ישועה - סיפור בהמשכים, חלק שני

מאת: זיו קיטרו

 

יומיים אחר כך קיבל קלן מכתב מחבר ותיק. הוא לא האמין למראה עיניו, לא האמין שמייקל הצליח לשרוד. הפעם האחרונה שהוא ראה אותו הייתה אחרי המלחמה, שניהם טיילו בדרום, מחפשים אוצרות. הפגישה ביניהם לא הייתה ארוכה, הם היו אנשי פעולה וחברה רבה מידי העיקה עליהם. לאחר לילה בו החליפו חוויות הם נפרדו, כל אחד מהם פונה לכיוון אחר. היו שמועות שמייקל נהרג במפולת בזמן חפירות. קלן הכיר את מייקל יותר מידי טוב על מנת להיות פתי לסיפורים מסוג זה. יחד עם זאת, המכתב היה מפתיע.

מייקל ציין במכתבו שהוא מגיע לעיר ושיש לו הצעה מעניינת, "הצעה שאי אפשר לסרב לה." נאמר במכתב, קלן כבר התחיל לחפש תירוצים, הוא לא היה מעוניין בשום הצעה, לא כעת. היו הרבה יותר מידי דברים שגרמו לו לדאגה. המקרה של רובין היה רק חלק קטן מהם.

יחד עם זאת לא הייתה לו אפשרות לסרב כבר עכשיו, מייקל רק ציין שהוא מגיע, לא הותיר מקום לתושבה מכל סוג שלא יהיה.

 

ארני ראה את הבעת פניו של קלן

"משהו מטריד אותך?" שאל, המבטא האירי הכבד גורם למילה מטריד להישמע מצחיק באוזניו של קלן.

"הכל בסדר ארני, רק חברים ותיקים שמגיעים לביקור."

"צרות שמגיעות, כך זה נשמע לי. אני מכיר אותך קלן, אתה לא מוטרד מהרבה דברים. לעזאזל, אני בקושי רואה אותך מוטרד מכך שאתה כבר לא עובד. נראה לי שזה רציני, אפשר להציע לך משהו לשתות ואוזן קשבת?"

קלן הביט בארני. הוא ידע שארני פשוט מת לרכל על חייו של קלן עם האורחים של הפאב. ארני עשה לעצמו שם של מישהו שמכיר את קלן מימים עברו.

"אני אקח את הצעת המשקה, ג'יימיסון. כפול."

ארני מזג מנה משולשת לכוס מתאימה וזרק פנימה שתי קוביות קרח. קלן חייך והריק את תכולת הכוס לתוכו. האלכוהול פגע בנחיריו לפני שחלף בפיו, גורם לתחושה של סחרחורת נעימה. קלן לא אכל כלום באותו היום, הוא ציפה להרגשת 'הבאז' שתגיע במהרה. הוא הרים את מבטו וראה את ארני מביט בו, ממתין.

"אמרתי שאני לוקח את ההזמנה למשקה, לא את האוזן הקשבת. תודה בכל אופן." קלן קם מן הבר והתקדם את הדלת, ראשו סחרחר מן המשקה, חום נעים החל מתפשט בבטנו. הדלת נפתחה ורוח קרה נשבה פנימה, מעוררת את קלן. לשנייה חשב קלן שהוא מזהה את הבחור שעמד בפתח, מדליק לעצמו סיגר זול ומסרק את שיערו הבהיר לאחור בידו, אבל הרגע עבר וקלן פשוט יצא החוצה, מתעלם ממבטו של המעשן הצעיר.

 

בחוץ נשבה רוח נעימה, הקור היה מבורך בעיני קלן והוא קיווה שגשם ירד לפני שיספיק להגיע לביתו.

תפילותיו לא נענו. קלן היה רגיל לכך.

בביתו התפשט קלן והתיישב על הכורסה הגדולה שבמרכז הסלון הקטן שלו.

האור היה כבוי, קלן הביט אל תוך החשיכה, מעביר את אצבעותיו החזקות על הצלקות הרבות שעיטרו את גופו, הוא מצא צלקת חדשה, עדינה יותר מן האחרות.

