ישועה - סיפור בהמשכים, חלק חמישי

מאת: זיו קיטרו

 

קלן צעד ברחובות הבוהקים, שואף לריאותיו את עשן הסיגריה ואת אוויר הלילה הלח. הוא היה מוטרד, דברים רבים מידי התרחשו וברור שהם היו קשורים זה לזה. הוא קיווה שימצא את שילו בזמן אך היא נעלמה ללא עקבות לפני שהספיק ליצור איתה קשר. הוא נזכר במחזה שנגלה לפניו באותו רחוב ללא מוצא לפני פחות משעה, זו הייתה עבודה של שילו ללא כל ספק. חבורת נערים אומללה, הם בוודאי פגעו במשהו יקר מאוד עם שילו השתלחה בהם כפי שעשתה. קלן נעצר מתחת לפנס רחוב והביט מעלה אל המבנים השחורים שסגרו את השמים. טיפות גשם חמימות נחתו על פניו וראייתו היטשטשה. הוא עצם את עיניו והשליך את הסיגריה שלחששה כאשר נגעה במדרכה הרטובה. "אין הרבה ברירות" הוא אמר לעצמו "חייבים לראות את צ'רלי." הוא פנה אל תוך הרחוב הראשי והחל לצעוד עמוק יותר אל חלק העיר בה מיעט לבקר לאחרונה, אזור אותו הכיר מתוך חוסר ברירה בלבד.

 

ככל שהעמיק פנימה התחלפו המבנים האפורים הקפואים באורות ניאון צבעוניים ובמוסיקה רועשת. קלן הביט סביב וראה את חלונות הראווה שהציגו באופן חופשי את סחורתם. בחלק מהחנויות יכלת לראות רק אביזרים וקלטות, בחלק רקדו דוגמנים מנוקבי זרועות כשהם מעורטלים למחצה. מתגפפים לעיני העוברים והשבים. לא היה זה אזור אליו נקלעת במקרה. כל מי שהגיע לכאן ידע בדיוק מה הוא מחפש ורוב הסיכויים היו שימצא את הסחורה שלו. קלן תהה כמה זמן יעבור עד שאותו סם יחדור לסמטאות של שכונת הניאון ויימכר לכל דורש. זוג מוהיקנים עברו על יד קלן, הבחורה דוחפת את חזה העטוף עור וברזל מול פניו, הגבר רק צחקק בקול צרוד. השניים ירקו על המדרכה כאשר קלן התעלם מהם והמשיכו לחפש להם מישהו אחר שיקבל את ההצעה. לא משנה כמה זמן יעבור יש דברים שלא ישתנו, חשב קלן כשהביט בגבר שלבש מעיל גדול וכובע שכיסה את פניו. קלן נעמד והדליק סיגריה נוספת, בוחן את הגבר העצבני שהמתין מחוץ לדלת בניין והביט לכל עבר. קלן זיהה את המבנה "הקתדרלה" כל מה שלא רצית נמצא כאן. רוב האנשים שמצאו את דרכם לכאן היו אנשים שחיפשו ריגושים... מיוחדים. הקתדרלה והכמרים שלה מיהרו לספק את הסחורה.

 

