"ישועה" - סיפור בהמשכים, חלק שלישי

מאת: זיו קיטרו

 

מייקל המתין לקלן בחדר העבודה. הוא לא רצה להרגיז אותו, לא יותר ממה שכבר הרגיזו. הוא הביט בחדר המלא מדפים, עליהם שכבו עשרות חפצים שונים ומשונים. היו שם חפצים עתיקים לצד מודרניים. פסלים לצד מקלות אכילה סיניים. בובות חרסינה וחרבות אבירים. לא היו ספרים בחדר למרות שכל מי שהיה נכנס לחדר היה מצפה שיהיו שם ספרים. בחדר גם לא הייתה ניירת. היה זה חדר חום גדול ללא חלונות, שטיח חום כיסה את הרצפה כולה. קיר אחד בלבד היה חשוף ממדפים, כלי נשק שונים תלו עליו. חרבות, כידונים, סכינים, גרזנים, מניפות מתכת, צלצלים, פטישי קרב וכלי משחית אחרים. מייקל התקרב לכלי הנשק, בוחר בסייף שניצבה היה מעוצב בסגנון צרפתי. הוא יכל היה להריח את החדות של הנשק. מייקל לא היה אדם של חפצים, לא כמו קלן שהרגיש קשור לדברים שלו. מייקל שרד עד כה בגלל שלא היה לו דבר בעולם אליו הרגיש משויך, אליו הרגיש חובה. קלן שרד בגלל הקשר שלו לחפצים. העולם הזה היה מוזר יותר ממה שמייקל חשב שאי פעם יהיה אפשרי. הפגישה של השניים בזמן המלחמה הייתה דבר כמעט בלתי אפשרי, הצורה בה נפגשו שוב באותו טיול בו אבד מייקל לתקופה לא ברורה. החיים היו, ללא כל ספק, מלאים בהפתעות.

 

מייקל הצליף באוויר בעזרת הסייף, דוקר אויבים דמיוניים. הוא נעצר לאחר שנעץ את קצה החרב בעינו של המתמודד הבלתי נראה האחרון שלו ואז, משך בכתפיו והשיב את החרב למקומה. הוא מיהר לעשות זאת, שכן שמע את קלן מתקרב אל דלת חדר העבודה.

מייקל הרגיש שלא בנוח במחיצת קלן, עכשיו יותר מבכול זמן אחר. הוא ידע שדברים רבים עומדים במבחן כעת. הסיפור שסיפר לקלן היה אמיתי, היו שלושה אנשים שעלולים לגרום לצרות רבות מאוד. כמובן שהיה דבר נוסף שמייקל הסתיר. מייקל תהה לכמה זמן יוכל להסתיר את הסוד שלו.

 

"ממסמסים. אתה בטוח בזה?" קלן עמד במרכז החדר, הוא לבש מכנס שחור וגופייה לבנה, רגליו היחפות החליקו על השטיח, לוקחים את קלן לטיול מהמרכז למדפים, חזרה למרכז ואז לקיר הנשק, ושוב למרכז.

"כן. אמרתי לך, אני מוכן להישבע בנשמתי." הוא הביט בקלן שהרים גבה "טוב נו, אתה יודע. זה ביטוי. אני בטוח בזה לחלוטין". קלן שב אל הקיר עליו תלו כלי הנשק ובחר זוג חרבות מעוקלות. תוך כדי שיחה החל קלן להתאמן עם זוג החרבות, מנופף בהן לכל עבר בריקוד מהפנט.

 

"מאיפה הם באו?" שאל, מגן ממכה בלתי נראית עליונה ודוקר את היריב הדמיוני מתחת לברכו הדמיונית. "אני לא ממש סגור על זה. בכלל שמעתי על כל הסיפור לפני חודש. הייתי בהופעה ושמעתי זוג ילדים מדברים על חומר חדש. אתה יודע שאני לא מסוגל להגיד לא להתנסויות חדשות ולכן התחברתי איתם. ישבנו באיזה חור, אפילו אני חשבתי שזה חור אז אתה יכול להאמין לי. בכל מקרה, מגיעים לשם נער ונערה מבוגרים יותר מהשניים איתם התחברתי, אולי בני 22 או משהו כזה. הם לא שמחו כל כך לראות אותי, בטוחים שאני שוטר או משהו" מייקל עצר לנשום. הוא הביט בקלן שחתך את האוויר במהירות מדהימה, עיניו עצומות מייקל תהה אם יש סיכוי שקלן יפגע בו בטעות, או אולי שלא בטעות "בכל מקרה, "שכנעתי" אותם שאני לא שוטר וממש לא מעוניין לעצור אותם ואני רק רוצה לסדר לעצמי מנה.הם הסכימו, כמובן, ואמרו לי שהם נוסעים לכאן בשביל לפגוש את הספקים. הם אפילו נתנו לי כתובת ושעה. לא האמנתי שזה יהיה כל כך קל, אבל אז הבנתי. הזוג הזה כבר לקח מנה, הם היו תחת ההשפעה, זה מה שגם לי לחשוד בממסמסים, אין שום חומר אחר שהיה מעניק לי גישה מהירה כל כך למידע. לא בלי להכאיב להם קודם."