הצלקת נעה, פעמה כמו עורק ראשי המזרים דם בקצב הלומות הלב. קלן ידע שהיא פשוט לא התרגלה עדיין למקומה החדש. הוא חייך, נותן לבאז לתפוס שליטה. קלן התחיל לשמוע מוסיקה בתוך החושך, קולות של כינור שמעולם לא שמע, היו אלו זיכרונות שעוד לא סיים לעכל, קונצרטים של נשמה אחרת.

האורות היו בהירים בתוך החשיכה וסלונו הקטן התמלא באנשים מעומלנים ובתזמורת שכללה מאה וחמישים נגנים, כל אחד מהם מרוכז בעצמו, לכוד בטריפ לא ברור, מחכה לאות שישיב אותו משרעפיו.

זוג כנריות הביטו בו, העץ המבריק של גוף הכינור השיב את האור שנורה עליו ממנורות הבמה. קלן הרגיש את נשימתו מתקצרת, את חוסר הנוחות שבו נחו שדיו בתוך השמלה ההדוקה.

המנצח עלה, רגע לפני כן הוא קרץ לקלן, ונתן את האות.

כל מאה וחמישים המסוממים ניגנו ביחידה אחת, ללא מחשבה, ללא תהייה, ללא רצון חופשי.

קלן הרגיש את ליבו פועם בקצב מהיר יותר, הוא חש את ההורמונים צורבים את ורידיו בעודם מזנקים מתוך נפתולי מוחו אל עצביו, מגרים את איבריו. הוא ידע שהמנצח שלו, הוא ידע שהכנריות לא אהבו את העניין הזה, כלל וכלל לא.

המוסיקה נגוזה אל תוך בטנו, הסלון נעלם.

קלן גיהק, מעכל את מה שנראה לו כאחרון הזיכרונות שלא היו שלו.

הוא שקע בשינה עמוקה, שינה של אלכוהול ושל רעב, בטנו תציק לו בבוקר, עד אז יש זמן להעלם מכאן.

 

קלן התעורר לאחר יומיים, הוא הריח את הקיא סביבו ואת ריח הזיעה שדבקה בעור המצפה את הכורסה שלו. המקלחת הייתה קרה, הוא פלט משהו שנראה כמו שיער ערווה.

"ההתמסרות" האחרונה לא הייתה חלקה, הוא ידע זאת, רובין הטרידה אותו.

קלן יצא מן המקלחת וייבש את עצמו על המרפסת, נותן לרוחות להכות בבשרו, לבלוע את טיפות המים.

הוא המתין, לא היה לו מה עוד לעשות.

 

***

 

כאשר מייקל נכנס אל הבר כשבוע לאחר שהגיע המכתב, קלן המתין לו בשולחן קטן בפינת הבר. מייקל היה גבוה משאר האנשים בבר, הוא היה רזה מכלם וגם חיוור מכולם. עיניו היו שקועות וכאשר הבטת בו נראה כאילו הבטת בזוג בורות עמוקים שהכילו מפלצות הממתינות לזנק עלייך. כאשר חייך לקלן ניתן היה להבחין שחסרו לו מספר שיניים, שיערו היה מדובלל ומשהו לא ברור נע באזור צווארו. מייקל התקדם, משליך את איבריו לצדדים בעודו מתקדם אל קלן. גבר מבוגר שישב על שולחן בדרכו של מייקל ספג מכה לראשו, הוא נעמד מייד, עצבני, אך מבט אחד בעיניו הכהות של מייקל גרם לו להבין שזו עלולה להיות טעות.

מייקל הגיע לקלן ולחץ את ידו, קלן רעד למגע הלח והקר, הוא לעולם לא התרגל למגע הנוראי הזה.

 

"מה יש לנו כאן?" אמר מייקל בקול חלול כמו הקבר.

"הדברים הרגילים, כמו תמיד. שום דבר חדש תחת השמש. מה תשתה?" מייקל הביט בתפריט המשקאות "אין פה שום דבר חוץ משתן מסונתז. תגיד להם להביא לי ג'יימיסון, או אולי גיניס? מה דעתך? היא אמיתית או הזבל הזה שמוכרים לתיירים?" קלן חייך חיוך חמוץ וסימן לארני למלא שתי כוסות גינס. "הם נותנים לה ליפול כמו שצריך לכוס, ייקח כמה דקות להביא אותה".

