תיקי פיכס: שוש מכות ופרבולות לינאריות תת רומיתיות

מאת: אמיר איתן, זיו קיטרו

 

13 בנובמבר, 2001.

חדר קטן חסר ריח וללא צבע או ייחוד.

שתי דמויות אפלות יושבות אל מול מסך קטן וריק.

"מה עושים?" שאל אמיר את זיו שנאבק במגירת המטבח.

"אני נאבק כאן במגירה, למה?"

"אולי תפסיק אם השטויות ותשב. אני עסוק מאוד, יש לי מיליון וחצי עבודות להגיש, הטכניון בשביתה, מחר שורפים צמיגים ודורון מציק לי בחדר השני שאני אקח אותו לסנוקר. אנחנו צריכים לגמור את הדבר הזה עכשיו."

ירייה נשמעה.

"דורון החליט להישאר בבית." אמר זיו וניקה את הננומטר שלו.

"מה זה הדבר הזה?" שאל אמיר שלא לקח קשה את מותו בטרם עת של שותפו לדירה

"ננומטר." אמר זיו ביובש והתיישב מול מסך המחשב.

"יופי. מה זה עושה?"

זיו הביט באמיר ואז בגופה המאוידת של דורון "מה נראה לך שזה עושה?"

אמיר משך בכתפיו וחזר להביט במסך עליו הבהב סמן שחור.

"נו? ממשיכים?"

"את מה?" שאל זיו.

"זיו" שאל אמיר כשהוא עוצם את עיניו ולוחץ עליהם בעזרת ידו הימנית בעוד השמאלית מתאגרפת, "מה אתה עושה פה?"

"זו שאלה אמריקאית?"

 

"זו שאלה צ'כית עם מנטליות מזרחית." אמר אמיר בעצבים.

"אז התשובה היא: אני לא יודע." הגיב זיו.

"אחלה..." אמר אמיר והמשיך לבהות במסך, "בכל מקרה... התכנסנו כאן היום בשביל לכתוב את הפרק השני של הבלדה הנכשלת שלנו..."

"אבל ממש לא בא לי לכתוב המשך לחלק הראשון." אמר זיו והחל לאכול את הפרינגלס של דורון המנוח.

"גם לי לא..." אמר אמיר.

"קיבלנו ביקורות ממש גרועות על החלק הראשון, קראת?" שאל זיו והחל לאכול את הצ'יפס הלא מבושל מהפריזר.

"כן..." אמר אמיר והמשיך לבהות במסך.

"בא לך להרוג כמה ילדים כתוצאה מהביקורת... לא שאני מרמז לכיוון הילדים שכתבו את הביקורות הגרועות..." אמר זיו והחל לאכול את הקלמנטינות של אמיר מהמקרר.

"כמובן שאתה לא מצביע ישירות עליהם... מי בכלל חשב שיש קשר בין חלק המשפט הראשון שלך לשני...?!" אמר אמיר והמשיך לבהות במסך.

"בדיוק..." אמר זיו והחל לאכול את דורון.

"אז אנחנו הולכים לדפוק מכות לכמה אנשים שממש לא קשורים לביקורות הגרועות שהיו לנו?" שאל אמיר.

"כן... אבל תזכור! רק אנשים שלא קשורים שום קשר לביקורות הגרועות!" אמר זיו והחל לאכול את הג'וקים שטיילו מתחת לכיור.

"ברור, ברור... מי בכלל ירצה לתת מכות לכל מיני אנשים שקשורים לביקורות האלה?" שאל אמיר (והמשיך לבהות במסך).

"אוקי... זזים?" שאל זיו והחל לאכול את הטוסטר אובן.

"כן... תן לי רק לקחת מגבת."

"אה... זו כזו בדיחה על הטרמפיסט כי אנחנו כאלו שחקני תפקידים וחובבי מדע בדיוני?" שאל זיו תוך כדי שהוא לועס ספל.

"לא... אני פשוט עובר דרך הבריכה אחרי זה, איזה דביל ייקח איתו מגבת ויחשוב שזה מצחיק קהילה של שחקני תפקידים?!"

"אוקי... זזים... בוא נעבור קודם דרך מק'דונלדס כי אני מזה רעב... לא אכלתי שום דבר מאז שלשום." אמר זיו.