היית מצפה שגם במקום כמו זה הקתדרלה תהייה מוצנעת, תעמוד במקום בו אלו המבקרים בה לא ידרשו לחשוף את עצמם אך לקתדרלה חוקים משלה ואלו שביקשו את ההנאות שהמתינו מעבר לדלת העץ הקטנה והלא מרשימה נדרשו לפעול על פי הצו שהכתיבו הכמרים. קלן הביט בגבר נעלם מבעד לחריץ הדלת שנפתחה והמשיך להתקדם, מחייך לעצמו מסיבה לא מובנת. דמויות שונות חלפו על פניו של קלן בעודו חוצה את שכונת הניאון, רבים מהם לבושים בבגדים לא בגדים מחומרים שרק האל, אם היה קיים, ידע מה מקורם. ריח הזיעה והמושק חדרו לאפו של קלן. הוא הריח את התאווה ואת הסיפוק. הריח את הפנטזיות הלא מוגשמות ואת הדם שפרץ מחתכים מוסתרים. ככל שהעמיק פנימה הפכו חושיו חדים יותר ויותר, לא נותנים לשום פרט לחמוק על פניו. בפינת הרחוב הבא הריח קלן ילד וילדה שכיסו את ראשם, נקודת החיבור של התאומים, תחת מעיל צבאי ישן. לא יעבור הרבה זמן לפני שיעברו לקוחות מעונינים וישלפו את השניים, לזמן קצר, מן הרחובות המסוכנים. קלן שלח מבט קצר וכן, רכב קטן עבר קרוב אל השניים ונעצר, שניות ספורות חלפו להן והדמויות הצמודות תחת המעיל הצבאי מצאו את עצמם בתוך הרכב. קלן הביט בנהגת הלהוטה כאשר הרכב חלף על פניו. למרות שהמראה לא זעזע אותו לא יכול היה קלן שלא לחוש תחושה לא נעימה למראה הפנים הסמוקות בציפייה. היא תיקח אותם אליה הלילה, תאכיל אותם ותנקה אותם ואז תעשה איתם מה שרק תרצה והם יוכלו רק להסכים ולהתפלל שיעברו את הלילה בשלום. קלן תהה אם לא היה עדיף להם למות מאשר לעבור לילה אחרי לילה בצורה הזו.

 

בפנייה הבאה פנה קלן ימינה לרחוב קטן שבקצהו נמצאה מטרתו. שלטי הניאון הענקים קיבלו את פניו ובטנו התפתלה כאשר פגעו בה גלי הבס שנעו על פני האדמה במהירות, מורגשים יותר מאשר נשמעים. המוסיקה שעלתה מן המבנה הייתה קצבית מאוד, איטית מאוד, מהפנטת. הוא עמד מול פתח הכניסה והביט במפלצת ששמרה על הכניסה.

קלן שפשף את אפו והרים את מבטו לפגוש את פניה של המפלצת "באתי לראות את האינקוויזיטור" אמר. השומר בכניסה הביט בו ולא נראה שהוא מתרשם "הוא עסוק. יש לך הזמנה בכלל?" קולו, כמו הבסים, היה מורגש יותר מאשר נשמע. קלן היה זקוק לרגע על מנת להבין את הדברים "לא אין לי הזמנה אבל אני נכנס בכל מקרה" הוא צעד קדימה ונחסם בידו האדירה של המפלץ. "אתה לא הולך לשום מקום" הוא אמר.

קלן הרים את ראשו ובחן את היצור. עיניים ורודות גדולות הביטו בו ללא הבעה, פה רופס המוקף קפלי בשר ואף עמוס עגילים. ליצור לא היו אוזניים וראשו היה נקי משיער, חתיכות מתכת משוננות בקעו מן הקרחת, על חלק מהן הריח קלן דם טרי, על חלק דם יבש. זרועו של היצור הייתה גדולה פי שלוש מי זו של קלן והיקף חזהו עמד בהתאם ליחס הזה. ללא היסוס שלח קלן יד ולכד מספר טבעות אף, תולש אותם במהירות. קולו של היצור עלה בצעקה ודם סמיך וצמיגי שטף את זרועו של קלן שדחף את היצור המיילל מדרכו. דלתות המבנה נפתחו לפניו ושלט הניאון הבהב "ברוך הבא לאינקוויזיציה". קלן נחר בבוז ונכנס פנימה, נותן לגלי הבס לעטוף אותו ולהניע אותו דרך החלל העמוס אנשים.

 