מייקל הביט סביב, מנסה להבין את הסביבה הלא מוכרת הזו. הוא הביט בזוג חברים שישב אל מול הטלוויזיה, מייקל הבחין בזקפה של אחד מהם וחש את המחשבות שעברו לבחור, מחשבות לא טהורות שזמם על חברו. החבר מצידו בהה כמו זומבי בקרב האגרוף, לא מודע כלל למצבו הלא נעים של שותפו.

"צא מזה, אין לנו זמן. חיכיתי לך, מה לעזאזל עיכב אותך?" מייקל חייך חיוך מלא שיניים חסרות והשיב "הייתי שקוע עמוק במשהו." קלן ומייקל צחקו וכל באי הבר הפסיקו באחת ממעשיהם. הם קפאו בגלל הצחוק הזה, המצטלצל, החיוור, המוזר שהדהד בכל הבר. רבים הכירו את קלן ולא שמעו אותו צוחק, הם חששו ואולי בצדק.

"אז אתה מעוניין לשמוע את ההצעה?" הקול החלול גווע במהירות, שום חום לא ליווה את השאלה.

"אתה יודע שלא, למה שזה בכלל יעניין אותי. לא ראיתי אותך שנים, אני מעדיף לשבת פה ולדבר עלייך. מצאת משהו בחפירות?" קלן תופף על הבר העשוי עץ, ציפורניו נוקשות קצב משונה, הוא לא הביט בידידו אלא בארני שמזג את הגינס באיטיות.

מייקל לא השיב מייד, הוא המשיך להביט סביב, לומד את האנשים, תוהה ובודק אם יש סודות בחדר הזה, סודות שיכולים להעשיר אותו.

"אמרתי לך לעזוב אותם. הם שלי, אלו האנשים שלי, אתה לא ורצה להפריע לאנשים שלי. נכון?" חיוכו של קלן היה נעים כמו שיניים של דוברמן שנעולות על זוג אשכים.

"היי, חבר, הכל חלק, אין מה לדאוג." הקול החלול נותר חסר גוון. קלן שנא את זה, קשה לדעת מתי אדם ציני כאשר לקולו אין טונים.

 

"אז מה ההצעה?" התיפוף המרגיז המשיך, קלן לא הפסיק אפילו לרגע. המקצב הפך שונה אפילו יותר, משהו קדמוני, פועם, חזק.

"לילה אחד, שלושה אנשים. אני לא בטוח מה הם ולמה הם כאן אבל אני די בטוח שאני יכל להרוויח מזה." מייקל הביט בארני והצטער שהוא מוזג את הבירה בצורה המסורתית.

קלן המשיך בתיפוף המשונה "לא." הוא ענה "רואה שאני יכל לסרב?" הוא חייך כעת חיוך לבבי ומייקל שאל את עצמו אם הוא צריך לפחד כעת יותר.

"חשבתי שזה השטח שלך, שאתה שומר על "האנשים" שלך. השלושה האלו לא יכולים להיות חדשות טובות. רוב הסיכויים שמתרחש כאן משהו ממש מתחת לאף שלך ואתה לא יודע את זה. אני לא מזלזל כן? אבל אני פשוט חושב שאתה לא בכושר. אני אפילו לא מבקש עזרה, אני רק דואג לך."

"דואג לי? זה חדש." צחקק קלן "אוקי, אז הם כאן בשטח שלי. מאיפה אתה יודע שזה קשור לתחום העניין שלי? אולי הם סתם מעבירים פה סחורה או מחפשים מסחר קל. אני לא מתעסק בזה. גם אם זה יהלומים ואיך שאני מכיר אותך זה בטח קשור ליהלומים. לא הייתה פעם אחת שדיברנו ולא הגענו לעניין היהלומים."

קולו החלול של מייקל היה שקט יותר, הוא לחש לאזנו של קלן. לחות הצטברה על תנוך אוזנו, לחות קרה "הם מעבירים ממסמסים, אני בטוח בזה." התיפוף הפסיק.