 

השניים נכנסו אל תוך הזיו-מוביל והחלו להאיץ ברחבי חיפה, לא ממש בטוחים לאן ומדוע. הרוח נשבה על פניהם ומתוך הרמקולים בקעה מוסיקה רועשת במיוחד שהעירה חצי מתושבי האזור. בעוד הזיו-מוביל התקרבה למהירות של 160 קמ"ש (מהירות שכידוע גורמת לרכב לנוע בזמן) הבחין אמיר בדמויות משונות בזווית עינו. הוא לא היה בטוח אם הוא הוזה או לא ולכן בחר לשתוק ורק על מנת להרגיש בטוח יותר הוא החל לשנות את מולקולות גופו בצורה שקטה. רחש משונה נשמע, כמו חליצת בקבוק יין טוב, רק שהרחש נשמע כאילו בקע מתוך עצמו. "שינית צורה?" שאל זיו את אמיר. "כן. לעזאזל, איך ידעת? עשיתי את זה בחשאיות." זיו הביט באמיר כשחיוך מסתורי על פניו "אני יודע דברים."

הזיו-מוביל החל לגלוש לתוך סדקים בין מימדיים אופציונליים, הכבישים החלו להשמיע קולות של צהוב והרוח שרקה טעם של פטל. "אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה?" שאל אמיר. זיו רק חייך את החיוך המסתורי שלו. "אולי תפסיק לחייך חיוך מסתורי. זה עושה לי ריח של עגבנייה. מה זה המקום הזה?"

"אנחנו נמצאים במימד ביניים. זה גורם לחושים להתעוות. זה די מגניב כי אנחנו עכשיו חווים חוויות שמעטים זוכים להכיר. כשזה כן קורה, לרוב זה בגלל השפעות סמים קשים." זיו הבחין שאמיר מתחיל להראות צלילים של חציל. "אתה צריך להקיא?" שאג זיו, מנסה להתגבר על קולות הזברה שהשמיע הזיו-מוביל "כן, איך ידעת?" שאל אמיר בקול של דולפין "אתה מצלצל חציל." אמר זיו בטקטוק של מקק.

"אתה יודע," אמר זיו כאשר חצו את מימד הביניים והגיעו למישור רב מימדי ניצב לוקטור המשווני של ציר הסיבוב הצנטריפיטלי של איזשהו שם עצם שצריך לבוא עכשיו ואני כבר לא זוכר מה רציתי לרשום במקומו, "אני חושב שאתה ריבה ואני חמאת בוטנים".

אמיר הוריד כפה מצלצלת לראשו של זיו.

"למה זה היה טוב?" שאל זיו שכמעט ודרס זקנה מקומטת "אתה לא רואה שאני נוהג?"

"הייתי חייב. מה ריבה וחמאת בוטנים קשורה לעניין?"

"זה פשוט," אמר זיו, משפשף את הבליטה שצמחה על ראשו, "ראיתי באיזו סדרה את התיאוריה הזו. העניין הוא שבכל זוג יש ריבה וחמאת בוטנים."

אמיר הביט בזיו, הביט בכביש, הביט בזיו והתחיל לבכות בתסכול.

 

"תגיד לי זיו, למה אנחנו במישור הזה?" שאל אמיר בפליאה. "איפה רצית שנהיה... עברנו מהירות גבוהה נורא והגענו למישור הזה!" צעק זיו. "כן, אבל זה הכתבה שלנו... ואני לא רוצה להיות פה!" אמר אמיר בבכי. "תתמודד!" צעק זיו.

"תגיד לי... אם מישהו נהרג במישור עם השם הארוך הזה אז הוא נהרג גם במישור הנורמאלי?" שאל אמיר.

"לא... הוא נהרג במישור המטריקס! מאיפה אני יודע?" שאל זיו.

"אז אתה רוצה שאנחנו נמשיך לחסל את האנשים הלא קשורים לביקורות דרך המישור הזה?"

"לא... אנחנו סתם חותכים דרך המישור הזה." אמר זיו.

"למה נראה לי שיותר קצר ללכת ברגל?" שאל אמיר.

