חקירות מתחת לכיור

מאת: ערן בן-סער ואבי סבג

 

היה זה בוקר לוהט. מסוג הבקרים שגורמים לך להרגיש שאם יש גיהינום הוא יכול רק להיות רק שיפור. מאוורר התקרה הסתובב על צירו בחריקה שנועדה להעביר מסר ברור, הוא לא עושה רוח והוא לא מתכוון לעשות רוח. המשרד הטחוב היה אפלולי ומלא עשן סיגרים זולים, הרצפה נצבעה בפסי אור שחדרו מבין התריסים המוגפים, על דלת הזכוכית היה כתוב: "ללכב ןובריע ילב תוריקח גבס יבא". דמות במעיל גשם מרופט ישבה על כס עץ רעוע ונשענה לאחור כשרגליה על השולחן, עיתון היה מונח על פניה. צופה מהצד היה עלול בקלות לטעות ולחשוב שמדובר בגופה.

 

נקישה נשמעה על הדלת.

"שניים סוכר." מלמלה הדמות שעל הכסא ולא נעה.

נקישה נוספת, חזקה יותר, נשמעה.

"תרמתי במשרד."

הדלת נפתחה לרווחה בחריקה צורמת, דמות גבוהה ונשית הטילה צל ארוך אל תוך החדר ונכנסה פנימה בצעדים חתוליים.

קול אקדח נדרך מאחוריה הפר את הדממה, באפלוליות החדר אפשר היה לראות את כסא העץ הריק ואת הברק המתכתי של קנה האקדח מבין הצללים שהטילה הדלת.

"רק שני טיפוסים נכנסים לכאן," אמר בעל האקדח בקול גברי מחוספס, "מגישת התה ופקיד השומה שלי, אני לא יודע מי משניהם מפוקפק יותר."

האישה הגבוהה התיישבה על קצה השולחן, שילבה רגל על רגל והציתה סיגריה בפילטר שנהב ארוך. היא נשפה עשן באיטיות חושנית.

 

בשקט שהשתרר ניתן היה לשמוע את השעון מתקתק.

"כאן זה אבי סבג חקירות בלי עירבון בכלל?" שאלה האישה בקול עמוק וצלול.

"זה מה שכתוב על הדלת." ענה האיש בצללים.

"על הדלת כתוב ללכב ןובריע ילב תוריקח גבס יבא." ענתה האישה ונעצה בצללית מבט חודר.

"תלוי מאיזה צד מסתכלים."

 

שולחן העבודה היה עמוס בכוסות קפה מלאות למחצה. ההמולה בחדר הגדול היתה מחרישת אוזניים ולא עזרה לשפר את כאב הראש הטורדני שהציק לכתב הזוטר שישב מול מכונת הכתיבה וקרא את העמוד שכתב. ידו האחת סידרה באי נוחות את השליקס ולאחר מכן שיחררה מעט את העניבה החונקת. בהבעת זעם הוא קימט את דף הנייר, זרק אותו לרצפה שהיתה עמוסה בכמה עשרות כדורי נייר נוספים. הוא הכניס דף חדש למכונת הכתיבה והחל לתקתק.

 

'שערורייה בעירייה. מאת: ערן בן- סער. חלק מקהל קוראי לא יודע מדוע המסים שאנו משלמים עולים כל שנה. ובכן כתב זה חשף לאחרונה כי הסיבה המרכזית היא הגידול בהזמנות הבולים לבניין העירייה...'

"ערן!" נשמעה שאגה מאחוריו, "חתיכת תירוץ עלוב לכתב, תגיע מייד למשרד שלי."

ערן נאנח, קימט את הדף החדש, ונכנס אל משרד העורך.

העורך השמן ישב מאחורי שולחן עמוס דפים, בקצה השולחן היה שלט קטן ומוזהב עליו נכתב: 'מיקי שבע - עורך ראשי'.

בידו האחת היה תקוע סיגר מעשן ובשניה החזיק קבוצת דפים מודפסים. "מה זה?"

אמר ונופף בדפים לעבר ערן.

"זו הכתבה שלי." אמר ערן בגאווה.

"כתבה???" שאג העורך, "לגיבוב השטויות העלוב הזה אתה קורא כתבה? ראיתי דוחות מס מעניינים יותר והספדים משמחים יותר. זה כתבה? זה נראה כאילו נרדמת על מכונת הכתיבה שלך וזה מה שיצא!"

ערן רק הסמיק.

העורך הרים אצבע עבה, שעירה ובשרנית אל האוויר, "יש לך עד מחר בערב להגיש לי כתבה אמיתית, אחרת אתה מפוטר ואני אדאג לכך שלא תוכל לעבוד בעיר הזאת לעולם!"

ערן נמלט מהמשרד באימה.

 

אבי נצר את נישקו, "ספרי לי הכל, ותתחילי מההתחלה."

האישה כיבתה את הסיגריה, ניגשה אל התריסים המוגפים ופתחה אותם, נותנת לאור לחשוף שיער ארוך, שחור ושופע. היא לבשה שמלה ארוכה ושחורה שיצאה מהאופנה זה מכבר, שחשפה קווי מתאר שלעולם לא יוצאים מהאופנה.

