למי דמיון יותר מפותח?

מאת: אמיר איתן

 

יש איזו הסכמה כללית, שאצל רוב האנשים אינה מבוססת על סמך ממצאים או חשיבה, שילדים ניחנים בדמיון מפותח הרבה יותר ממבוגרים. איני יודע לאן דיעת הפסיכולוגים נוטה, אבל אני משער שאם הקוסנזוס קיים אז הוא נשען על דעת אליטת החכמה בנושא.

פסיכולוג אני לא (נוטה לכיוון כל כך רחוק מזה...) ואיני מתיימר להיות אחד אבל אנסה לנעוץ מחט בבלון הזה שקובע שלילדים יש דמיון מפותח יותר.

 

הגיוני שלילדים יהיה הגיון מפותח הרבה יותר מאשר למבוגרים. מבוגרים מחזיקים בכלים אנליטיים מתקדמים יותר ויותר לנתח תוצאות לא רק על סמך חשיבה חזקה יותר אלא גם על סמך ניסיון העבר- משהו שלילדים (מכוח המציאות) אין! אם תרצו אז הילדים הם כמו עם של שיכורים, וכל עוד הם על כוס של בירה (בגיל הילדות) הם ממש שמחים ומפתחים פנטזיות על ימין ועל שמאל. המבוגרים לעומת זאת ועל אותה דרך חשיבה הם אותם שיכורים אחרי שאלו קמו יום למחרת- העולם נראה קודר הרבה יותר. הגיוני יותר וקודר יותר.

 

אם נשאל ילד בין 7 בערך "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" נקבל תשובות תמימות מאד שלאו דווקא נשלפות לאחר חשיבה מעמיקה. אני זוכר את עצמי עונה בגיל 7 שאני רוצה להיות עורך-דין. בגיל מאוחר יותר נתתי את התשובה "רואה חשבון", באיזשהו שלב חשבתי שאני רוצה להיות מהנדס אזרחי, אחרי זה מהנדס תכנה. כיום לאחר 18 וחצי שנים של התפתחות כבר לקחתי נתיב בחיים וננעלתי על תחום העניין שאותו אני אוהב. אם היו שואלים אותי בגיל 7 אם אני רוצה ללמוד פיסיקה כנראה שהייתי אומר "לא!" ואם היו מוסיפים לזה "הנדסת חומרים" אז סביר להניח שהייתי שואל "מה זה?" ולאחר הסבר הייתי משיב בשלילה.

 

למה שאני אשיב בשלילה? האמת היא שזה קשור לתהליך ההיחשפות של המתבגר. החלטתי שאני רוצה להיות עורך דין כי אמרו לי שאני אוהב להתווכח ובאמת מצאתי את זה משעשע. לא יודע למה אבל מצאתי את הדיונים הקולניים מאד מעניינים ואהבתי להעלות נימוקים כנגד נימוקים אחרים ואף לבחון את עצמי בנקודת מבט של האחר. באיזשהו שלב הבנתי שזה סתם "אמנות" ויכוח ולא עריכת דין ולאחר הסברים קצרים על מה זה עריכת דין - פרשתי. את רעיון הרואה חשבון הביא לי חבר שלי שקבע שזה מאד מעניין והסביר לי על המשכורת שלהם. לאחר חשיבה מצומצת החלטתי שאני רוצה כסף ולכן החלטתי שאני הולך להיות רואה חשבון. רעיון המהנדס הגיע מיד אחרי זה ואני אפילו לא זוכר מי חשף אותי אליו, כנראה הוא הזכיר דולרים לצד ההיזכר של המקצוע. בגיל 14 כבר הייתי חולה על מחשבים ולכן החלטתי שאני רוצה להיות מהנדס תכנה. משהו מזה אבד אחרי שסיימתי ללמוד מספר שפות תכנות. זה היה תהליך היחשפות מאד מעניין ומייגע שניפץ לאט לאט את הפנטזיות שלי- פנטזיה אחרי פנטזיה נפלה. הפסד גדול?, לא זו לא הכוונה! הפנטזיה של ילד אינה מבוססת על שיקולים הגיוניים ולכן האבידה לא כזו גדולה היא רק תוצאה של אינפורמציה חדשה וניתוח ברמה לוגית גבוהה יותר.