 

קלן ומייקל לא שתו את הגינס. הם עמדו בחוץ, קלן הדליק סיגריה מעוכה "להציע לך או שאתה שוב נגמל?" מייקל שלח זוג אצבעות ארוכות, ארוכות מידי "אני בין גמילות." אמר, דולה מצת מכיסו ומצית את ראשי הסיגריות.

מייקל לכך שאיפה גדולה "חבל שאני לא מרגיש את הטעם כבר. זה כל הגמילות האלו בן אדם, אני חושב שזה דפק לי את הלשון לתמיד." קלן הביט בו, הסיגריה נעוצה בפיו והיה לו מבט שאומר "אני המום מהטמטום."

"זה מה קורה כאשר נגמלים עם קוקאין מסיגריות, זה תמיד עובד ככה."

מייקל צחק, קלן נראה מרוצה מעצמו.

"ממסמסים הא? אם אתה מפיח בי תקוות שווא זה יהיה הסוף שלך, אני מקווה שאתה מבין את זה. אין לי כוח למרדפי שווא שוב, אני עייף מזה ויש לי צרות אחרות גם ככה." הוא הביט בשמיים המעוננים, מבחין בשובל שילון אדמדם שנעלם במהירות אל תוך ענן אפור במיוחד.

"אני אומר לך שאני בטוח. אני לא בטוח מאיפה הם השיגו את זה. מצד שני לא ברור לי גם מה הם בדיוק. אני משער שנגלה את התשובה באותו הזמן."

הם התחילו לצעוד בקור, עולים במעלה הרחוב ומביטים על האנשים שסביבם. השמש יצאה לפתע ממחבואה, ממיסה את העננים האפורים, קלן יכל היה להבחין בשובל האדום שוב.

'אתה בטח נורא מרוצה מעצמך' חשב 'מסתובב שם, דואג שכולנו נמות כאן בחום הזה. אל תדאג, לא עוד הרבה זמן, לא עם זה נכון מה שהדביל כאן מספר לי. לא עוד הרבה זמן.'

"אל מי אתה מדבר?" שאל מייקל מביט מעלה, "אני לא רואה כלום." מאוחר מידי הבין מייקל שהוא טעה.

 

יד נחה על לחיו החיוורת של מייקל, עיניו נעו בחוריהן בעצבנות. הדבר המוזר בצווארו נראה כאילו הוא מנסה להתחמק.

בתחילה חש מייקל חום שהתפשט מהר מאוד לכל גופו. זה לא היה נעים, כל תא בגופו החל לצרוח. החם החל לעלות, לטפס לאט לאט, מחממם את העור והבשר שמתחת, נודכ באיבריו הפנימיים, משחרר חיבורים. ליבו החל להפשיר.

"קלן...בבקשה, אני...מצטער...בבקשה קלן." הבשר העור היה חם כעת, צבע נראה מופיע על פני השטח בעוד הבשר מתחמם. תנועה במעיו של מייקל שלחה אותו אל הרצפה. כף היד לא עזבה את לחיו.

"קלן!" הוא היה היסטרי, "די, אני מצטער... לא חשבתי... בבקשה. אלוהים קלן, אני מתחמם... זה לא... בבקשה..." עיניו נעו בכאב כאשר דמעה בצבצה שם. מייקל החניק צעקה. הכאב בתעלות עיניו היה נורא. ליבו החל מתחמם.

"קלן...זה לא מצחיק, אני עלול לגמור כאן. קלן!" הוא צעק את השם.

קלן שיחרר את היד, מביט במייקל בשנאה.

"אף פעם." הוא אמר והמשיך לצעוד לביתו.

מייקל אחז את מעיו שפעמו ודמעות נוספות מלאו את תעלות הנוזל בעיניו, תעלות שהיו חרבות כמו התעלות על מאדים. ליבו החל מתקרר, הדבר שנע בתוך צווארו השתולל עדיין.

הצבע נעלם מעורו, הבשר התקרר, מעיו נרגעו, הלב קפא.

הוא ישב שם, על המדרכה הקרה, מביט בגבו של קלן המתרחק

"אני עוד אזיין אותך בן אדם, אתה תראה."

הוא נעמד, נשען על קיר הבניין, והחל לצעוד אחרי שותפו החדש.