"רואים שלא למדת כלום... אתה מבין?! יש לך פה קמט במרחב הזמן בעל עקמומיות טנגנסיאלית עם רדיוס מהופך אל תוך עצמו בחזקת הפולינום המרוכב בעל 16 השורשים הוקטורים המקביליים... ואם אתה מעלה את כל זה בחזקת הניצב המשופע למישור המרחבי של תת הסדרה המתכנסת להצגה הפולרית היחודית של סקלר היחסות הניטראלי... ואת כל זה אתה מחלק לכל מה שאמרתי עד עכשיו פחות איזה פקטור קבוע על שם איזה פיסיקאי צרפתי מהמאה ה17 בשם זינאדין זידאן... אז אתה מקבל את מה שרציתי להגיד ואני כבר לא זוכר מה זה היה..."

"איך זה שאתה מבין את כל זה ואני לא מבין איך לעשות סיסמא מסכנה בשרת של הפקולטה שלי?" שאל אמיר.

"מאותה סיבה ששוש לא יודע אם הוא במבה!" אמר זיו בגאווה.

"וואלה... מה שנכון נכון..." אמר אמיר והרגיש ממש מיואש.

"אז מה סיכמנו בסוף?" שאל אמיר

"ששוש לא יודע אם הוא יותר טוב מפרפר נחמד." אמר זיו.

"זה אומר שאנחנו מגיעים יותר מהר למבקרים הלא קשורים דרך המישור הזה?"

"לא יודע... בוא נשאל את שוש!" אמר זיו בפרץ גאונות.

"איך אנחנו עושים את זה?" שאל אמיר

"אנחנו עוברים למישור הבמבה של שוש!!!" צעק זיו בעצלתיים לחץ ברקס והגיע למהירות של 160-  קמ"ש.

 

במישור השוש אפשר היה לראות שהכל מורכב משוש ומחמאת בוטנים במצב נוזלי.

"אני לא יודע מה איתך אבל אני נשאר פה!" אמר אמיר.

"רואה... זה רק מוכיח שאתה ריבה וזה למה אתה מתלהב מחמאת בוטנים ואני מאחר והנני  כבר חמאת בוטנים משלכבר קדם זמני כבר לא מתלהב מ... מה זה היה?!" צעק זיו.

לצד הזוג חלפה חיפושית משה-רבנו בגודל אנושי (4ק8 קב"פ) ולראשה קסדת לוחמי סער ממלחמת הכוכבים שגודלה עלה על קוטר כנפיה במצב פרוס. בידיה אחזה רובה מולקולרי פרקטלרי בעל יכולת אטומיזציה פנימית ל-N מימדים שווים בטמפרטורת היתוך מולקולרית שברמה הסב- וופרית היא מגיעה ל-800 וואט PMPO ומנגנת 8 דיסקים בבת אחת וכל אחד לחוד. (האינפורמציה בסוף המשפט לא ממש מדוייקת פיסיקלית, האמת היא שנכון לדבר ב-RMS ולא ב-800 וואט, הכותבים מצטערים על חוסר הדיוק הקטן הזה בנוגע ללוואי האחרון שבו דנו זה עתה. שאר האינפורמציה לעומת זאת עדכנית , מהימנה ומדויקת לחלוטין).

 

"אתה מסתכל על מה שאני מסתכל?" שאל זיו את אמיר.

"אני מסתכל על הבחורה עם זוג ה"כיפלי" העגולים האלה ואחורי ה"שוש" המדהימים האלה.

"זה אחלה אבל למה לחיפושית ההיא יש נעליים הולנדיות?!" שאל זיו.

"וואו... עוד פעם אני הולך לשמוע את ההרצאה על איך שאתה פספסת קנייה של זוג נעליים הולדניות בדיוטי פרי בפאריס הסינית?" שאל אמיר.

"לא! אבל אתה הולך לקבל משהו שאני לא יודע כרגע מהו כי יש לי חסם ספרותי." אמר זיו.

 

השניים הפסיקו את הויכוח וזאת בגלל ששישיית חיפושיות בעלות קסדה גדולה ורובה מסובך להגדרה הופיעו מהשמיים והביטו בהם במבט מפחיד.

"אתה בטוח שזה מבט מפחיד?" שאל אמיר את זיו.

"לא יודע. המסכות האלו גדולות מידי מכדי להבחין במשהו אבל אני חושב שאם אני הייתי לובש את המסכה הזו הייתי עושה מבט מפחיד."

"אבל למה?" שאל אמיר "אף אחד לא יכל לראות את הפנים שלך מאחורי המסכה הזו, אין שום הגיון לעשות מבט מפחיד אם אף אחד לא רואה את הפנים שלך. זה כמו לזקק קולה מפפסי מקס בגלל שנגמרה לך הבירה."

