ישועה - סיפור בהמשכים, חלק רביעי

מאת: זיו קיטרו

 

גשם חם ניחת מן השמיים.

לחות מגעילה החונקת את העולם.

זיעה הניגרת בכמויות מבלוטות מיותרות.

דמעות הזולגות על לחיים עגולות ללא הפסק.

דם מטפטף מפציעת סכין.

רוק מצטבר בפה ונירק על המדרכה שלא מבחינה עוד בין הנוזלים השונים.

בעולם כולו אין ולו דבר אחד שניתן לומר עליו שהוא מוצק לחלוטין. הכל נוזל, הכל משתנה, הכל מתעוות. אם ניתן לדברים זמן רב מספיק הם יאבדו את כוח הרצון שלהם לשמור על צורתם ויקרסו תחת משקל החיים, יהפכו לעיסה הדומה לעיסה ממנה הכל התחיל.

אין שום דבר חדש תחת השמש. הכל רק שכבה מתה על גבי שכבה מתה, על גבי שכבה מתה. אוסף של תמונות קפואות בחלל ובזמן. זיכרונות של ישות כלשהי שחיה ללא הפסק, מקווה אף היא להפסיק את הכל.

העולם לא קר, כלל וכלל לא. הלוואי שהיה קר, הלוואי שהיה קפוא. הרוח יכולה לקרר מידי פעם אבל הגשם הבלתי נפסק הזה, הגשם החם הזה, הוא לא נותן לדברים להתקרר. לא נותן לעולם ללבוש צורה. הכל נוזלי, הכל עקר, הכל טיפשי.

אין סיבה להתחיל משהו חדש, הוא לא יישאר חדש הרבה זמן. אין מקום לשינויים, הם חסרי משמעות, בבוא העת הם יפנו את הדרך לשינויים חדשים.

כאב.

כל נשימה עולה לה בכאב.

כל צעד עולה לה בכאב.

כל מחשבה עולה לה בכאב.

אבל אין שום דבר אחר שהיא יכולה לעשות, לא כעת.

היא נותרה ללא בחירה.

 

באותו בוקר חייכו אליה החיים וסיפרו לה סיפורים של הצלחה וכוח. היא התעוררה לעולם בוהק מלא שמחה בו הכל יכול לקרות, בו היא שולטת.

בייאנקה ישבה במטבח ולגמה מן הקפה הטרי שהכינה זה עתה. היא הייתה עדיין עירומה ולא מיהרה להתלבש. היא נהנתה מתחושת החופש הזו, האפשרות שהייתה לה לא למהר ולהתלבש ולהידחס לתנועה הסואנת על מנת להגיע מהר ככל האפשר לעבודה. לא ולא, במעמדה בחברה היא יכלה להרשות לעצמה להישאר כך כמה שרק תרצה, לקחת את הזמן ולהתארגן האיטיות. אחרים יחכו לה, היא מחליטה מתי הזמן הנכון.  בי אספה את ספל הקפה והחלה מטיילת בדירתה, דירה בה הושקעו זמן וכסף על מנת להפכה למקום הנעים ביותר בעולם, עבורה לפחות. מפתח חדר השינה צפתה בי בדמותה העירומה של שילו, צופה בקרני השמש הנמתחות מעל הבניינים ומלטפות את עורה הלבן של הנערה הצעירה. היא הביטה בגוף אותו טרפה בליל אמש וחייכה לעצמה. הנערה לא הפסיקה להשתולל במשך שעות כל ליל אמש. כעת היא פשוט שכבה שם, עטופה בחלומות.

היא סיימה את הקפה והשיבה את הכוס אל המטבח, מניחה אותה בכיור ונותנת למים לשטוף את הגרגירים השחורים מעל החרסינה העדינה. בשקט היא שבה לחדר השינה ונעמדה קרוב למיטה, מתמתחת ונותנת לשיערה הארוך ללטף את גבה החשוף. היא הרגישה צעירה שוב, היא הרגישה כך אחרי כל לילה שבילתה עם שילו, אחת מהסיבות שהיא אהבה אותה כל כך. היא נשקה לגב החשוף וצפתה בגוף שהתנועע בריקוד לצלילים שנשמעו במקום אחר.