מועדון האינקוויזיציה היה עולם אחר, גם כאשר מדובר בשכונת הניאון. בעוד הקתדרלה סיפקה הנאות טמאות לכל דורש והגשימה גם את הפנטזיות הנועזות מכולן היא עדיין מתחה את הגבול שבין הנאה לכאב. האינקוויזיציה הייתה המקום היחיד שלא עשה את ההפרדה. ערב רב של אנשים מכל המינים והגילאים רקדו על רחבת הברזל, רובם הגדול עירום לחלוטין, חלק קטן מסתירים את מבושיהם בפרוות או בד דק. פנסי ענק זרקו צבעי אדום, כתום וצהוב על הרוקדים, יוצרים פסיפס מטורף וחייתי, מעוותים את הפנים הצעירים שהביטו בו, מטשטשים את כתמי הגיל של המבוגרים. המוסיקה גרמה להם להרים את ידיהם לאוויר ולשאוג בקול אחד מנטרה לא ברורה שגרמה לכל החדר לרעוד. על בימת המרקיד, שהייתה גדולה עד מאוד, שכבו זוגות רבים והצליפו אחד בשני, חלק מהם קיימו יחסי מין בו במקום מול הקהל המרוצה. בכלובים שריחפו מעל הקהל ריקדו נשים וגברים חטובים שמידי פעם הצמידו את בשרם החשוף אל מוטות הברזל המלובנים, נותנים לבשרם להיכוות, מחייכים חיוך מטורף של כאב והנאה. המארחים והמארחות עברו בין הרוקדים, מציעים מגשים ועליהם אביזרים שונים להפקת כאב. קלן הביט בנער בן 16 שהרים דוקרן דק והחל להעבירו על פניה של מאהבת המבוגרת ממנו במספר שנים לא מבוטל. בעוד המארח ממשיך הלאה, רגלו הכשילה את הנער המרוגש וזה מעד. קלן הביט בדוקרן המתכת חודר באיטיות וללא מאמץ אך תוך עינה השמאלית של המאהבת הדוקרן נבלע כולו בתוך שקע העין. קלן הביט בפניו של הנער שהתעוותו בזוועה ואז בגופה של המאהבת שלא הספיקה למלט צעקה מפיה לפני שהתמוטטה על הרצפה ללא רוח חיים. הרוקדים סביב פינו מקום לנער שהחל לגרור אותה מהמקום. קלן הריח את דמו שסער בגופו, מריח את המליחות על עורו, את הרוק שהצטבר בפיו ולא יכל היה לקבוע אם הנער היה מבוהל או שאולי מגורה אף יותר לנוכח ההזדמנות שעמדה מולו.

 

העולם שאחרי המלחמה היה שונה לחלוטין, הרהר קלן. מצבים בלתי אפשריים מהם ניסית להתחמק הפכו לחלק מן היומיום ואם לא היית מהיר מספיק מצאת את עצמך חלק מזיכרון העבר. קלן תהה בשביל מה הוא נלחם בכלל.

בחילה אחזה בו כאשר הגלים הכבדים פגעו בו, הוא הבחין שכעת היה קרוב לרמקולים האדירים שהתנשאו גבוה גבוה מעליו. הוא התרחק מהאזור, נאלץ להשתפשף בגופם המזיע של הרוקדים.

מעבר לרחבת הריקודים היו תאים זוגיים וקבוצתיים אליהם פרשו ההוללים וביצעו בהם מעשים שבסדום היו נראים חיתיים. קלן שמע אנקות כאב והנאה שהתערבבו בצעקות הקהל והמוסיקה המחרישה. לא היו פה סמים הבחין קלן. היה זה דבר ידוע שמעולם לא יצא לו לבדוק. כל מי שנכנס למועדון עשה זאת בידיעה שלכאן לא מביאים שום חומרים זרים. הכל כאן טבעי לחלוטין, הכל נקי. אם באת לטעום את טעם הכאב עשית זאת כשאתה בהיר מחשבה וחושים. אלו היו החוקים היחידים. מי שרצה ליהנות מן המקום אך לא מהכאב נאלץ לחפש מקומות אחרים. מי שנתפס כשהוא דלוק הוכנס לבריכה מייד.

הבריכה, שעמדה כעת מימינו של קלן, הייתה מבנה שקוע ברצפה שפיברגלאס שקוף מכסה אותו. בתוכה, ראה קלן, כבר נלכדו לא מעט אנשים. הם הביטו סביב לא מבינים. קלן ידע, על פי השמועות, שגז שקוף הוכנס למיכל העצום הזה, מטהר את דמם של המשתמשים. מאוחר יותר יוזרמו מים פנימה ופעמון יצלצל  בכל האולם. המוסיקה תפסק והאורחים יתגודדו מעל הבריכה ויצפו בחוטאים נחנקים במיכל העצום. כאשר יאבדו את הכרתם מכאב וחוסר חמצן יורם הכיסוי והגופות ימשו מתוך המים. אלו שישרדו יזרקו החוצה, אלו שמתו... קלן העדיף לחשוב מחשבות שמחות.