זיו הביט באמיר, הביט בחיפושיות, הביט בשמיים והתחיל לבכות.

"טוב, מה עושים עכשיו?" שאל זיו לאחר שנרגע.

"לא יודע. נלך עם החיפושיות האלו?" השניים קמו מתוך הרכב ונתנו לחיפושיות הענק להוביל אותם לכיוון מה שנראה כארמון ענק עשוי משוש דביק ומגעיל.

"אמיר, נראה לי שהבנתי."

"מה?" שאל אמיר.

"החיפושיות האלו. זה לא חיפושיות שוש?" שאל זיו.

"כן, אבל זה רק הגיוני. אנחנו באנו לפה על מנת לדבר עם שוש לא?"

זיו הנהן והמשיך להתקדם כשידיו בתוך כיסיו. הוא שרק לעצמו פזמון מוכר למחצה כשלפתע חבטו בו החיפושיות בעזרת כת הרובים.

"תגיד לי אתה בסדר?!" צעק עליו אמיר, "אתה בשושלנד ואתה שר את השיר של 'אין כמו במבה'?" החיפושיות, איכשהו, נראו כעוסות יותר.

לאחר צעידה ממושכת תחת שמש דביקה ומרגיזה שטפטפה שוש לכל עבר הם הגיעו לארמון בעל ריח נוראי של חיקוי במבה.

 

בחדר הכתר ישבה חיפושית גדולת מימדים ולה קסדה שחורה אדירת מימדים שדמתה באופן מחשיד לקסדתו של הרע ממלחמת הכוכבים. כאשר נכנסו לחדר קמה החיפושית והתקדמה אל השניים תך כדי שנשימותיה החרישו את החדר בקולניותם. היא עמדה מול זוג השדים שלא נראו מפוחדים, ואפילו משועממים משהו, ושלפה חרב לייזר בצבע שוש.

"טוב. אז לפני שאנחנו עושים פה את קטע הפעולה בה אנחנו מפרקים לך את הצורה," אמר אמיר...

"רק רצינו לשאול למה לעזאזל את חושבת שאת במבה?" השלים זיו.

"כי נראה לנו," פתח אמיר שוב...

"שאת תחת האשליה שיש לך סיכוי בצורה זו או אחרת להתחרות בטעם של במבה מקורית." השלים זיו.

"אני," אמרה חיפושית השוש בקול שנשמע כאילו בקע מהתחת, "עומדת להשמיד את במבה המעצבן הזה ואת התינוק הצווחני שלו."

השניים הביטו זה על זה, הם הביטו בחיפושית, הם הביטו בחדר והתגלגלו מצחוק.

"נראה לך?" שאגו השניים כשהם תופסים את בטנם ומתגלגלים בכל החדר.

החיפושית נראתה כמאבדת את בטחונה העצמי והתכוננה להנחית את חרב הלייזר-שוש שלה על השניים, כשלפתע התפוצץ קיר הארמון ואל החדר פרצו תינוקות מחותלים בעלי תלתל מעצבן, כולם אוחזים בידיהם רובי נפצר ובין שיניהם סכין קומנדו. התינוקות נראו אכזריים מאוד, וממש לא חמודים כמו בפרסומות. מתוך העשן יצאה דמות במדי דמוי ג'דיי במביים טקסיים, היא חייכה את החיוך שהיה מוכר לשניים בערבי משחק ארוכים.

"אכלתְ אותה!" גיחכו השניים וצפו באבי מעביר חרב לייזר-במבה דרך גופה של חיפושית השוש, חוצה אותה לשניים ושולח ניצוצות שוש לכל עבר.

 

"תגיד לי, אבי, אתה לא אמור להיות באיזה חור באר-שבעי מנתח צפרדעים?" שאל אמיר את זיו.

"כן... אבל זה הקורס 'פרוייקט במעבדה 3מ' ואנחנו מנתחים פה חיפושיות שוש ומנסים לקבוע את ההרכב האטומי שלהם"

"עם חרב לייזר?!" שאל אמיר את אבי.

"לבאר שבע יש תקציב לא קטן... וחוץ מזה החיתוך יוצא נקי הרבה יותר." הסביר אבי.

