אלימות במשחקי תפקידים

מאת: אמיר איתן

 

ביום חמישי שעבר רואיינתי, ביחד עם שרית חייט ואודי בקר, על ידי כתבת של מעריב לנוער. השאלות שהיא הציגה היו די ממוקדות ומתבקשות וכמובן חזרה והועלתה סוגיית האלימות.

כשנתבקשנו להסביר למה בכל זאת יש לתחביב הזה הרבה מן האלימות לקח, לי לפחות, קצת זמן לסדר את העניינים בראש.

 

אם נעשה חתך רוחב, כל אחד לקמפיינים בהם השתתף או חתך רוחב כולל לכנס מסוים נראה שרוב המשחקים מכילים אלימות ברמה זו או אחרת, מעטים המשחקים בהם אין תקרית המכילה אלימות ולו אחת. בעקרון הפן האלימותי מכניס עניין במשחק, מציב סיכון לחיי הדמות אותה אני כל כך אוהב- מזרז את האדרנלין. אלימות היא כלי מאד שימושי כדי להחזיק אנשים מרותקים לסרט או שחקנים למשחק (אם יודעים איך לעשות את זה).

 

ובכל זאת, כשחקני משחק תפקידים עמוק- כמה פעמים אתם משתמשים באלימות בחיי היום יום שלכם? למי מאתנו יש כל כך הרבה דברים שהפתרון להם הוא אגרופים בלבד?!

 

מהצד השני אפשר לטעון שרוב המשחקים הם גיבורים משוריינים, שוטרים, פורעי חוק, ערפדים, רוצחים וכו'. אז איך אפשר לצפות שחיי כל אחד מאלה יעברו בלי התקלות יום יומית שתצריך שימוש בכוח? הכל נכון, אבל למה רוב המשחקים שלנו מכילים כל כך הרבה גורמים אלימים, ועוד את אותם גורמים אנחנו משחקים?

 

בתשובה לשאלה זו אמרתי לכתבת שמין ואלימות הם יצרים בסיסיים של כל בן אדם. היצרים האלה מרוסנים על ידי חוקים ועל ידי חוקי אתיקה ומוסר. אם מחר מטאוריט יפגוש את כדור הארץ אני מניח שרבים מאתנו יממשו את תאוותיהם כבר היום ולא יפסיקו עד מחר. במילים אחרות- הקץ של כדור הארץ ייקץ לפני הקץ המתוכנן.

 

פורקן? באיזושהי רמה זה נכון! אצל ילדים אפשר לראות את זה יותר: ילדים נהנים להתעלל בעזרת הדמויות שלהן בדמויות אחרות- כולנו עברו את השלב הזה. ילדים, ככאלה שאינם נפגשו עם זוועות העולם עדיין, נוטים לאלימות משום שהם עדיין אינם מערכים כראוי את המשמעות של האלימות הזו. פסיכולוגים טוענים שחיות נמצאות בסכנה רבה יותר בחזקת ילדים משום שילד עדיין אינו מודע במלוא המשמעות ל"מהי חיה?" רוב מקרי ההתעללות בחיות נעשים על ידי ילדים, חלקם בני 14 עם מוח של בני 6, חלקם עדיין בני 6. למה זה?

הסברה אומרת שילד קטן עדיין אינו מודע לאפשרות של הפניית האגרסיות שלו לדרך פרודוקטיבית יותר. יכול להיות שמכיוון שאין לו ניסיון בצרות אז הצרה הקטנה ביותר נראית לו סוף העולם ולכן עולם הערכים שלו שוקע. אני לא נוטה להסכים עם זה מכיוון שאני חושב שילדים קטנים שמתעללים בחיות אינם עושים זאת בכדי להפנות זעם אלא בשביל "הכיף". רבים נוטים להסכים עם זה.

 

אם כן, קל לראות שהפן האלימותי טבוע בנו- אנחנו ממשנו אותו בתור ילדים, תקופה בה חשבנו הרבה פחות ולא היינו מרוסנים על ידי מוסר. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להפעיל את היצרים האלה (מין ואלימות) עוד פעם זה לשבור את החוקים.

משחק תפקידים מספק לנו את זה! משחק תפקידים, בהיותו רק משחק, נותן לנו לעשות מה שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים. אז לא קשה לצפות שנלך לממש את היצרים שלנו ולא רק בדמיון (דבר אותו אנחנו עושים נון-סטופ!).

 

אז הפן האלימותי כל כך רווח במשחקי תפקידים מכיוון שהוא טבוע בנו ומכיוון שמותר לנו.