 

הוא עבר מעל הבריכה אל גרם מדרגות מעוקלות שנעלמו בחשכה שבתקרה. הוא יכל היה להרגיש את צ'רלי שם, צופה בכולם. הוא היה בטוח שהאינקוויזיטור הגדול מודע לנוכחותו המטרידה של קלן. "טוב מאוד" חשב לעצמו "ניתן לו להתבשל קצת." קלן פנה לבר והביט במוזגת שהייתה היחידה, מלבדו, שנשארה לבושה. שיער חום קצר חשף צוואר לבן יפיפה שלכד את עינו של קלן. הוא עלה מן הצוואר אל פניה האליפטים שנצבעו בצבעי סגול וכחול בתבנית מסובכת שהפכה את פניה היפים של המוזגת ליצירת אומנות לא ברורה. זוג שפתיים, שנמתחו לחיוך כשראו את קלן, היו צבועות, כמו שיערה, בחום עמוק. עיני אזמרגד ננעצו בקלן. "ג'יימסון, כפול בבקשה" ביקש והמוזגת החלה למזוג "זו מילה שלא שומעים פה הרבה. לרוב אני מקבלת קללות עסיסיות מהחברה כאן."

"אני לא בדיוק לקוח" אמר קלן, מביט סביב, גופו זקוף, לא מושפע מהמוסיקה המהפנטת

"כן, שמתי לב." היא הניחה מפית על הבר למולו והניחה את כוס הוויסקי עליה "יש לך שם?" שאלה. היא הייתה חייבת להרים את קולה וקלן לא היה בטוח אם הוא אוהב את הקול או לא.

"קלן. קלן דוקס" היא הנהנה והשיבה "מריאנה. רק מריאנה". קלן הרים את הכוס בהצדעה לחייה שנענתה בניד ראש ולגם את המנה הכפולה ללא מאמץ. מריאנה הרימה את הבקבוק למזוג שוב אך קלן סימן לא שלא "על חשבון הבית" היא אמרה ובזאת פתרה את ההתנגדות, הלא גדולה, של קלן. "אני לא בטוח שהוא יאהב את זה" אמר לה קלן. "הוא לא צריך לדעת." ענתה היא. מריאנה חייכה שוב וקלן הרגיש תחושה משונה בבטנו. 

 

"את עובדת פה הרבה זמן?" שאל אותה "לא, לא הרבה, רק מספר חודשים" ענתה תוך שהיא מנגבת את דלפק הבר ומשליכה את המגבון לפח מתכת קטן. "למה כאן?"

"למה לא?"

"לא נראה לי הבחירה הראשונה למישהי שלא בקטע". הוא רוקן את הכוס וכאשר עמדה למלות אותה שוב הניח קלן את ידו על ידה של מריאנה וחייך "לא תודה."

"עבודה זה עבודה. האינקוויזיטור לא מכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה, הכסף טוב. למה לא? לפעמים זה משעשע ולפעמים עצוב ויש מקרים שזה זוועתי אבל לומדים להסתדר." קלן נראה משועשע. "מה מצחיק אותך?" היא שאלה אותו, ידה עדיין בידו. "כלום. את מקבלת את כל מה שאת רואה בכזו קלות ואני שואל את עצמי אם זו לא אפאתיות."

"לא, ממש לא." לאט היא משכה את ידה ממנו וחייכה בהתנצלות כשפנתה למישהו שסימן לה להתקרב אליו. קלן הדליק סיגריה נוספת והעביר את מבטו על גופה של מריאנה, גוף שמנמן וחמוד, לא יוצא דופן במיוחד אך נשי ללא כל ספק. היא חזרה אליו אחרי שהגישה זוג בירות לאותו לקוח. היא נעמדה מולו וחייכה חיוך עקום מרימה את שיערה בידה "איפה הייתי?"

