We did it our way!

מאת: ערן בן-סער ואבי סבג

 

"שלום לך מר בן-סער." אמר הזקן החכם שישב על הדשא. הנוף ההררי הזכיר לערן את פרוקסימה 6, אבל כמובן שהשמש לא היתה אליפטית.

"שלום לך, מר...?" ענה ערן.

"קרא לי 'איש זקן וחכם'," אמר הזקן החכם, "או בקיצור אז"ח."

"אוקי. קרא לי עב"ס, יש לך מה לאכול על ההר הזה?"

הזקן הגיש לו קערה מלאה בצימוקים.

"ידעתי," אמר ערן בקול רם, "זה סיוט."

"יותר כמו חלום נבואי." אמר הזקן, הוא סימן עם האצבע והמוזיקה של החלום הנבואי התחילה. "אני צריך שתתרכז עכשיו." הוא אמר.

"למה לא שמת את המוזיקה של החלום הנבואי מההתחלה?" שאל ערן בטרוניה, "איך אני אמור לזהות את החלום אם לא שמים את המוזיקה הנכונה!"

"אל תתעסק בשטויות," אמר הזקן, "יש לי מסר חשוב להעביר אליך..."

"אני מאד שמח, ואם היית שם את המוזיקה מההתחלה לא הייתי מעכב אותך כל כך הרבה, נכון?"

"טוב, אני ממש צריך שתקשיב לי עכשיו, זמני קצר!"

"יש מקום שאני אוכל להחליף את הצימוקים האלו באוכל אמיתי?" שאל ערן, והתעורר בלי לקבל את המסר.

 

ערן התישב שטוף זיעה במיטה, "שיט, כל לילה אותו חלום!"

"זה עם הצימוקים?" שאלה שירי מתוך שינה.

"כן," הוא ענה, "אני בטוח שאני מפספס איזה מסר חשוב, למרות שאין לי מושג למה."

 

מורגן לה פיי קשרה את הסינר בחוזקה והידקה את כובע השף החדש. לחש ריחופיות קל החזיק את ספר המתכונים מולה באוויר, שקיות, קמח, צנצנות סוכר וחבילות שמרים סתדרו בשלשות באויר. מורגן חייכה בחלטיות והביצים כבר החלו לשבור את עצמן לתוך קערה על השיש.

 

רעש מוזר שבר את ריכוזו של אבי שבדיוק הדגים לזבבי 17 שיטות לחסל יריב עם סיכת ראש ועלה נענע. התמונה שעל קיר חדרו החלה לרעוד וספרים החלו ליפול מהמדפים.

השניים רצו אל החלון וראו שהרחוב כולו מטלטל מצד לצד כמו מדד הדאוו ג'ונס. עמודי חשמל נפלו ורסקו מכוניות, כמה עציצים נפלו יחד עם המרפסת שחיברה אותם לבניין ובאופן כללי היה בלגן.

"מה זה חוסר הסדר הזה!!" שאג אבי אל האופק הרועד,

וזה רק שתק.

 

"ערן!!!" צרחה שירי באמוק לאחר שמכשירי החשמל ביצעו בזה אחר זה קפיצות קמיקזה מהמזנון.

"המממללמל..." אמר ערן ברוב חוכמה.

"ערן תעורר כבר הבניין עומד להתמוטט!" ענן טיח כיסה את הבית, ארונות התרסקו על הריצפה וסדקים עמוקים התפשטו לאורך הקירות.

"ההמממ... עוד חמש דקות." מלמל.

"ערן המחשב שלך עומד ליפול מהחלון!"

הבזק לבנבן חלף על פני שירי ביעף ופרע את שיערותיה מרוב מהירות, היא הפנתה את מבטה וראתה את ערן מחבק את המסך.

"קדימה אישה! סוף העולם מתקרב!"

 

זה היה רגע השיא ביומו של איתי, פסגת שאיפותיו הנצחיות והתגשמות כל חלומותיו. על צלחת, או שמה נכון יותר לומר מגש, נח נתח נכבד מאד ממה שהיה עד לא מזמן פרה. הריח היה משכר ומערפל חושים. איתי התענג על התחושה עוד רגע אחד, אחז במזלג ועצם את עיניו.

הוא נעץ שיניים והחל ללעוס. לאט לאט התברר לו שמשהו מוזר קורה. קודם כל הבשר היה אוורירי מדי, הוא גם לא היה חם מספיק. איפה גם כל המיץ של הדם המבושל? או, רגע, הנה חתיכה – איתי נגס.

"אאאווווווהההה!!!!!!!!" שאג איתי, "נת'כתי את הלת'ון!"

