למה משחקי אימה?

מאת: אמיר איתן

 

עוד אחד מהטרנדים של קהילת שחקני התפקידים (בני העשרה שביניהם) הוא ה"אימה". חתך רוחב למשחקים המורצים בזמן שאני רושם כתבה זו יעלה ממצאים מצמררים המראים שאחוז גבוה (גבוה מדי) מכלל שחקני  תפקידים (בני העשרה) משחק משחקי אימה. למה?

 

מה בעצם ההבדל המרכזי בין כתיבת אימה לכתיבת ג'אנר אחר?

אם נפשט את העניין נוכל לשים לב שכתיבת אימה היא כתיבה על פי סיטואציות, כלומר המנחה אינו צריך למצוא חוט מקשר או להשתמש בדבק על מנת לאגד את כל האירועים בהרפתקה שלו. שלד בארון, זומבי בשירותים, רוח מדברת בטלפון... אין הגיון מאחורי כל הדברים האלה ושום שחקן לא יבקש הסברים לוגיים (לא מדעיים) קונבנציונאליים באשר לטיב המפלצות או האירועים שקורים לו.

 

כתיבת כל ג'אנר אחר לעומת זאת מצריכה רמת מסויימת של הגיון. למה שהעיר הזו תהיה פה? למה שהטבח ירצה בכלל לצאת להרפתקה? מי שם אקדח בארון התרופות. ככל שההרפתקה בנויה יותר קרוב למציאות (הלוגית, לא המדעית) כך השחקן דורש יותר הסברים על מנת שהמערכה תוכל לשבת לו טוב יותר בדמיון.

ג'אנר האימה לעומת זאת שובר את כל הכללים. אין סיבה לכלום והדברים קורים מפני שהם קורים ועל מנת לקרות. המנחה לא מספק תשובות לשאלות וגם אינו אמור לספק כאלו- האמת היא שאם המנחה יחבר הגיון מאחורי כל האירועים הוא יהרוס את הג'אנר מפני שלאט לאט השחקנים ירכיבו את הפאזל, מה שיהרוס טוטאלית את המשחק.

 

מבחינת המנחה אם כן ג'אנר האימה הוא ג'אנר אוליטמטיבי- אין התפקששויות! פועל יוצא מכאן הוא שהרבה יותר קל לכתוב הרפתקות אימה מאשר הרפתקות פנטזיה-פוליטית (למשל) כל מה שאתה צריך זה לחשוב שאתה מפחיד מישהו.

 

גם מבחינת השחקנים הג'אנר הרבה יותר קל למשחק, מעורבות השחקנים במשחקי האימה היא הרבה מתחת (בממוצע) למעורבות שלהם בכל משחק אחר. המנחה שלא רצה להשקיע בכתיבת הרפתקה ולכן כתב הרפתקת אימה (הוא גם נורא כשרוני לאימה) הוא זה שמזיע הכי הרבה בהרצת אימה. הדוגמה הטובה ביותר שאוכל לתת לכם על מנת להעביר את המסר הזה היא צפייה בסרטי אימה. שימו לב שהסרטים בהם הקהל הצופה הכי שקט בהם הם סרטי האימה- הקהל פשוט עסוק בלפחד או עסוק בלשמור על האווירה ולכן אין לכם כל מיני בדרנים בקהל או כל מיני חברה שחשבו שהם יודעים מי הרוצח וחשו צורך עז לספר לכל שאר החברה (או לעולם הקולנוע) עוד לפני שנגמר הסרט.

 

עד כאן ,ברמה הנמוכה ביותר של עדיפות ג'אנר האימה על פני ג'אנרים אחרים, בכל הנוגע למשחקי תפקידים.

 

ובכן, בכל משחק תפקידים המורכב משחקים רציניים של את הרצון לחוות את המשחק כמה שיותר מתוך הדמות. ככל שאתה שחקן יותר טוב אתה מצליח להיכנס יותר טוב לדמות וחווית המשחק מועצמת בהתאם. בכל הג'אנרים האחרים מאד קשה (לא צריך לספר לכם) להיכנס לדמויות, מורכבות ההרפתקה הופכת את משימת ההרצה למשימה מייגעת וחוסר שליטה אבסולוטית של המנחה גורמת לסדרות של ניתוקים בין השחקנים לדמויות שלהם ולכן האווירה נשברת- מה שיוצר פחות אינטנסיביות ופחות חווית משחק.

 

ג'אנר האימה, בהיותו מאיים (בהנחה שהמנחה שלכם קצת מעל הממוצע), לא דורש מהשחקנים הרבה אנרגיה בכניסה לדמות משום שהדמות שלהם רוב הזמן רק תפחד – מה שמותיר לשחקנים את הדרישה הבודדה הזו, הפחד.

בת'כלס הרבה יותר קל לפחד (או להיכנס לאווירה של פחד) מאשר לצחוק בהיסטריה כמו הדמות שלך, או לבכות על מותו של חבר. לא משנה כמה טוב המנחה שלך (שוב, שלא יהיה בקאנטים) הדרישה לכניסה לדמות נופלת ברובה עליך והדרישה הזו היא מאד קטנה בג'אנר האימה. הכניסה הפשוטה לדמות (פחד) היא זו שמחברת אותנו טוב יותר לכל הנעשה מסביב הדמות בהרפתקה, וכמו שציינתי למעלה, מגבירה את הנאת המשחק. לא פלא שרוב הנהנים בכנסים הם שחקני האימה.

 

ובכל זאת , מלבד הסיבות הטכניות למעלה, יש יותר מדי שחקנים "מגניבים" שמריצים אימה (זוועתונים, לא ממש אימה) וזאת מפני שהם מוצאים העצמה של ה"אני המגניב" שלהם במשחקים האלה. הרבה שחקנים דיברו עם עמיתיי והביעו בפניהם את הרצון להתעלות מעל עצמם בעזרת הקצנת התכונות ה"פסיכוטיות " שלהם וזאת הם עושים על ידי משחקי תפקידים. בקהילה שלנו יש הרבה אנשים שמאמינים שאם הם מסוגלים לראות סרטי שואה  24 / 7 אז הם לא ממש מאוזנים והם ממש "קולים" ולכן הם מוצאים בזירת משחקי האימה את העידית שלהם. כן, רבותיי, הרבה משחקני האימה מרגישים צורך עז לפרוק את המטען ה"פסיכוטי" שלהם או למצות את עצמם בשדה האימה, התוצאה בדרך כלל היא זוועתון ולא אימה משום שזוועתון (בהיותו הרמה הנמוכה ביותר של אימה) מורכב משלל סיטואציות פורקן פסיכוטי ואימה לעומת זאת היא מורכבת ומחושבת ולא יוצאת טוב תחת לחצים פסיכוטים ודחפים רגשיים.

 

אישית, אשמח לראות פחות משחקי זוועתונים ויותר משחקי אימה "פרופר"- משחקים מפחידים הרבה יותר ומורכבים טיפה יותר (עדיין במסגרת המורכבות של משחק אימה-כללי).