"אפאתית" ציין קלן והוסיף "זה בסדר שאני מעשן?" היא הנהנה והושיטה את ידה כמבקשת סיגריה. קלן הגיש לה אחת והדליק אותה, מריאנה ייצבה את ידו למרות שלא היה צורך ואז נתנה לו להשיב את המצית לכיסו. "לא אני לא אפאתית. בכלל לא אבל במקום הזה אתה לומד לקבל הכל בלי לחשוב יותר מידי. מה איתך? אתה לא נראה כאילו אתה מתרגש ממה שקורה כאן."

"לא אני משער שלא" הוא חייך אליה ואיפר אל תוך מאפרת נייר אותה שלפה מריאנה מתחת לבר. "יכל להיות שאני התרגלתי לכל זה." "תן לי לנחש" היא אמרה "בלש פרטי?" הוא משך בכתפיו "בערך. אבל זה לא זה." לפתע הבין קלן מה היה לו מוזר. נדירות היו הפעמים שלא זיהו את שמו והנה הבחורה הזו לא נראתה כאילו השם אומר לה משהו, עבורה קלן היה סתם עוד פנים. מרענן, חשב.

"איש מסתורין" שפתיה פוסקו בחיוך מתגרה. "אולי." הוא צחק, מרכין את ראשו. "וגם ביישן. בחייך אתה לא נראה הטיפוס". הם הביטו האחד אל תוך עיני השני וקלן ידע, באותו הרגע שזה לעולם לא יקרה. הוא גם ידע שזה היה ברור לה, אולי אפילו למן ההתחלה. כעת כשהדברים היו ברורים השיחה הפכה קלה יותר.

"בת כמה את?"

"עשרים ושלוש. הגעתי לעיר לפני חמש שנים ומאז אני מסתובבת בין המועדונים והפאבים."

"אם ימאס לך לעבוד כאן אני מכיר פאב...נעים יותר שיקבל אותך בלי בעיה" ארני היה משתבץ אם היה שומע את ההבטחה הזו, אבל הוא לא היה אומר לא, לא לקלן. אף אחד לא אומר לא לקלן.

"יכול להיות שאני אקח את ההצעה. מתחיל להיות פה משעמם. כל לילה כמעט אותו הדבר. אנשים באים מכאיבים אחד לשני, מוצאים פינה להזדיין והולכים הביתה. לפעמים אתה רואה את אותם האנשים נפגשים שוב לילה אחרי לילה, כמו רומן ארוך כזה שלא יכל להתרחש בשום מקום מחוץ לחומות האלו. זה גורם לך לחשוב שאולי האנשים כאן מסוגלים לאהוב."

קלן הביט על הרחבה שוב, תוהה כמה אנשים חוזרים בכל לילה ומחפשים את הריגושים של ליל אמש. קהילה משונה, חשב לעצמו, אהבות בלתי אפשריות במקומות בלתי אפשריים. אבל אם פה, במקדש הכאב הזה יש את אלו שמוצאים אהבה, מי יודע, אולי זה אומר שיש סיכוי לעולם הזה.

 

"ואתה?" השיבה אותו מריאנה לשיחה שלהם "מה? או, מצטער. שלושים ושש" שיקר.

"במה אתה עובד? אמרת שזה בערך בלש פרטי. מה אתה בדיוק עושה?"

"מרחרח קצת, מוצא אנשים, עושה עבודות ניקיון כשצריך. אפשר להגיד שאני רב תחומי." מריאנה חייכה שוב בהתנצלות ופנתה לזוג לקוחות שהיו ממש על סף קיום יחסי מין על הבר. הם הזמינו ארמדיל-מתוק ונעלמו מהשטח אל תוך אחד מהכוכים. "לא משעמם אף פעם" היא אמרה לאף אחד במיוחד "תמיד חוזרים עם זיכרונות חדשים ללילה."

"מה את מתכננת לעשות עם עצמך?"

"הלילה? או בכלל?" שאלה, וקלן הבחין שחשש חדר לקולה.

"לא יודע, באופן כללי אני משער."

"מעבירה את הזמן. אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים. אמא שלי רצתה שאני אהיה רקדנית אבל מאז שהמורה שלי לריקוד אנס אותי אני נגד זה."

קלן החוויר ואז הרגיש גוש לוהט בבטנו "היי, תירגע. זה היה בצחוק." הגוש שכב שם עדיין אבל קלן השיב את שליטתו העצמית "אה" אמר, פניו מתקמטות לרגע בעוויה רוגזת.