"אה! הסת'ק שלי בורח!"

מסעדת "אל-בומבה" היוקרתית רעדה כאילו טלטל אותה קינג קונג עם הנג אובר. חלק מהלקוחות נמלטו על נפשם, וחלק אחר, איתי בינהם, רדפו אחרי מנת הבשר החומקת מהם.

"תחזרי הנה!" שאג איתי על הצלחת שגלשה במורד השולחן. הוא ביצע קפיצת ראש ונחת בסיר פטוציני חם.

 

מבטה של מורגן היה נעוץ בספר המתכונים.

"הא! חובבנים!" היא הכריזה וקרצה אל הספר שהחל לעלות בלהבות. "אני אשפר קצת את המתכון."

היא שלפה בקבוקון מהמדף העליון של הפריזר. למרות שיצא מהפריזר הבקבוק העלה אדים ותוכנו בעבעה.

"אין כמו רוטב טריאקי חריף באמת!" אמרה מורגן, חובבת חריף מושבעת ואלופת המאה השש עשרה באכילת סינים מוקפצים בלבה.

היא חבשה כפפות גומי עבות, מסכת רתכים משומשת ופתחה את הבקבוק. כל הפרחים במטבח שלה נבלו מייד והזגוגיות החלו לנזול אל הרצפה.

 

אבי הביט אל השמיים. "הולך להיות חם." הוא העיר כשהעננים החלו לבעור.

"זזזזט." אמר זבבי ונפנף על עצמו עם עש גדול שהוא תפס קודם לכן.

"כשהייתי צעיר היו חמסינים רציניים יותר." העיר ערן מנסיונו רב השנים.

"קודם כל מעולם לא הייתי צעיר," העיר איתי, "חוץ מזה אפילו כשכדור האץ היה אמבטיית לבה השמיים לא בערו."

משהו גדול, שרוף ולבן נפל על הכביש מול אבי, שהסיט את ההגה ברגע האחרון על מנת לא לדרוס אותו בזמן שנהג במהירות שיא.

שלושת הנוסעים הביטו אחורה.

"שיט." אמר איתי.

"אז יש מלאכים." אמר אבי.

אחד נוסף נפל לנו על גג האוטו.

 

כמה דקות מאוחר יותר גרר זבבי את שלושתנו מחוץ לחורבה שהיתה פעם סוזוקי סוויפט בצבע חציל.

"שירי תהרוג אותי." אמר ערן שטרם הדביק את הפער עם רצף המאורעות.

איתי הביט במלאך השרוף וחשב על הסטיק שברח לו. "אתם חושבים שזה טעים?"

 

שלושה שדונים כתומים, אחד עם ניטים ואחר קורא ספר על ויז'ואל בייסיק, עמדו על השיש של מורגן ושמרו על העוף בטריאקי שניסה להמלט מהרוטב של עצמו.

"בחיים לא ראיתי עוף חוזר לחיים כדי לברוח מהרוטב." אמר אחד מהם.

"מה זה Standrand Complonentes?" שאל השדון שהיה שקוע בספר.

העוף בסיר הצמיד את כרעיו בתנוחת תחינה.

"אני לא טועם מזה." הכריז זה עם הניטים.

 

"אתם בטוחים שאתם לא יודעים איפה אבקת השוקולד שלי?" צעקה מורגן מתוך הארון.

"לא!" צעק אליה זה עם הניטים, "לא ראינו אותה מאז שהברחת את מאלדר מהמקרר למרתף!"

"ידעתי שיהיה צרות מזה." אמרה מורגן וזחלה החוצה מהארון עם צנצנת עגולה. "אבל מצאתי רוטב דומדמניות."

"מה זה?" שאל השדון.

מורגן בהתה בצנצנת בתהייה. "לא יודעת. אבל נראה לי שזה ילך טוב."

העוף כבר היה מעבר ליאוש ורק התפלל לאלוהי כל חי. או מת. מי שלא מקשיב.

 

אבי, ערן ואיתי דפקו על דלתו של זיו.

"זיו, תפתח את הדלת!" צעק ערן, "העולם מגיע לקיצו!"

"שוב!" הוסיף אבי.

"תגידו," אמר אמיר שהציץ מהחלון למעלה, "לא נמאס לכם להציל את העולם כל פעם? זה שיא הקריאטיביות שלכם?"

"שתוק ותפתח." התריע אבי, "אחרת אני אסדר לך פרו-טזה!"

"או תיק-קרוע!" צעק ערן.

"מה?" שאל איתי.

"לא יודע," אמר ערן, "רציתי להגיד משהו קול, אבל זה לא מתאים לדמות שלי."