קלן נעמד על רגל אחת והחל לסחרר את החרבות סביבו מבלי לאבד את שיווי המשקל. החרבות הפכו לצורה מטושטשת,  יוצרים הילה משונה סביבו.

"האממ... אז חשבתי שאני צריך להודיע לך. זה הכל. אני חושב שאם הם מוכרים את החומר הזה אז... אולי אנחנו יכולים לקחת אותו ו...אתה יודע..." הוא הוריד את קולו ללחישה "לשנות אותו? אולי?" שאל בחוסר ביטחון, מוכן להצלפה מקלן.

 

"אתה רוצה שאני אעזור לך לתפוס את החברה האלה. שנגנוב מהם את הממסמסים ואז נשנה אותם? נראה לך הגיוני שאני אסכים לתכנית שלך? אני נלחם בחרא הזה כבר יותר ממאה ואתה מנסה לדחוף לי את הרעיון הזה? על מה לעזאזל אתה חושב כשאתה מעלה את התכניות האלו?" קלן נתן מנוחה לזרועותיו. הוא השיב את החרבות לקיר והסתובב לכיוונו של מייקל "יש לך מושג עד כמה החומר הזה מסוכן? כן. יש לך. אתה היית במלחמה, אתה ראית מה זה עשה לאנשים." הוא החל לצעוד לכיוונו של מייקל, עיניו החומות נעוצות בבארות האפלות שהיו עיניו של מייקל "הממשלה חשבה שהאל.אס.די הוא חומר מסוכן. שסמי השליטה המוחית שלה הם איזו המצאה נפלאה. אנחנו ראינו מה זה כוח אמיתי. המתמסמסים עשו דברים שלא יאמנו. לא ידידי. אנחנו נתפוס את הסחורה, נגלה מי מספק אותה לחברה האלה כאן ואז אני סוגר את הברז. אני לא זקוק לזוועות נוספות."

מייקל הרכין את ראשו. 'אין בעיה קלן' חשב 'אני אעזור לך לכבות את הברז. לא לפני שאני אשיג לי כמה ממסמסים משלי. אז ידידי...אז גם אני אוכל לעשות את הלא ייאמן'.

 

קלן נתן למים לשטוף את גופו, לאדים להעלים אותו מהעין, לחום להרגיע את נפשו. הוא היה צריך תכנית ובשביל תכנית הוא היה צריך פרטים נוספים לגבי שלושת המוסקטרים האלו שפלשו לו לאזור. הוא החל להריץ את רשימת אנשי הקשר שלו בראשו, פוסל את אלו שיכולים להתפתות. סחרחורת עדינה החלה, מרעידה את ברכיו.

 

הוא סיבן את גופו וריח של לבנדר עלה באפו. המקלחת סביבו השתנתה ללא היכר.

הוא הביט בגופו המראה גדולה שתפסה את רוב הקיר. מביט בקימוריו החלקים בזוג שדיו הכבדים העגולים, בפטמות הורודות העדינות. הוא ליטף את עצמו, מחליק את ידיו מלאות הסבון על רגליו הארוכות, החלקות. שיערו הארוך ירד על עיניו. היה לו חם. הוא החל מלטף את עצמו, נותן לידיו לחפון את שדיו, ללטף את בטנו, לרקוד בעדינות על החלק הפנימי של ירכו. ריח הלבנדר היה כבד וידיו הקטנות של קלן מצאו את הראשן הקטן שהחל להתנפח. הוא ליטף אותו, גורם לזרמים של הנאה לעלות במעלה עמוד השדרה שלו. העולם כולו התערפל וקלן ירד על ברכיו, לא מסוגל לעצור את העונג הזה, את האביונה המאיימת להתפרץ. הוא פלט זעקה של אושר כאשר לא יכל היה להכיל אותה יותר.

