עוד יום

מאת: ערן בן-סער

 

"ערן, צא מהמקרר." ביקשה שירי, "אין לי מקום לשים את החלב."

"לא." עניתי בעקשנות, "אני לא זז מכאן עד שהשמש שוקעת." שכבתי מקופל במדף האמצעי ואכלתי מילקי.

"אתה תקפא מקור." הזהירה אישתי.

"לפחות אני לא אמס מחום." הבהרתי אני את עמדתי בעניין.

"לא כל-כך חם, אתה סתם מגזים."

"לא מעניין אותי, חיברתי לי כאן את המחשב והטלויזיה ככה שאין לי טעם לצאת."

שירי נאנחה וסגרה את המקרר.

 

"מה הסיפור שלו?" שאלה מורגן ששכבה על הספה ולגמה תה קר.

"אין לי מושג," ענתה שירי, "אבי וזיו בחו"ל והשעמום גורם לו לעשות דברים ממש מוזרים."

מורגן הרימה את מבטה מירחון 'קופרניקוס' שהיא רפרפה בו, "מה עוד הוא עשה?"

"אתמול הוא ניסה לבנות מזרקה באמבטיה ואח"כ הוא ישב והמציא את השוקולד- פטריות הראשון בעולם, אבל עלית החזירו לו מייל שהם לא רואים לזה פוטנציאל גדול."

מורגן חשבה על זה קצת, "דווקא הייתי רוצה לטעום דבר כזה."

"לא, את לא. תאמיני לי, אני טעמתי."

מורגן חזרה לקופרניקוס שלה, "תגידי," היא שאלה את שירי, "את מבינה מה השטויות האלו שערן קורא על זה שעל פי מכניקת הקוונטים ליקום יש יותר ממדים ככל שמסתכלים על חלקים יותר קטנים שלו?"

"בטח." אמרה שירי, "זה עניין פשוט של התחזקות הסבירות הסטטיסטית לרב קיומיות ככל שיורדים לחלקיקים קטנים יותר. גם לערן היתה בעיה להבין את זה. עד שהסברתי לו."

"אני הבנתי את זה טוב מאד!" צעקתי דרך המקרר, "אני יכול אפילו להדגים!"

"אתה שקט!" צעקה מורגן אלי. היא הביטה בשירי בעין בוחנת, "לא שהקטעים הקוונטים האלו לא מרתקים, אבל את רוצה ללכת לעשות שופינג?"

"אל תגעו בכרטיס האשראי שלי," איימתי דרך המקרר, "אחרת אני אעבור לפריזר!"

 

שירי ומורגן שכבו מכוסות בוץ רפואי על כסאות מהודרים.

"אין כמו ים המלח." אמרה שירי.

"הכי קרוב שאפשר להגיע לגיהנום עלי אדמות." הסכימה מורגן.

"חם כאן." אמרתי מתוך המקרר.

"למה הבאת אותו איתנו?" שאלה שירי.

"אני חושבת שהלחשים שלי כבר רגילים לגרור אותו אחרי."

"חושבת או חוששת?"

"זה לא מצחיק! אני אוכל לך את כל הספגטי שיש כאן בפנים."

"תהנה." סיכמה שירי את השיחה איתי.

 

"אלף סליחות," פנה אל מורגן ושירי בחור צעיר בבגדי בית מלון, "אבל האם אתן אורחות במלון 'שפלאץ'?"

מורגן הורידה את המלפפונים מהעיניים, "אנחנו כאן, לא? מתארחות במלון."

"כן," הסכימה שירי, "אתה יכול להביא לי מיץ עגבניות?"

"אני התכוונתי לשאול האם אתן משלמות בעד האירוח במלון 'פלאץ' היפיפה." הבהיר את עצמו הבחור הצעיר.

"מה שמך?" שאלה מורגן.

"דני, אני אחראי הקבלה ו..."

"דני, נכון שהשומר של הבריכה לא מרשה לאנשים שאינם מתארחים כאן להיכנס לבריכה?"

"כן, אבל..."

"ונכון שאחנו כאן בפנים?"

"כן..."

"אז זה אומר שאנחנו אורחות משלמות במלון, לא?"