"שמי מורגן לה- פיי, אני צריכה את עזרתך בדחיפות." היא הוציאה מתיק היד שלה שתי תמונות והשליכה אותן על השולחן.

אבי, נאבק להסתגל לאור הבהיר, פסע אל שולחנו והביט בתמונות.

"אלו שתי התמונות האחרונות של האחיין שלי," אמרה מורגן, "הוא נעלם לפני שלושה ימים."

בתמונה הראשונה צולם בחור צעיר חובש כובע קוסם עם אוזניים של מיקי מאוס. בתמונה השניה הוא צולם על במה מרצה לקהל מאזינים צעיר.

"מה הוא עושה עם מיקרופון וחרב?" שאל אבי והדליק עוד סיגר.

"הוא מרצה על ריאליזם במשחקי תפקידים." ענתה מורגן.

 

אבי החליט לחזור לבסיס מונחים מוכר, "ספרי לי הכל," הוא אמר, "ותתחילי מההתחלה."

"אני רק יודעת שהוא הסתבך באיזה משחק קלפים, הפסיד את המכנסיים שלו." סיפרה מורגן, "הוא צלצל אלי לפני ארבע ימים וביקש המון כסף וכששאלתי אותו מה קרה הוא אמר שהכל בסדר, החיים יפים ואין מה לדאוג."

"אז?" שאל אבי.

"האחיין שלי אף פעם לא אומר שהחיים יפים ואין מה לדאוג."

"אל תדאגי, בובה." אמר אבי, "אני יודע בדיוק איפה להתחיל."

 

ערן נכנס לפאב האפלולי ששכן באחד החלקים היותר גרועים של העיר. הוא דילג מעל חלאת האדם ששכבה מחוסרת הכרה בכניסה ופנה אל המקור הכי אמין שלו. במקרה הוא בדיוק גמר לנקות את השולחנות.

"היי איתי." אמר ערן לג'ינג'י.

"חשבתי שאמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר?" ענה איתי. ותחב את המגבת הרטובה אל תוך הסינור שלו.

"אני צריך מידע." ענה ערן, "ומהר."

"הנה פיסת מידע: אתה אידיוט. תעוף מכאן."

 "בחייך, תפסיק להתחנף, תביא איזה בירה ותספר לי מה חדש." אמר ערן והתיישב.

איתי הביט בו, "אתה ממש דביל. תצא מהבאר הזה אחרת אני אסדר שתישן עם הדגים."

"נו בחייך, עומדים לפטר אותי. תחשוב כמה אני אבוא לפה כשאני אהיה מובטל."

איתי קילל חרש, זה היה קלף מנצח.

"אתה צריך לבדוק את העסק של מועדון הזית הדפוק." אמר איתי, "הם מנהלים איזו רשת קלפים או משהו. זה הכי חם שיש."

"זה נשמע מסוכן."

"גם לשתות בירה כשאני מגיש לך אותה זה מסוכן." אמר איתי, והותיר את ערן מהורהר.

 

"בדיוק איפה להתחיל." חזר אבי והדגיש. "בדיוק."

מורגן בהתה בו, היא באמת תהתה בעניין התעריף הזול, "איפה?" היא שאלה.

אבי חייך, "כל מה שקורה בעיר הזו קשור למשפחה אחת. הם מארגנים את כל ההימורים הבלתי חוקיים. קוביות, קלפים - כל מה שתרצי. אם מישהו חטף את האחיין שלך, או שהם עשו זאת בעצמם או שהם יודעים מי זה היה."

"הם נשמעים מסוכנים." אמרה מורגן בחשש.

"הזיתונים," אמר אבי, "הם מאד מסוכנים."

 

ערן הגיע למועדון הזית הדפוק. אלמלא ההוראות המדויקות שקיבל לא היה מזהה לעולם את הכניסה. היא נראתה כמו דלת אחורית של מכבסה. הוא דפק בדלת והביט סביבו על מנת לוודא שאיש לא עוקב אחריו.

אישה כבדת גוף פתחה צוהר קטן בדלת, "מה?" היא צווחה בקול חורק.

"כאן זה הזית הדפוק?" שאל ערן בלחש.

"לא, אידיוט, זו מכבסה. הזית הדפוק זה ממול." היא סגרה את הצוהר בטריקה.

ערן הסתובב, ממול לכביש האיר שלט ניאון ענק, בו נכתב 'מועדן הזית הדפוק', את הרחוב ועשרות אנשים נהרו פנימה והחוצה מבין דלתותיו הכפולות.

מקלל חרש, חצה ערן את הכביש, או לפחות ניסה. קדילק חבוטה בשאריות צבע אדום התנגשה בו בחריקת בלמים והפילה אותו אל הרצפה.

לתוך טווח ראייתו המתערפלת נכנסו אדם לא מגולח מעשן סיגר ואישה יפיפייה בשמלה שחורה.

