסיכים אדווארד ה- 2 ואחיו הצעיר." הוא חייך אלי והוציא בקבוקון מתכת מכיסו, לגמתי מן הנוזל החריף "ג'יימיסון?" הטעם היה מוזר.

"נגיד." פלט לעברי, מסובב את מקלו.

 

"אדווארד ה- 1 נפטר ב 1483, מותיר את בנו בן ה 13 למלוך. כאפוטרופוס מתמנה הדוכס מגלוסטר שממהר למנות עצמו למלך וכולא את הנסיכים הצעירים. הוא גם דאג להוציא להורג את יועצי המלוכה וביניהם את הייסטינגס שהיה הנאמן הגדול של אדווארד. הייסטינגס המסכן נשלף מישיבת חירום וראשו הוסר מעליו ללא כל הכנות. אגב היה זה מעשה לא חוקי שכן כל בעל תואר ומעמד היה זכאי לעמוד במשפט מול אנשים ממעמדו. רק מראה לך מה שווים ערכים כאשר מדובר בכסף ושלטון." הוא נשם נשימה עמוקה, עצר והביט בי "אני משעמם אותך?"

"לא ולא, תמשיך. האחים הנסיכים, מה איתם?"

"ובכן, שני הנסיכים נכלאים בחדרים פנימיים ואיש לא רואה אותם, למעט משרתם ורופאם. להם, אגב, אין גישה ישירה לאדווארד. הנסיכים נמצאים תחת משמר כבד בכל רגע ורגע, כל יום שעובר הם מוצאים עצמם נכלאים בחדרים פנימיים יותר, עד שאיש לא רואה אותם עוד.

לילה אחד נכנס לתאם גבר ומתחיל לחנוק אותם בכרית. בחוץ עמד ג'יימס טירול שפעל בפקודת הדוכס, כעת המלך ריצ'ארד ה- 3. גופותיהם חסרי החיים של הנסיכים נקברים תחת גרם מדרגות לולייניות. רק ב- 1647 נמצאת תיבה ובה שלד של ילד תחת המדרגות כאשר נערכו שיפוצים. שים לב, רק שלד אחד."

 

הבטתי בפליס, מבין את שהוא אומר לי אבל לא מקבל את הכל "לא מצאו שניים? ומי מהנסיכים נקבר שם אם כן?" פליס חייך אלי "אין דרך לדעת. אחד מהם, וזה בטוח, קבור עדיין בטירה במקום כלשהו, דבר שמסביר את ה...תופעות."

"על מה אתה מדבר בן אדם?" שאלתי, סבלנותי פוקעת.

"אנגליה מלאה בסיפורי רוחות, הטאוור לא שונה. יש כאן כל כך הרבה מוות, כל כך הרבה זיכרונות שאין זה פלא שדברים מתרחשים כאן. רוחה של אן בוליין עצמה נראתה מספר פעמים מרחפת קרוב לחדר השינה בו נכלאה לפני מותה. אחד מן השומרים סיפר לי שראה אותה לילה אחד, יוצאת מחדרה. הוא לא היה בטוח מי הדמות והתקרב לבדוק. כאשר הגיע אליה וקרא לה בקול הדמות פנתה לעברו ואז הוא זיהה את פניה (תמונותיה של אן בוליין נמצאות ברחבי הטירה). הוא עמד שם משותק וראה שדמותה של המלכה לא נוגעת בקרקע כלל וכלל. היא המשיכה לרחף, מתרחקת מהמקום ונעלמת אל אחד המסדרונות.

באזור מגדל הנמרים (שהרוס היום) נשבעו מספר שומרים ששמעו יללות של חיות ואחד מן השומרים נמצא יום אחד חיוור כסיד ממלמל שראה דוב עצום מתקרב אליו מתוך המבנה."

פליס הוציא מקטרת שנראה עתיקה כמו המקום ומילא אותה, הוא הציע לי שאיפה אך אני סירבתי. הסיפור שסיפר לי יחד עם המקום בו עמדנו והאווירה שהקיפה אותנו גרם לי לצמרמורות.

 

"אמרת משהו לגבי הנסיך?" הזכרתי לו, לא בטוח שאני רוצה לדעת במה מדובר.

"אה כן, " אמר "הנסיך. ובכן, ישנם סיפורים רבים אבל אני יכול לספר רק את מה שאני ראיתי ושמעתי במו אזני." הרגשתי את מעיי מתכווצים ומהופנט צפיתי בטבעות העשן שיצאו מפיו של פליס, נישאים ע"י הרוח ונעלמים במהירות.