"מצטערת...לא היה מצחיק. סתם הומור מפגר שלי."
"תשכחי מזה, זה בסדר"

"טוב...בכל מקרה" היא הרגישה שלא בנוח כעת והחלה מנקה את סביבת הבר שוב "לא רואה את עצמי כבלרינה. בינתיים טוב לי. אולי אני אסע לטייל בעולם קצת. אולי אני אמצא איזה מיליונר חמוד ואלמד ספרדית בלי הפרעות." קלן הביט בה בגבות מורמות "ספרדית?! אחלה."

"כן. אני חושבת שזו השפה הכי סקסית בעולם לא? מתגלגלת מהלשון, נשמעת כמו איזה..." היא ענטזה תוך שאמרה "שפה לחדר מיטות." היא קרצה לו.

"יש בזה משהו. אף פעם לא התעמקתי בזה."

"אתה לא חושב שזה מדהים ללמוד שפות? אני כל כך אוהבת. אין לי זמן ללמוד אבל הייתי רוצה. כמה שפות אתה יודע?"

קלן חשב על זה, את רוב השפות למד במלחמה ומייד אחריה. הוא לא השתמש באף אחת מהן היום אבל נראה לו שאם היה צריך היה מצליח "ארבע, חמש" אמר בהיסוס "אני חושב שאני יכול לפחות. לא דיברתי מלא זמן."

"וואו, אני לא מאמינה. לא פלא שאתה לא מתלהב, אתה מכיר כל כך הרבה." שוב נאלצה לנטוש בגלל לקוחות נוספים. קלן ציפה שתשוב אליו אבל אז הרגיש בו.

הוא הסתובב לאחור והביט בגופו השרירי החשוף של צ'רלי. זה סימן לו ושב לעלות במדרגות. מבלי לומר מילה, מבלי להיפרד לשלום עזב קלן את הבר ועלה אחרי צ'רלי אל הקומה השנייה. המועדון נעלם מהר מאוד וקלן נעמד לבסוף מול דלתו של האינקוויזיטור. "כנס או עוף מפה, אל ת'בזבז לי ת'זמן" שמע את קולו של צ'רלי. הוא שנא את הקול של צ'רלי, במיוחד לאור העובדה שהוא בא בתקתוקים.

דלן דחף את הדלת ונכנס פנימה אל לב לבה של האינקוויזיציה.

 

מריאנה הסתובבה חזרה אל קלן אך הוא לא היה שם. היא הביטה בנקודה בה נשען על הבר עוד כמה שניות אז סרקה את סביבתה הקרובה אך קלן לא נראה בשום מקום. היא משכה בכתפיה והרכינה את ראשה, מתחילה לעבור על נוהל סגירת המשמרת.

ברון החליף אותה, בחור גדול ומפחיד בעל עין אחת (הוא איבד את השנייה במשחק במועדון) שדיבר מעט מאוד. היא קבעה להיפגש איתו מחר בלילה שוב, הוא והיא היו מזדיינים מידי פעם. אז לקחה את תיק הגב שלה וקיפצה מעל הבר. במהירות חצתה מריאנה את הרחבה ויצאה אל הלילה הקר, לבושה עדיין בגופיה השחורה בלבד, היא שכחה את הז'קט בבית. בכניסה ישב רוּז' וניגב מידי פעם את אפו שנראה כאילו עבר טראומה קשה ביותר, היא נופפה לו לשלום אך הוא התעלם ממנה, מילל בקולו העמוק המוזר.

מריאנה צעדה לביתה במהירות, הקור הפך להיות בלתי נסבל. כאשר יצאה לבסוף משכונת הניאון היא החלה לבכות, לא יודעת למה. תחושה של עצבות עמוקה נחתה עליה והיא אפילו לא הייתה בטוחה שהתחושה הייתה שלה. כאשר נכנסה לבסוף לחדר הקטן לו קראה בית לא טרחה מריאנה להתקלח או להחליף בגדים. היא פשטה את החולצה והמכנס וזרקה אותם לפינה, מתרסקת אל תוך הכרית וממררת בבכי עד שנרדמה, רועדת תוך כדי שינה. מקור, מכעס ומעצב ללא גבול.