 

בי הסתובבה לאחור והביטה בדמותה במראה. הפנים האליפטיות הנקיות מכל סימן גיל, העיניים השחורות הבורקות שחתכו ללא רחם כל מי שעמד מולן. היא ליטפה את צווארה הארוך וחיבקה את גופה הרזה מול המראה. באור המועט שזרם דרך החלון קיבל עורה גוון זהוב, היא נראתה כמו פסל של האלה. נמוכה מעט אבל מושלמת..

היא נכנסה אל חדר המקלחת והתיישבה באמבט שהיה מוכן ומכוון לטמפרטורה אותה אהבה. היא הביטה במסך הנוזלי שצף מעליה ובחרה בתכנית רענון מקוצרת. קרצוף נעים בכל הגוף, עיסוי ברגליים, נסיכת שמנים ריחניים אל המים הצלולים. זה מה שהיא הייתה צריכה. לאחר כשעה היא התרוממה ונתנה לברזים הכסופים לשטוף את הקצף מעליה, מתבוננת במים הזורמים מטה אל פתח הניקוז, מסתחררים במערבולת של צבעים. היא הייתה מהופנטת מהתנועה ולפתע החלה לצחקק כמו ילדה קטנה. היא הבינה שהסמים עוד השפיעו עליה. היא לא ידעה מהיכן שילו מביאה את החומר, היא רק שמחה שהיה לה הכסף לתת לילדה על מנת להשיגו. הוא היה יקר ושווה כל אגורה שחוקה. רעננה נעמדה בי מול המראה והקלידה מספר על מכונת העיצוב שלה. שיערה עוצב בסגנון צרפתי, מגולגל על ראשה וקצוות נופלות על צד שמאל של פניה, מעניק לה ארשת מסתורית יותר מהרגיל. מסתורית ומאיימת, בדיוק מה שהיא רצתה.

 

בפעם השלישית באותו בוקר נכנסה בי לחדר השינה. שילו התהפכה על גבה, השמיכה נפלה על הרצפה, גופה הקטן נחשף במלוא הדרו. שרירים צעירים וגמישים נעו באיטיות תחת עור המוקה החלק המושלם, שד קטן אחד הזדקר, חשוף לחלוטין, השני הוסתר תחת אצבעותיה הדקות הארוכות של שילו. בי התקרבה אל אהובתה הצעירה והביטה בפנים הקטנות העגולות. איפור כבד עדיין נראה עליהן, שלא כמו בי שילו לא טרחה להתנקות יותר מפעם ביום. היא הייתה ילדת פרא והוכיחה זאת כל לילה מחדש. שיערה הסגול מסגר את פניה כמו שמש, שלוחות שלוחות המתפרשות על פני הכרית. עיניה הירוקות נפקחו והיא חייכה אל בי שמהרה לנשק את השפתיים הבשרניות שפוסקו בדרישה.

 

"בוקר טוב פטל" לחשה בי באוזנה של שילו וזו השיבה לה במלמול מתפנק.

בי חצתה את החדר ועמדה מול הארון, בוחנת את האפשרויות שעמדו לפניה. מחשב הארון הציע לה 4 חליפות שונות להיום, בהתאם לדרישות שסיפקה. היו לה יותר ממאה חליפות שונות שלא לדבר על מכנסיים, חולצות, שמלות, חצאיות, ביריות, גרביונים כפפות חפצים שונים אחרים אותם הוסיפה בי לאוסף שלה בכל שבוע, בכל יום.

היא בחרה את הכחולה שכללה חצאית ארוכה בעלת שסע בצד ימין, חגורה עדינה מעוצבת כזוג נחשים שלשונם ננעלים בחלק הקדמי. חולצת משי דקה בצבע לבן-כרמי עליה ז'קט כחול קצר שרוולים בעל שלוש כפתורי כסף. מתוך אוסף התכשיטים בחרה בשרשרת פנינים אותה קנתה לפני חודש ולא ענדה אף לא פעם אחת וטבעת כסף עליה הופיע, שוב, נחש. הפעם כרוך סביב עצמו. זוג נעליים כחולות השלימו את ההופעה, עקבים גבוהים האריכו את רגליה והעניקו לה את יתרון הגובה שהיה חסר לה באופן טבעי.

 

"בחירה מצוינת" נשמע קולה המנומנם של שילו מאחורי גבה.

בי הסתובבה וקרצה לנערה שנשענה על ידה וחייכה אליה חיוך דק ומזמין.

"ישנת טוב?" שאלה בי.