"היה זה הלילה השלישי או הרביעי שלי בטירה. צעדתי במסדרונות מוודא שהחדרים נעולים ושאין בעיות באף אחד מן האגפים. כבר אמרתי לך כמה מאיים יכול להיות המקום בלילה כאשר הרוחות שורקות במסדרונות ובין הקירות, ושערי הברזל נוקשים ושולחים הדים המתעצמים בתוך הטירה. היה לי קר ומיהרתי, מתכנן לסיים את הסיור שלי ולהגיע למקום קצת יותר... נעים." הוא עצר שוב, לוקח שאיפה מן המקטרת. ריח של קינמון הסתחרר סביבי, מעורב בריח של קלייה עדינה ועץ.

"ממש לפני שסיימתי את סיורי נתקלתי בדלת שהייתי בטוח שנעלתי קודם לכן. התקדמתי בזהירות אל הדלת, שהייתה כעת פתוחה לרווחה, והצצתי פנימה.

כלום, החדר ריק לחלוטין. צעדתי צעד פנימה, מאיר בפנסי את קירות האבן החשופים, עורי עיקצץ והייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו הטמפרטורה ירדה בצורה חדה. הדלת נטרקה מאחורי ואני זינקתי, מבוהל. זיעה קרה החלה לבצבץ על מצחי וידי רעדו. קול החל לעלות כאילו מתוך התא הריק, קול שבתחילה טעיתי וחשבתי אותו לקולה של הרוח אך מהר מאוד הבנתי שאני יכול לזהות מילים." ישבתי מכווץ בזמן שפליס סיפר לי את סיפורו, נושך את שפתי התחתונה, מוצץ מעט דם שהחל לזלוג מפצע שיצרתי.

 

"המילים היו משונות ולא ברורות, ניחמתי את עצמי ואמרתי שאלו הדים של שיחות מן הקומה התחתונה, חברי למשמרת משוחחים והמסדרונות נושאים את קולם אלי. תקוותי התבדו מהר מאוד כאשר הקול הפך חד יותר, מובן יותר. היה זה קול של ילד, ממלמל בבכי בשפה שלא הבנתי, לפחות לא בתחילה. עמדתי בתא משותק מפחד כאשר הד של אור נקלט בזווית עיני, פניתי אך לא ראיתי דבר. משהו קר נגע בגבי, כאילו העביר מישהו אצבע במורד גבי, אצבע קרה כמו המוות. שוב הסתובבתי במהירות, משחרר צווחה, אך לא היה שם כלום. הקול התגבר וכעת היה לי ברור מה הוא אומר. הוא ביקש מחילה, שאל מהו חטאו? רצה שאשחרר אותו. משותק מפחד גיליתי שדמעות יורדות על לחיי, הסתובבתי כמו מטורף בתא ואז הבחנתי בדלת. זינקתי עליה והיא נפתחה, די בקלות. התגלגלי על הרצפה וקמתי במהירות על רגלי, ממהר מן המקום בצווחות."

פליס סיים לעשן וניקה את המקטרת, ראיתי שידו רועדת.

"חברי מצאו אותי בעודי רץ ומיהרו לקחת אותי לחדר השומרים ולהכין לי תה. אחד מהם, דניאל, הלך לבדוק מה המהומה. הא שב וסיפר שלא מצא דבר. 'גם לא דלת פתוחה', ענה לי כאשר שאלתי."

 

עברו דקות ספורות לפני שהבנתי שאני לא נושם. שאפתי אוויר מלוא ראותי ונעמדתי על רגלי, מנסה להזרים דם בגופי ולהתחמם.

"בוא לחדר השומרים. קר הלילה ויש לי עוד סיפורים עבורך."

הסכמתי, אתם הייתם מסרבים?

הגענו לחדר השומרים שהיה באחד המגדלים הקרובים לשער הכניסה. בדרך זינקתי בכל פעם שראיתי צל חולף או כאשר שמעתי את שערי הברזל רועדים ומצלצלים. חדר השומרים היה מקום נעים. תנור גז חימם אותו ועל הקירות היו דגלים עליהם צוירו סמלי בית המלוכה. שולחן קלפים קטן בצבע ירוק דהוי עמד במרכז החדר וכוס תה ריקה למחצה הייתה מונחת עליו. פליס לקח את הכוס ונכנס למטבע שהיה צמוד לחדר. אני התיישבתי על כיסא עתיק למראה, מחמם את עצמי על יד תנור הגז.

פליס שב והגיש לי כוס תה שעלה ממנה ריח מנטה, הוא הגיש לי עוגיות חמאה והתיישב מולי, לוגם מן הנוזל הרותח. רק הבריטים מסוגלים לעשות את הטריק הזה. התה יכול להיות 200 מעלות והם ילגמו ממנו בהנאה.

"על ג'ון הולנד שמעת?" לא ידעתי מה הוא יעשה לי אם אומר לו שכן אבל אני לא מוותר על הזדמנות להוכיח את ידיעותיי "הוא המציא את מכשיר המתיחה" אמרתי בביטחון.