 

אם נמשיך לגרד את השכבות נמצא את השכבה שמגדירה אותנו ביצורים כוחניים ושתלטניים. יש הבדל בין יצורים אלימים לכוחניים מכיוון שבעוד שהאלימות היא דבר אמוציונאלי כוחניות זהו הרצון, הרציונאלי, להיות בעמדה שמתירה מאתנו את הכבלים ומאפשרת לנו לכבול אחרים! אנשים שהדחף שלהם לעבר הכוחניות היא גבוהה נקראים "חולי כוח". רוצחים סדרתיים (הקבלה נוראית, אני יודע), אופיינו על ידי דרישה לכוח- ההתעללות בחיה היתה בשבילם סימון ה"מי הבוס?" וכך גם הרצח של נשים חסרות ישע, אכילת ילדים וכו'. מה ההבדל בינם לבינינו (ואני לא מדבר על שחקני התפקידים בלבד)?- ההבדל נעוץ בעובדה שאנחנו, למרות הכל, מעריכים את האחר באותה רמה שאנחנו מעריכים את עצמנו ואנחנו יודעים לרסן את עצמנו.

 

באמת כל כך קשה לראות למה המשחק "Vampire  מצליח כל כך? הרי מדובר בחיה כוחנית וקרה, רוצחת סדרתית שלא לוקחת בחשבון רגשות של אחרים. היא חיה שהריגת אנשים זה ה THING שלה, אין לה את אותה מערכת חוקים מוסריים שלנו יש והיא לא כפופה להגיון שאנחנו פועלים לפיו. המעשים של ערפד נראים לנו נוראים ולפעמים בלתי נתפסים. אף אדם אינו חושב ברגעים בהם הוא רואה נמר שוחט צבי על "יצר ההישרדות" וכך גם המצב כאשר אנחנו (בתור דמויות) נסתכל על חברינו השחוט על ידי ערפד.

מישהו מאתנו חושב על יצר ההישרדות (בפני האלטר- אגו) של רוצח סדרתי?- כמובן שלא!

 

משחקי תפקידים אינם מגדירים אלימות והיא אינה מצרך בסיסי וחיוני למשחק. למזלנו משחקי התפקידים שופעים באלימות רק בדמיון, בניגוד לכדורגל למשל. ה"מגניבות" של לשחק ערפד רצחני היא כלום אלא "מגניבות"- אני מקווה, וממה שראיתי אני יכול להיות די בטוח, שאף אחד מאתנו לא ירצח בעתיד, ממוצע הכוח של הקהילה שלנו הוא לא משהו גם ככה.

 

אם איזה טמבל אחד שיחק משחק תפקידים פעם ויותר מאוחר הוא רצח זה לא עושה את המשחק משחק רצחני, להגיד את זה שקול לאמירה שכל שחקני הוליווד הם מסוממים כי ג'וני דפ נטל סמים פעם אחת, או שכל הראפרים הם גנגסטרים כי החבר הטיפש של ג'ניפר לופז החליט לסדר את העניינים עם האקדח.

 

אנשים מחוץ למערכת, כל מערכת, נוטים לקחת את היחיד כמייצג ולהסיק על הכלל ממנו. בואו לא ניתמם, גם אנחנו מעבירים ביקורות לא צודקות וחסרות תימוכין. לא פעם ראיתי בפורום איזה חכמולוג שאיבחן את משחק הכדורגל כ "22 מטומטמים שרצים אחרי כדור".

אז לפני שכולנו מתארגנים כיחידה אחת ומגינים על התחביב שלנו מפני איזה טמבל ברדיו שלוקה בהבנה בסיסית על הנושא אותו הוא משמיץ, עדיף שקודם נבדוק מה אנחנו עושים לתחביבים אחרים על גבי פורומים שאותם קוראים כמה עשרות, אם לא מאות אנשים.

 

אין לי איזו נבואה משמחת לסיים איתה המאמר, משהו בסגנון- "בואו ניפתח" או משהו פציפיסטי אחר. משחקי התפקידים אינם תחביב אלים אלא בעלי התחביב הם אנשים אלימים מטבעם, כמו כל בני האדם. לפיכך אני לא מצפה שהאלימות תיעלם ממשחקי התפקידים ואולי אף רצוי שהיא לא. אבל בהחלט יש לחשוב אם זה מה שאנחנו רוצים להקרין החוצה, אל מחוץ למערכת, והאם אנחנו רוצים לפתוח את הספר VAMPIRE או אפילו את D&D  על מנת להציג למישהו מבחוץ את התחביב שלנו. אני אישית הייתי מפתח "אנטי" אם הייתי שומע שמשחקים "רוצח סידרתי" (ערפד, אחרי הכל הוא רוצח סדרתי) או הייתי רואה שעל כריכות ספרי המשחק יש לוחמים עם חרבות- מה שעובד בגיל 8 לא עובד בגיל 18.