 

אכן , ילדים הם 'טבולה רסה' והמוח שלהם נחשף למיליון דברים בתהליך ההתבגרות (שנמשך גם אחרי גיל 50, אבל בפחות אינטנסיביות) אז מכוח הדברים ילדים הם "עם" חוקר יותר, שואל יותר, מתבונן יותר.

 

אז איך זה יכול להיות שאני אומר שלמבוגרים יש דמיון חזק יותר? – הטיעון המרכזי, או העובדה המוחשית ביותר, לעודף הדמיון שיש לילדים היא העבודה שהם מסוגלים לשקוע שעות אל תוך משחק לגו, לשחק בפירטים, להתחפש בפורים במשך כל היומיים וכו' וכו'...

האם זהו דמיון מפותח? אם אתם בוחנים את המושג דמיון מפותח אתם מוצאים שההזכרים הנ"ל לא מצביעים בהכרח על דמיון מפותח אלא על יכולת שכנוע עצמי גבוהה שנובעת מיהב להיות מישהו, משהו אחר ולאו דווקא דמיון מפותח.

 

דמיון מפותח, ניכר בו, הגיון מחושב ונוצר על ידי חשיבה אנליטית. ילדים אינם מסוגלים להפיק דמיון מפותח אלא רק דמיון מספיק על מנת להשקיע עצמם בתוך איזשהי פנטזיה. יכולת שכנוע גבוהה, או חסינות לשכנוע נמוכה (יותר מדוייק) זו היא היא שמאפשרת להם להתרכז במשך שעות בלדמיין משחק לגו כאילו היה חי (תאמינו לי אני יודע, אני שיחקתי לגו עד גיל 13).

להגיד שלא צריך דמיון על מנת לשקוע בתוך הפנטזיות האלה יהיה שטויות! ילד ללא דמיון אינו יכול להתרכז דקה בלפנטז ובדרך כלל תמצאו אותו מתפרק  ביום בפעילות ספורטיבית (שזה לא רע בכלל אבל צריך גם לאמן את המוח) , אבל ילד שמסוגל להעמיד פנים שהוא חי בתוך משחק הפליימוביל שלו אינו ניחן ביכולת דמיון גבוהה יותר מאשר למבוגרים ולא משנה כמה מבוגרים מחוברים למציאות- הוא ניחן ביכולת עמידה לשכנוע נמוכה.

 

אם תרצו עוברים פחות חוטים מקשרים בין ילדים לבין העולם האמיתי מאשר עוברים בין המבוגרים לבין העולם האמיתי ולכן קל להם יותר להתנתק. אבל משום שאין להם מודעות גבוהה כמו של המבוגרים לגבי טיבו של העולם האמיתי הם אינם מסוגלים לחבר דמיון מורכב ועמוק אלא רק מספיק על מנת לשקוע בו ולצוף.

 

מה בכל זאת ניתן להגיד לטובת הילדים? יכולת הריכוז של המדמיינים מביניהם גבוהה מאד.

אם אדם מבוגר היה מתחרה בילד מי מביניהם יכול להחזיק יותר זמן במישור הדמיון מנותק לגמרי מהמציאות, הילד ינצח ובגדול. למה? לחצי היום יום שיושבים בתת המודע קושרים את האדם המבוגר חזק יותר לעולם האמיתי ולכן קשה לא יותר להישאר בארץ הפנטזיה- ובכל זאת פרק הזמן שהוא יבלה מחוץ למישורינו במחשבתו, יהיה מורכז מאד, בהרבה מפרק הזמן של הילד.

 

למרות שהדיעה הזו עומדת בניגוד מוחלט לדיעה הרווחת היא מסבירה היטב את שוני רמת משחקי התפקידים במבחינת הדמיון, בין מבוגרים לילדים. לא רק שילדים מתחברים טוב יותר לחוקים ומנגנון מכני אשר עוזר להם להתחבר לדמיון, אלא גם שהם טובים הרבה פחות ממבוגרים בלתת פתרונות יצירתיים לבעיות שעולות בזמן משחק התפקידים.

למרות שילדים יכולים להישאר כבולים זמן גבוה הרבה יותר ממבוגרים , בתוך עולם הדמיון (בוא נניח שמנחה להם מבוגר), מבוגרים לעומת זאת יבנו עולם משחק עמוק ועשיר יותר.

 

לפחות שני הצדדים נהנים.