 

"אכן, "בתו של הדוכס" היה כינויה של הזוועה הזו. היו אנשים שיצאו מממנו גבוהים ב 30 ס"מ." הוא עצר לפתע וחייך "אני חושב שהייתי מוצא לזה שימוש." הוא קרץ לי ואני צחקתי למשמע הבדיחה הגסה שיצאה מבין שפתיו הסדוקות של הזקן החביב.

"מי ששכב על המכשיר נקשר בידיו ורגליו וגלגלת הייתה מסובבת ע"י המענה. כל פרק בגופך היה מתפוקק ומתפרק. איברים היו נמתחים בלי רחם, הכאב הוא בלתי נסבל ולא עוזב גם כאשר העינוי מסתיים. כל צעד, כל תנועה היא סיוט מתמשך."

"זה היה העינוי היחיד שהונהג בטאוור?" שאלתי, מודע לכך שהתשובה לא יכולה להיות חיובית.

"לא ולא. קיסמי עיניים, מפוקקי בהונות, אזיקים משוננים. כל מה שרק תרצה. אנשים היו מכופפים על ברכיהם לתנוחת עובר וסורגי פלדה היו דואגים שהם יישארו בצורה זו במשך שעות, חלק מהם סבלו מנמק שנוצר ברגליהם או ידיהם לאחר שדם לא זרם למקום. לא היו חסרים כלים שיוציאו הודאה באשמה. לרוב אנשים הודו גם אם לא היו אשמים, איש לא היה יכול לסבול את העינויים הנוראיים הללו, שהיו לא חוקיים אגב." הבטתי בו, לא מבין

"עינויים אינם חוקיים באנגליה, מעולם לא היו. בטאוור התעלמו מן החוק הזה. בתחילה עונו חשודים בקשר כנגד המלך. המטרה הייתה לא רק הוצאה הודאה באשמה אלא גילוי שמם של קושרים אחרים ותאמין לי, הם היו מזמרים ללא הפסקה."

 

פליס לגם בשקט מן התה ונגס בעוגית חמאה "מצוין, תאכל קצת, אתה חיוור."

שתיתי את התה בלגימה אחת, טעות שלעולם לא אחזור עליה, דחסתי לפי עוגיות כדי להרגיע את לשוני, טעות מספר שתיים.

פליס לא נראה כאילו הוא מבחין בשטות שזה אתה ביצעתי והמשיך בסיפורו.

"2 בספטמבר, 1666. השריפה הגדולה של לונדון. זה היה יכול להסתיים באסון גדול עוד יותר. אתה מבין, הטאוור בתקופה זו הכיל בתוכו את מלאי אבק השריפה של הכתר. המועצה החליטה לפוצץ את החומות החיצוניות בעזרת חלק מאבק השריפה. הטריק עבד והשריפה לא הגיעה לטאוור. הסוד (שכן היה זה סוד) נשמר. השריפה מצדה המשיכה לגרום לנזק במשך 4 ימים רצופים. מחריבה את האזור.

הדבר היחיד הטוב שיצא מכל העניין הוא שכריסטופר וורן זכה להיות הבנאי החדש והוא העניק ללונדון את מראה החדש, מראה שזיכה אותה במעמד חדש."

הוא סיים את התה וכרסם עוגיה נוספת "העינויים הופסקו ב 1640, סתם לידע כללי. המקום הפך להיות ידידותי יותר, דבר שגרם להימלטויות רבות יותר." הוא כמעט נחנק "תזכיר לי לספר לך מתישהו על הברון מניתסדייל. אח, זה סיפור המלטות."

 

"הטאוור שימש שוב בזמן מלחמות העולם. מרגלים נאצים נכלאו כאן והוצאו להורג. אסירים נאצים מובאים לכאן, רודולף הס נכלא כאן במשך 4 ימים והמרגל הנאצי ג'וזף יקובס מוצא להורג ב- 15 לאוגוסט 1940. הוא האחרון שמוצא להורג בטאוור."

פליס שתק. סיפורו הגיע לסופו. אני מצאתי את עצמי חסר מילים, המום מכל מה שעברתי וכל מה שסופר לי. קמנו ממקום מושבנו והוא ליווה אותי אל מחוץ לטאוור. צעדנו יחד בלילה הלונדוני, שותקים.

השער נפתח לפני ופליס נותר מאחור, מנפנף לי לשלום.

"אתה עדיין חייב לי את הסיפור ההוא על ההימלטות" צעקתי לעברו.

"בפעם הבאה שניפגש ידידי." צעק אלי והסתובב, צועד חזרה אל חדר השומרים.

התחלתי ללכת לכיוון הכביש- רכבות תחתיות לא עובדות בשעות כאלו- מקווה למצוא מונית. בעודי עומד שם ראיתי לוח ברזל שקבוע בקיר, התקדמתי אליו וראיתי שזהו שלט ובו כתוב שמם של כל השומרים של הטאוור ולידם תאריכים בהם מילאו את תפקידם.

שמו של פליס מק'מהון הופיע שם גם כן והתאריכים 1870- 1925 לצד שמו.