"מצוין. במיוחד אחרי מה שעשית לי אתמול עם ה..."

"מספיק." קטעה אותה בי, חוששת שתאלץ לפשוט את כל מה שזה עתה לבשה על עצמה "אני רוצה ללכת לעבוד וכרגע התלבשתי." היא חייכה אל שילו וצעדה קדימה, נשענת על המזרן "אבל אני אשמח אם תעזרי לי להיפטר מכל זה כשאחזור הערב". שילו רכנה קדימה ונשקה לבי על שפתיה, מאריכה את הנשיקה ככל שיכלה, נהנית מטעם הליפסטיק שהתערבב בריח הקפה.

"אני לא אהיה פה הערב" אמרה שילו וזינקה מהמיטה. קשה להאמין כמה אנרגיה הייתה לילדה הזו. "יש לי הופעה הערב. בא לך לבוא?" בי הביטה בשילו שהתמתחה והחלה מגרדת מתחת לשדיה. היא כיווצה את פיה ברוגז "לא. אני לא יכולה. למה לא אמרת לי שיש לך הופעה היום?" שילו הרימה את מבטה אל בי, שיערה עומד בזוויות מצחיקות, משווה לה מראה ילדותי.

"אמרתי לך אתמול בלילה אבל היית עסוקה מידי עם הצעצועים החדשים שלך" היא הצביעה על מספר פלסטיקים צבעוניים שהיו זרוקים למרגלות המיטה "בכל מקרה אני לא מבינה מה הפרצוף. את לא רוצה שאני הופיעה?" בי הורידה את מבטה. שילו צדקה, היא הייתה מרוכזת בעצמה, שוב.

"מצטערת חמודה" היא התקדמה אליה, ראשה מורכן, עיניה מביטות בה מתוך הפוני שנפל על פניה, נותנת בה מבט חצי מתנצל.

"אני שונאת שאת עושה את זה" צעקה שילו והסתערה על חדר המקלחת.

בי הורידה את מבטה שוב. היא הצמידה את שתי אצבעות לרקתה ועיסתה אותה.

"מה אני מצפה מילדה בת 17" פלטה ועזבה את הדירה.

שילו נותרה במקלחת זמן רב, נותנת לדמעות להישטף ע"י המים החמים.

 

משרדה של בי השקיף על העיר מהקומה ה45  של גורד שחקים באזור העסקים. מאחוריה צעקו אחד על השני שני מנהלים זוטרים לגבי טעות שנפלה בחוזה, טעות שבגללה כמעט הפסידו לקוח חשוב ביותר. הצעקות עלו והתחזקו וקללות עסיסיות נזרקו מצד לצד. אמהות הואשמו בעבודות מפוקפקות ואבות רוממו והופלו במילה. מספר אחיות בכל צד זכו שאיבר מינן יוצג כמטאפורה מעניינת ביותר וחיות בית התבררו כאשמות בכל המהומה.

"שתקו. שתקו.שתקו!!!" קולה עלה מלחישה לצעקה, משתק את השניים.

היא הסתובבה מהנוף והשיבה את תשומת ליבה אל השניים. הם דמו זה לזה כמו שתי טיפות מים. בי הייתה צריכה לדעת שלא לקדם את שניהם יחד אבל הטמבלים התעקשו, טוענים שהאחד ללא אחיו אינו שווה דבר.

"אמא שלכם יודעת איך אתם מדברים?" השניים הביטו בה במבט לא מבין "למה אני צריכה להרגיש כמו גננת? למה אני בכלל שומעת את הויכוח הזה? טעות שלכם לא? אז טפלו בזה. אני לא צריכה לשמוע על כל שטות שלכם. עכשיו עופו לי מהעיניים, אני אטפל בלקוח אתם רק תטפלו בחוזה הזה."

התאומים עזבו את החדר במהירות.

"זו הייתה בחירה ממש גרועה" מלמלה בי לעצמה ושבה להתרכז בנושאים האחרים שעמדו על סדר היום.