"שיט." אמר אבי, "הרגנו אותו."

"אני חושבת שהוא רק איבד את ההכרה." אמרה מורגן.

אבי התכופף לבדוק לו דופק, כשראה את התג שעל חולצתו, "ערן בן- סער. עיתונאי. באמת." הוא קרא בקול רם, "עכשיו אני מצטער שלא הרגתי אותו."

 

ערן התעורר כשמשהו רטוב עם ריח של בירה הוטח בפניו.

"מה קרה?" הוא שאל.

"עיקמת לי את האוטו." ענה אבי, "אני אשלח לך את החשבון."

"איפה אני?" שאל ערן, נאבק במציאות.

"זה מועדון הזית הדפוק," ענתה מורגן, "אולי אתה יכול לעזור לנו - אתה מכיר מישהו כאן?"

"רק איזה בחור אחד שפגשתי פעם באיזה כנס, דרור זיתוני. אני חושב שהוא עובד כאן."

"עובד כאן?" אמר אבי בסרקאזם, "דרור 'החיוך' זיתוני לא עובד כאן. הוא מנהל את המאורה הזו, ואת כל העיר."

ערן הסתכל באבי עמוקות, "אני לא מכיר אותך מאיפשהו?"

אבי נעץ בו מבט חודרני, "לא, הייתי זוכר אף כמו שלך. בכל מקרה אנחנו צריכים לחפש את המרתף."

"למה את המרתף?" שאלה מורגן.

אבי הדליק עוד סיגר, "זה תמיד במרתף." הוא אמר.

 

במרתף הטחוב היה רק שולחן אחד, שני כסאות ומנורה צהובה עמומה. היתה גם פינת קפה עם מכונת אספרסו חדשנית ובצד טלוויזיית 52 אינץ' חדשה. על כסא אחד ישב האחיין של מורגן לה- פיי, על הכסא השני, ממולו, ישב הבוס וחייך.

שני שומרים מסוקסים עמדו ליד הדלת היחידה, ידיהם היו שלובות והם חבשו משקפי שמש כהים. הם לבשו חליפות שחורות ומחויטות ונראו מרושעים, דוממים ומאיימים.

"על כמה אנחנו סוגרים, מר זיתוני?" שאל האחיין של מורגן.

הבוס חייך, "תן לי הצעה שאני לא יכול לסרב לה."

"רוצה לבוא איתי למקלחת?" שאל האחיין.

הבוס הפסיק לחייך. "מר קיטרו, אני רוצה שתטפל לי בבעיות בחלק הדרומי. אני לא צריך שתגיד לי מה אתה עושה שם ולמי אתה עושה את זה, רק שיהיה לי שקט והקוביות ימשיכו להתגלגל."

 

"שלום." אמר ערן לשלושת הרי האדם שעמדו מול דלת המרתף, "אני מכיר את דרור זיתוני ואני רוצה להיכנס."

אחד מהענקים תפס את ערן בגרונו והרים אותו לאוויר עד שהיה בגובה עיניו. "תחזור על זה שנית." הוא נהם.

"אה... אה... לא התכוונתי להעליב..."

"תן לי סיבה אחת לא להרוג אותך כאן ועכשיו."

"אני עיתונאי?"

מאחוריו אבי קבר את פניו בידיו.

"תשובה לא נכונה." אמר הבריון והעיף את ערן בקשת אחורה.

"תחזיקי לי רגע את הסיגר." ביקש אבי ממורגן.

הוא ניגש קדימה ופנה אל השומרים, "חברה אנחנו יכולים להיות תרבותיים בעניין הזה?"

השומרים התלחשו בניהם, "למה אתה מתכוון?" שאל לבסוף אחד מהם.

"אני מתכוון שאנחנו לא נותנים לאף אחד אגרוף בפנים בלי אזהרה," אמר אבי ואגרף את השמאלי ביותר בפניו, "אנחנו לא תוקעים אצבעות בעיניים," המשיך אבי ותקע שתי אצבעות בעיניו של הבריון הימני, "ובאופן כללי אנו מנהלים קרב הוגן." הוא סיים בבעיטה שפטרה את האמצעי מועד הורים לתמיד.

"מסכימים?" שאל אבי.

הבריונים גנחו על הרצפה.

"אחלה!" אמר אבי, והושיט את ידו אל דלת המרתף.

 

"לא כל כך מהר." אמר מישהו מאחוריו. אבי הסתובב לראות בריון רביעי עם אקדח שלוף.

"אתה ואני הולכים החוצה לנהל שיח..."

קול ירייה נשמע, הבריון נפל קדימה אוחז בחזהו, מאחוריו התגלתה מורגן אוחזת באקדח קטנטן, כסוף ומעלה עשן.

"מרשים." העיר ערן שהגיע בחזרה מהקצה השני של המועדון, "אבל תסתירי את זה לפני שהמשטרה באה."

מורגן החזירה את האקדח לבירית רגל שמאל.

"שנזוז?" היא שאלה.

 

המשך יבוא... גם אם לא תרצו...