 

בינתיים זיו פתח את הדלת, "מה?"

אבי, ערן ואיתי לקחו צעד גדול אחורה.

"זיו, למה יש לך אבעבועות מוגלתיות?" שאל אבי.

"ודימום מהעניים?" הוסיף איתי.

"וקלפי סטלרס ביד?" תרם גם ערן.

"אה, זה כלום." הרגיע אותם זיו, "זה רק אבולה. כמה כוסות תה, צלחת מרק עוף, וזה עובר."

"מי בעד להעביר את בסיס החרום שלנו מהבית של זיו לבית של מורגן?" שאל איתי.

ערן, אבי ואמיר הצביעו בעד.

"בוגד!" שאג זיו על אמיר.

"שתוק ותחזור להפסיד בכבוד." אמר אמיר וזרק עליו בובת וודו בדמותו.

זיו הביט בבובה, שהיתה באמת מאד דומה לו, "דביל, זה לא עובד ככה!"

אבי ירה לבובה ברגל.

 

מורגן, השד עם הניטים, השד עם הספר, השד הנוסף והעוף הביטו אל תוך הסיר. בתוכו היה חור שחור שנמשך, ונמשך, ונמשך.

"כמה זה עמוק?" שאל השד השלישי.

מורגן תפסה את העוף והשליכה פנימה. הרביעיה הקשיבו בדריכות. לאחר כמה דקות של שקט הם הביטו אחד בשני וחזרו להביט בסיר.

"זה אני או שיש משב רוח אל תוך הסיר?" שאלה מורגן.

 

"מרשים." אמר ערן.

"מאד." אמר איתי.

הבית של מורגן ריחף כמה מטרים באוויר, עננים בוערים נשאבו פנימה דרך החלונות.

"שמתם לב שזה לא רק העננים?" שאל אבי.

"כן." ענה ערן וחמק ממכונית שעפה לכיוון הדלת הקדמית.

"תראו את הירח." אמר איתי,"זה אני או המחסור בבשר?"

"אתה מתכוון לזה שהוא אדום ומטפטף על הגג של מורגן?" שאל ערן.

"גם לזה," ענה איתי, "גם לזה. אבל בעיקר לעובדה שהוא הולך ומתקרב במהירות מדאיגה."

"תמיד תהיתי בעניין הזה." אמר אבי, "איזו מהירות נחשבת ל'מדאיגה'?"

 

זבבי פרץ את החלון הקדמי של מורגן ואבי זינק פנימה עם גזר שלוף.

ערן ואיתי נכנסו מהדלת הקדמית.

"אבל הכל באוויר, איך נכנסתם?" שאל אבי.

"רכבנו על אחת הספות שהתעופפו כאן," ענה ערן, "היה די נוח."

"זה אתם?" שאלה מורגן מהמטבח.

"כן," ענה ערן, "החלטנו שכאן בסיס החרום שלנו עד שזיו מחלים מאבולה."

מורגן פסעה החוצה מהמטבח עם תרווד גדול שמנוע חשמלי מחובר לו לידית.

"באתם בדיוק בזמן, האוכל מוכן."

 

 

"תני לי להבין," אמר ערן, "את ממתינה שהעוף יפול מהחור בתקרה ואז תתפסי אותו עם התרווד המגנטי?"

"כן," ענתה מורגן, "אחרי הכל אם הסיר לא נגמר אז הוא חייב לחזור אל עצמו מלמעלה, לא?"

איתי בחן את החור בתקרה, "כמה עוף הכנת?"

אבי עקב אחרי מבטו והביט בחור שכיסה שליש מהתקרה של מורגן.

"זה היה עוף או יען?"

"שיט!" אמרה מורגן, "זה אומר ששכחתי רוזמרין!"

במוחו של ערן עלה רעיון. הוא לא היה משהו, וחוץ מזה שוק ההי טק זה לא מה שהיה פעם. במקום זאת הוא שאל: "תגידי, מה הסיכוי שהבישול שלך הוא מה שגורם בחוץ לסוף העולם?"

מורגן חשבה על זה, "אני לא יודעת, בפעם האחרונה שבישלתי עוף הייתי בסדום, גם אז היה קצת חם."

אבי וערן הביעו את דעתם על יכולות הבישול של מורגן בתנועות מגונות. העוף נפל עליהם מהתקרה.

 

 

"מה, זהו?" שאל ערן.

"כן." אמר אבי וקם מהכסא, "זה מספיק, לא?"

"ומה עם סוף העולם, אנחנו לא יכולים לקטוע את העלילה כאן!"

אבי הביט במחשב, "שטויות, במורגן הבא כבר הכל יהיה בסדר."