 

בצוהריים היא ישבה במסעדת החברה ונהנתה ממבחר עצום של פרות ים, משקאות וקינוחים. היא דאגה לשלוח לשילו (בתקווה שהיא עוד בבית) ארוחת צוהריים והוסיפה זר של פרחי ציפורן שהיא כל כך אהבה. בי שבה למשרד ונפגשה עם קבוצת לקוחות שהתעניינה בהשקעה בחברת הבת החדשה של "דייזילוג". בי בחרה להציג את החברה מזווית קצת שונה עבור הקבוצה הזו שהתעניינו יותר בפן האומנותי של המכשירים החדשים. זה מה שקורה כשמתעסקים עם רובוּזים. הם מוכנים להשקיע מיליונים ולא אכפת להם במה, העיקר שזה יהיה אומנותי. בי חייכה לעצמה, מאושרת שצפתה את הבעיה הזו ובחרה לטפל בה מוקדם יותר, עוד שהרעיון היה רק על הנייר.

בי בחרה לבטל את הפגישה של שעה שלוש ולקחה לעצמה חופש בקומה ה125 של הבניין, מקבל עיסוי גוף מפנק מידיו של טי-אור, מנהל הספא. מייד אחר כך הרימה טלפון הביתה אבל גילתה ששילו כבר יצאה, היא לא תראה אתה עד מחר. בי שנאה שדברים לא עובדים לפי התכניות שלה.

לפניה עמד יום ארוך, פגישות, תכנונים, ישיבת מנהלים, השתלמות נוספת שהחלה בחודש שעבר ועוד לא הסתיימה, פרוייקט הדרכה אישית למנהלים זוטרים (פרוייקט שהיא בחרה לבנות ולהדריך),הרשימה הייתה ארוכה. היא החליטה לשקוע בעבודתה, מסרבת לשוב ולחשוב על שילו.

 

היא אהבה את השיעורים שהעבירה, נהנתה לראות את כל המנהלים החדשים מביטים בה ביראה, מודעים היטב לכוחה. זוג התאומים היו שם, יושבים אחד על יד השני, בולעים בשקיקה כל מילה שהיא הואילה בטובה לירוק לעברם.

היום עבר במהירות ודמותה של שילו לא צצה לפניה אף לא פעם אחת, היא הייתה מרוצה, זו הייתה החלטה נבונה.

אלא שכעת כאשר לא נותר עוד מה לעשות במשרד החלו המחשבות לזחול חזרה. עולות כמו נחשים המטפסים דרך החרכים אל פני בשטח, מוכנים להכות את היושבים בחדר ללא הבחנה וללא רחמים.

בי החליטה שלא לשוב הביתה, לא עכשיו. לא כששילו אינה מחכה לה. הבית, נעים ככל שיהיה, היה קר בלעדיה.

היא פנתה לרובע הצבעוני של העיר, נהג המונית חייך אליה כשנתנה לו את הכתובת. בי נתנה בו מבט שדיכא כל מחשבה שעלתה, או תעלה בראשו אי פעם.

כאשר הגיעו למקום יצאה בי מן המונית, טורקת את הדלת בעוצמה. היא השליכה לעברו את דמי הנסיעה דרך החלון ופנתה ממנו במהירות, מועדת ונופלת. ירך עסיסית נחשפה, מעניקה לנהג מראה שיעביר בעזרתו את הלילה. בי קיללה את עצמה, את המדרכה, את הנהג ואת שילו ומיהרה להיכנס אל הבר הקרוב ביותר, מסדרת את החצאית במהירות.

הבר היה מלא למחצה, זוגות ורביעיות ישבו יחד סביב שולחנות, צלליות בודדות נראו בפינות האפילות של הבר, שקועות בתוך כורסאות עור חומות.

"וודקה קפואה, כפולה" היא התרסקה אל תוך הכסא שעל הבר. הברמנית, אישה צעירה בעלת מחשוף נדיב וחזה נדיב עוד יותר חייכה אליה וצייתה מייד. המשקה הנוח לפניה, מלווה במגע מרפרף של במוזגת בעלת העיניים הסגולות כחולות.

"רק משקה?" היא שאלה

"זה יספיק לעכשיו, כן. תודה." בי החלה לעלות תרחישים במוחה אם תבחר לקחת את ההצעה, האישה נראתה חזקה, ועיניה שלחו גלים של שלווה שניגנו על נימי נפשה של בי, אך פניה של שילו הפריעו לה בכל פעם מחדש.

שונאת אותה, היא חשבה לעצמה וחייכה ברוך כאשר זכרה כיצד נרדמו אתמול, מחובקות יחד, מקשיבות לטפטוף הגשם בחוץ.