דני הביט בנעליו, "אבל יהודה, השומר, אומר שהוא לא זוכר מתי נכנסתן עם המקרר הישן הזה..."

"היי!" אמרתי מתוך המקרר, "אתה תתנצל ועכשיו!"

דני נראה מוכה הלם.

"כדאי לך." אמרה שירי.

"אני מאד מצטער מר מקרר." אמר דני ביאוש.

"ועכשיו תביא לי מיץ עגבניות." הוסיפה שירי.

 

כמחצית השעה לאחר מכן נזנחתי בתוך המקרר לבדי שעה שאישתי והמכשפה שלי הלכו לברר מה יש לארוחת בוקר מאוחרת. מכיוון שנמאס לי לגלוש באינטרנט ולנשנש את מאגר הגבינות שלנו התחלתי להקשיב לשיחות בחוץ. לאחר זמן מה שמעתי צעדים מוכרים.

"היי, דני?" שאלתי מבפנים.

"כ...כן?" השיב דני.

"יש אופציה לקבל איזו בירה?"

"אה... כן, בטח, אבל... זאת אומרת, מאיפה... כלומר איך..."

"אל דאגה." הרגעתי את דני, "יש לי פותחן משלי."

 

"זה הכל אותו הדבר." הודיעה מורגן לעובדת המלון שעמדה מאחורי בר הסלטים.

"למה את מתכוונת?" שאלה העובדת, על דש בגדיה היה תג עליו היה כתוב: 'גיצית'.

"כל הסלטים שלכם, זה הכל אותו הדבר."

גיצית הביטה במגוון הסלטים, "איך את יכולה להגיד את זה? כאן יש לנו סלט חסה עם אגוזים וקצת גזר. שם יש סלט חסה עם מיץ לימון וקצת פלפלים, בקצה יש סלט חסה עם שקדים ובצל..."

"כן, כן," קטעה אותה מורגן, "אבל כל הסלטים שלכם זה סלט חסה. אין סלט כרוב?"

"אה... אתמול היה סלט חסה עם קצת כרוב. אני יכולה לברר אם נשאר משהו."

מורגן הביטה מספר רגעים בגיצית ושקלה עד כמה סלטי החסה זקוקים לעוד מלח, לבסוף היא החליטה שהדבר עלול רק להועיל לסלטים ולכן ויתרה והלכה להתישב ליד שירי.

"איך הסלט?" שאלה מורגן בדכדוך.

"טעים." השיבה שירי, "אבל לא כמו הסלט גן שאכלנו פעם."

"משעמם כאן. את באה לארוחת בוקר בפאריז?"

שירי ירקה את החסה חזרה לצלחת, "יאללה, החסה פה גם ככה לא מלוחה מספיק."

 

"סליחה?" אמר מישהו ודפק על דלת המקרר.

"מה?" אמרתי מתעורר משינה נעימה.

"מדבר דני, מנהל המלון."

"חשבתי שדני הוא אחראי הקבלה."

"כן," אמר דני, "זה דני השני."

חשבתי על זה קצת.

"זה עניין סוביקטיבי, לא?" שאלתי.

"מה?"

"זה שדני מהקבלה הוא דני השני. אני בטוח שבשבילך הוא דני השני, אבל בשבילי הוא דני הראשון כי דיברתי איתו  קודם. אתה בשבילי דני השני, ואני לא חושב שזה ישתנה בקלות."

היה שקט מבחוץ, לגמתי פאנטה הדרים (מורגן קונה אותה בזול ב-2006).

"תראה, זה לא ממש קשור לעניין..."

"גם זה סוביקטיבי."

"...אבל התעוררה איזו שאלה קלה. האם אתה מבזבז חשמל של המלון?"

"סליחה?" שאלתי.

"דני, השני, שם לב שאתה לא מחובר לחשמל אבל עדיין עובד. פשוט תהיתי אם להוסיף לחשבון של הגברת מורגן..."

"למורגן יש חשבון כאן?"

"ודאי, היא כאן משבוע שעבר." ענה דני.

"טוב. בכל מקרה אני מחובר לחשמל אצלי בבית, זה בסדר."

"אה... זה לא שאני לא מאמין לך, אבל... איך בדיוק?"