המים הסתחררו אל פתח הניקוז, מים צבועים באדום.

 

קלן הקיא כמות גדולה נוספת של דם והרים את עצמו מהרצפה. הוא שטף את הסבון מעליו ויצא החוצה, מביט בעצמו במראה הקטנה. הוא היה שם, הצלקות על גופו המחוספס. שום תו נשי לא נראה עליו. צלקת אחת בערה, נראית כמו זחל קטן המנסה להתפתל החוצה ממלכודת אליה נקלע.

קלן עצם את עיניו, ריחות הלבנדר עלו שוב, הפעם הזה זה זכרונו שלו ולא זיכרונה של רובין שגרם לריח להתעורר.

דם ניגר מאגרופו שניחת על המראה הקטנה, שכעת הייתה מנופצת. קלן לא הרגיש בכאב, הכל היה עמום.

הוא גוסס.

קלן צחק. ההכרה נחתה עליו ללא רחמים.

קלן לא ידע כמה זמן נותר לו. הוא לא היה בטוח גם מהי הסיבה אבל הוא ידע שיש לו דבר אחד שהוא חייב לעשותו.

דלת האמבטיה נטרקה אחריו. חדר האמבטיה היה ריק לחלוטין. קול טפטוף עוד עלה מן המקלחת, אדים שנלכדו במקום התקררו והפכו לנוזל כאשר נגעו בקירות.

על המראה נותרו כתמי דם, קלן הביט מתוך המראה בחדר הריק, מחפש את עצמו. כאשר הבין שעזב את החדר החל קלן שבמראה להתפוגג.

 

 

בסלון ביתו של קלן ישבו הוא ומייקל ושתו, אולי לראשונה מזה זמן רב, כוס קפה.

קלן שקע בתוך כורסת העור שלו והביט במייקל שישב, בחוסר נוחות, על הספה החומה בסלון הקטן. "אז מה התכנית?" שאל מייקל, לוגם מן הקפה ומעווה את פניו. "אני עומד ליצור קשר עם כמה אנשים שיבדקו את הסביבה עבורנו. לאחר שנדע יותר על החבורה הזו נוכל להכין תכנית נורמלית."

"אתה מפחד מהם?"

"לא, לא ממש. אבל אנחנו רוצים לדעת בדיוק למה הם מסוגלים ואם הם מוכרים את הממסמסים סתם כך או, שאולי, הם יודעים את צורת השינוי שלהם. אם כן אנחנו חייבים להיות מוכנים לכל דבר." הוא לגם מהקפה ורכן קדימה "מייקל. שנינו עברנו כמה דברים בזמן המלחמה. אנחנו בין הבודדים שקיבלו אישור לחידוש חוזה החיים, אבל אנחנו לא היחידים. היו עוד כמה "גיבורי מלחמה" שקיבלו אישור. אם החברה האלו, או הספק הראשי שלהם, הם גיבורי מלחמה אז אנחנו צריכים לדעת את זה. אחרת אנחנו סתם מתאבדים ולי, באופן אישי, אין זמן לזה."

 

מייקל ידע שקלן צודק. האמת הייתה שהוא כלל לא חשב על האפשרות הזו. מטרתו של מייקל הייתה הממסמסים וזה הכל. קלן הבין את הסכנה האפשרית בעניין. הוא חייך לעצמו חיוך קטן של אושר, מרוצה שבחר נכונה את השותף שלו.

"אני יוצא עכשיו לפגישה. אתה יכל להישאר כאן, או לצאת.לא ממש אכפת לי."

קלן התרומם מהכורסה ולבש את המעיל שלו, הוא הרים חפיסת סיגריות והדליק אחת "אל תתעסק עם שום דבר כאן." זרק קלן למייקל ויצא.

מייקל קם לאיטו והחל מסייר בבית. חדר השינה היה המקום הראשון בו חיפש אך לא מצא דבר. ארונותיו של קלן היו ריקים למחצה ומיטתו הקטנה לא הסתירה דבר.

מייקל עבר בכל החדרים, עד שהגיעה לחדר האמבטיה.

צמרמורת מוכרת עברה בו כאשר פתח את הדלת. ענן אדים חלף על פניו והוא ידע שמצא את מה שחיפש.