הערב זחל ובי לגמה משקה אחרי משקה, נותנת לעצמה להיאבד בתוך עצמה. בתחילת הערב התחילו איתה מספר בנות להן סירבה בעדינות. היא הוחמאה במיוחד כאשר זוג גברים ביקש ממנה להיות הראשונה שלהם. כעת איש לא התקרב אליה. מבטה צף על פני הקהל. לא ממוקדת היא התרוממה ולקחה את המשקה שלה אל כורסה קטנה, מבין אלו שנחו בצללים.

היא נרדמה שם.

 

הצעקות מסביב וריח הביוב העירו אותה. ראשה היה סחרחר והיא הקיאה מייד את כל פרות הים היוקרתיים שאכלה בצוהריים. ראשה כאב והיא לא הצליחה להתרכז בשום עצם שחלף בשדה ראייתה.

כאב פילח את צידה והיא השתנקה. נחנקת, היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה אבל הכאב היה גדול מידי.

קולות הצחוק מסביבה היו הדבר היחיד שבו יכלה לתלות את הכרתה אך גם זאת בקושי רב. הקולות התקרבו והתרחקו ללא הפסק. בי גיששה סביבה, מחפשת משהו שיעזור לה להתרומם.

"לאן את הולכת" עלה קול צרוד וצווחני על ידה. נשימתה התקצרה שוב כשמכה ניחתה על חזה. רעש מוזר נשמע, בי חששה ששברה צלע.

"אנחנו עוד לא שיחקנו." היא נפלה לאחור לאורך זמן שנראה כמו הנצח, ופגעה בראשה בקיר בטון. היא ניסתה להתרכז בקולות ובדמויות שהתקרבו אליה. היה לה קר, הרצפה תחתיה הייתה קרה. ישבנה נחתך מחתיכת זכוכית, שברי בקבוקים כנראה. באותו רגע הבינה בי שהיא עירומה.

הפחד שקע סופסוף ואפשר לה להתרכז. הכל נכנס לפוקוס באופן מיידי. הכאב הפך עמום. היא הייתה בסמטה ובינה לבית פתח היציאה עמדו שבעה דמויות, כולן על גלגיליות, ארבעה מהן אחזו מקלות גולף בידן. עיניה של בי נורו מדמות אחת לחברתה היא הבחינה ששלוש מהדמויות רכסו את מכנסיהן והרימו מוטות מתכת משלהן. בחילה עלתה בה כשהבינה מה התרחש ומה עומד לבוא עוד. כל גופה כאב. היא הרגישה מטונפת, חסרת אונים. בי לא ידעה את התחושות הללו בעבר, לא הייתה מסוגלת לעכל אותן.

לא הייתה לא ברירה.

היא קמה על רגליה, מגנה על מבושיה וחושבת כמה מיותר העניין אך לא מסוגלת שלא להסתירם.

"זה בסדר מותק, כבר ראינו הכל" החבורה כולה התפרצה בצחוק מטורף.

בי החלה לבכות.

"די, די. הכל יהיה בסדר. אנחנו רק נגמור לשחק כמו ילדים גדולים ואת תלכי מפה" היה זה אחד מהחברה הקרובים יותר אליה. היא הביטה בעיניו האדומות מטרוף וזינקה קדימה.

השבעה הופתעו מהמהלך אף בי לא הצליחה לעבור את קצה הסמטה כאשר מכה ניחתה על גבה. בי התרסקה על המדרכה בפישוט איברים. הבל פה נוראי פגע בפניה "לאן את הולכת גברת? אני לא זוכר ששאלתי אם בך לך לשחק לי, זה לא מבחן אמריקאי." הדובר, נער רזה לבוש קרעי עור הפך אותה והעביר את מקל המתכת שבידו על גופה, חובט בעדינות בבטנה ובפנים ירכיה. בי החלה לבכות, לא מסוגלת להפסיק. "איך הגעתי לכאן?" היא לחשה אך נענתה רק בקולות של צחוק. הנער הביט לאחור ושאל את חבריו מי אחריו בתור ובי בחרה ברגע הזה לשלוח בעיטה אל מבושיו. הוא נצח לרצפה מילל ומקלל. בי זחלה לאחור והחלה להרים את עצמה, מנסה להתרחק ככל האפשר מהסיוט הזה שצנח עליה משום מקום. לא מודעת כלל לסביבתה, לא יודעת לאן היא הולכת החלה בי לרוץ, רגליה החלשות לא נשאו אותה רחוק במיוחד כאשר שבה ונפלה, הקולות מאחוריה דחקו בה ובי נאבקה להתרומם, ברכיה נשרטות וידיה שוקעות בטינופת הרטובה שעל הכביש. גשם ירד, גשם חם. הלחות הייתה מטורפת ובי קלטה לפתע שהיא בוכה, מליחות מילאה את פיה. כל תנועה, כל נשימה כאבה לה. העולם כבר לא היה בוהק, לא כמו שהיה בבוקר. היא שבה לרוץ ולא הביטה לאן היא רצה. מוחה חשב להתפוצץ מהמכה שספגה. היא הביטה מעלה וראתה קיר. היא רצה בתוך רחוב ללא מוצא.