"זה קוואנטי. תביא דף, נייר וכסא ואני אסביר לך."

 

שירי מרחה עוד קצת גבינת קממבר על הבאגט שלה בשעה שמורגן ניערה את בקבוקון הזכוכית שבתוכו היא כלאה את עובדי בית הקפה הפריזאי הקטן.

"עכשיו אתם מדברים אנגלית?" היא שאלה בקול רם.

שלושת העובדים מבפנים סימנו לה כמיטב יכולתם שהם מוכנים לדבר פרסית אם היא רק תוציא אותם החוצה ותחזיר אותם לגודל המקורי.

"תשאירי אותם שם לקצת זמן." הציעה שירי, "שילמדו שכשאשה מבקשת באגט חם זה לא אומר שהיא מבקשת הערות אחרות בנוסף."

מורגן הניחה את העובדים בצד והביטה בסלט שלה. היו בו שישה סוגי חסה שונים, חסה עם עלים רחבים ודקים, חסה עם עלים צרים ועבים, חסה ירוקה, חסה סגולה וכדומה. היו גם קצת אגוזים וחתיחות אגסים. "לא שיפור מדהים מישראל." היא אמרה.

שירי חייכה חיוך שגורם לי בד"כ להגיד מיידית "אין כסף", "מה דעתך לקפוץ למסעדת מאכלי הים של לאון? זה כאן בפינה."

"יש צדפות?" שאלה מורגן.

 

חיזקתי את הבורג האחרון ולקחתי את ההגאים לידיים. לחצתי על כפתור ההפעלה הירוק. פריסקופ ירד מלמעלה ואפשר לי לראות לאן המקרר הולך בשעה שרגליו החדשות של המקרר נשלפו. המקרר נעמד על שש רגליו הקטנות. התחלתי ללכת קדימה לכיוון הקיוסק כשמטרה אחת בראשי: ארטיק שוקו-בננה. צווחות האורחים הבורחים לכל עבר היו די מגניבות ודי נהנתי מכל הסיפור, עד שנפלתי לתוך הבריכה שלא יכולתי לראות בגלל הזוית של הפריסקופ הדפוק.

מתחת למים היה הרבה יותר כיף, זה בטוח. מזל שמהקרר שלנו אטום לחלוטין, מלבד חריץ קטן שבכלל מחובר לדירה שלי לאוויר. החלטתי לא לתת לזוטות להטריד אותי והלכתי לישון.

 

"או כן!" שאגה שירי לעבר נהג המונית הצרפתי המפוחד, "הצפירות החזקות שלך והשריקות הרועמות פשוט שיגעו אותנו מתשוקה."

מורגן עמדה מול המונית והחזיקה אותה במקום, על אף שהנהג לחץ על הגז וגלגלי המונית העלו עשן, בעזרת רגל שהניחה על מכסה המנוע. קהל של תיירים בריטיים התקהל סביבם והחל להריע להן.

"אתה מבין אנגלית?" שאגה שירי לעבר נהג המונית שהחל להתפלל בצרפתית.

"מה לעשות איתו?" שאלה מורגן את שירי.

"תהפכי אותו לסקוטי." אמרה שירי בנבזיות.

 

בערב חזרו הבנות לאסוף אותי מהמלון. היה קצת בלאגן עם החשבון, מורגן לא הבינה למה היא רשומה מהשבוע שעבר, דני (הראשון שהשני חושב שהוא השני) הסביר לה שזה קוונטי אז מורגן פשוט שילמה לו בקווארקים.

"אכלנו צדפות." סיפרה לי שירי את עיקרי היום.

"הבאת לי?" התרכזתי אני בעיקר.

"אתה הולך לצאת מהמקרר?" פתחה שירי במו"מ.

"ודאי." נכנעתי לדרישות הקולינאריות שלי ויצאתי החוצה.

"שירי, הם רוצים שנשלם על הסלטים שלנו." אמרה מורגן, עיניה שאלו "למה להפוך את דני ודני?"

"תני לי." אמרה שירי, פסעה קדימה וירתה לדני (השני שחושב שהוא הראשון) ברגל.

"איי!"

"זה הקטע של אבי." הערתי.

"כן," ענתה שירי, "אבל הוא בחו"ל."