בי נפלה לאחור, ישבנה כואב מהמכה, כואב יותר מחתיכת הזכוכית שעוד הייתה נעוצה בו.

היא התרוממה על ארבע והסתובבה לאחור, מביטה בתוקפים שהלכו והתקרבו. צחוקם עולה לגבהים חדשים.

בי רצתה למות. רצתה לסיים את הכל. היא רצתה שתינתן לה האפשרות לסיים את הסבל, לא לעבור את החוויה הנוראית שעומדת לבוא.

אך הבחירה לא הייתה בידיה.

כל הכוח אותו אחזה בידיה בתוך בניין המשרדים, כל העוצמה שהעניק לה המעמד לו הייתה שייכת, כל הנחישות שהפגינה ללא הרף, דבר לא עזר.

עולמה נופץ, כמו כדור של בדולח. מתרסק על צלע הר משוננת והופך לאבק כוכבים. על ברכיה המתינה בי לגורלה, הדמעות מטשטשות את עיניה, הפחד משתק את חושיה. היא אבדה לעולם.

 

"היי מתוקה. היי." הקול השקט נשמע באוזנה ובי החלה לבכות שוב.

"די לבכות. די. הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה." בי הרימה את ראשה עד כמה שהעיזה שלחה מבט חושש מתוך שיערה הפזור.

"אני שונאת שאת עושה את זה" לחשה לה שילו וחיבקה אותה, מצמידה את הגוף השבור והמחולל אליה.

בי נפלה לזרועותיה של אהובתה, של מושיעתה. היא נפלה מתוך עולם ההכרה ונתנה לעצמה לשכוח את הכל.

 

קלן הצית סיגריה וגירד את ראשו. הוא הביט סביב בחבורת נערי הגלגיליות ששכבו על הכביש. כל אחד מהם בזווית לא אנושית אחרת. לחלק היה תקוע מקל מתכת ברקטום, חלקם גילו גמישות מדהימה כאשר הדגימו כיצד ניתן להצמיד את כף רגלם, והגלגיליות המחוברות אליה, אל עיניהם.

הוא פלט נשיפה ארוכה ורחרח את האוויר.

הוא לא טעה, היא הייתה כאן. גם בלי הריח הוא היה מזהה את העבודה שלה.

כעת היא עזבה ולקלן הייתה הרגשה שהוא לא ימצא אותה שוב, לא בקלות רבה כל כך. הוא נד בראשו ולקח שאיפה נוספת מהסיגריה והחל לצאת מן הרחוב, לא זורק אף לא מבט אחד לאחור. הגשם המשיך לרדת שוטף את הרחובות מהדם והזיעה והדמעות. קלן יכול היה להריח את הפחד שנשטף גם הוא ואת החוויות הנוראיות שהתרחשו כאן. הוא נעצר מול סמטה והביט בה שעה ארוכה.

הוא שנא את המקום הזה, שנא את העיר הזו ואת מה שהיא הייתה מסוגלת ליצור אבל הוא המשיך לחיות כאן, המשיך לסייר.

זו הייתה הבחירה שלו, בחירה עליה לא יוותר לעולם. הוא ימשיך עד הסוף.

"הסוף... זה לא ייקח עוד הרבה זמן." פלט, לא למישהו מסוים, יותר ליקום שסביבו.

הוא יצא מהרחוב ובחר דרך קיצור אל המטרה הבאה שלו. נותן לגשם החם להעלים את עקבותיו ולקול הסירנות להטביע את צווחות שעוד שמע בראשו.