"אתה יכול להתנדף מהסיפור שלנו עכשיו?!" שאל זיו רטורית והשניים הבינו שהם פשוט לא יכתבו יותר על אבי וככה הם לא צריכים למתוח סצנת קרב שלמה בה הם מנסים להסביר למה הם לא יכתבו יותר את השם אבי... הרי זה רק פונטים ואפשר פשוט לא לרשום יותר ולאף אחד מכם, או לנו, או לערן, או לאבי, לא יהיה אכפת ממש לאן הוא נעלם. אולי לאמא של אבי... גם לא... לא משנה... בחזרה:

 

"תגיד זיו... אתה רוצה לחזור לסיפור המקורי?" שאל אמיר את זיו.

"מת לחזור... מה הוא היה?" שאל בחזרה.

"לא יודע... אבל אני בטוח שאם אני אגלול את העמודים למעלה אני אוכל לדעת".

"חכה רגע!, זה אומר שהסמן  השחור המהבהב הזה יעלם לכמה רגעים!" אמר זיו ברוגז.

"אז?" שאל אמיר.

"אתה יודע שאם הסמן יעלם להרבה מדי רגעים אנחנו עלולים להימחק..."

"מה?" שאל אמיר.

"לא יודע... אני מושך זמן... המבקרים הלא קשורים יתלוננו שהכתבות האלה ארוכות מדי..."

"אוקי..." אמר אמיר.

"אז אני עושה להם טיפול בהלם!" אמר זיו.

"תסביר."

"אני הולך להנחית עליהם סדרת כתבות כל כך ארוכות שהם יחשבו ש'שלושת המוסקטרים' זה הידעותיכון שלהם". הסביר זיו.

 

חזרה לפואנטה:

הזוג חזרו לאוטו וזיו פתח את הבגאז' כשלפתע הבחינו בגופתו של דורון.

"אתה חושב שהגופה שלו תתחיל להסריח החוצה אל תוך המקלדת עם אנחנו נכתוב יותר מדי?" שאל אמיר.

"מה הקשר?" ניסה זיו להבין.

"אתה מבין... הזמן בכתבות האלה נקבע על פי כמות המילים שאנחנו זורקים פנימה. יש יחס ישר או תלותי אם תרצה, בין מספר המילים לבין אורך הזמן שעובר מתחילת הסיפור לסופו. כמובן שאתה יכול להשתמש בכל  מיני אופרנדים כמו '3000 שנה אחר כך' אבל זה לא לרמה שלנו. אנחנו רושמים ב-1:1"

"אוקי.. וכמה זמן זה מילה?" שאל זיו, חוקר.

"זו שאלה מצוינת... אנחנו ניתן לקוראים שלנו אותה כשאלת בית, הראשון שיתן לי תשובה נכונה יקבל הפתעה".

"תגיד... זה אותה הפתעה מהסוף של הסיפור הקודם?" של זיו.

"כן..." אמר אמיר בניחותא.

"אותה הפתעה שלא היה לנו כוח לכתוב עליה לא קיימת הגענו לפה?"

"כן, אותה אחת שבגללה למעשה רצחנו את דורון. כשאתה חושב את זה"

"אוקי!"

"ואם בדורון עסקינן- אתה אוכל את זה?"

"את מה אני אוכל?"

"את דורון!" ענה לו זיו.

 

חזרה לפואנטה:

"אין טעם להמשיך את השיחה הזו... כמה מבקרים לא קשורים יתלוננו שאנחנו רבים יותר מדי ושלדמויות שלנו יש אופי אחיד, אמין ואינו משתמע לשני פנים." אמר זיו.

"אז אנחנו הולכים להרביץ להם במישור המשווני הארוך הזה?" שאל אמיר שניסה לסיים את הכתבה / פואמה / בלדה / סיפור בהמשכים / תסריט טלנובלה / שטר ערבות.

"תקשיב, תקשיב,זיו!"

"מה, מה?" שאל זיו.

"תקשיב, יש לי כמה מונחים חדשים מהטכניון שהגיעו זה עתה ובכל מקרה אתה רוצה למרוח את הכתבה עד קיץ, אז הנה זה בא:

מרכב מונע מפרבולואיד סיבובי ממוכן על ידי 6 צילינדרים תלת סימטריים בעלי אורך קבוע על תת מרחב משווני בעל פקטור מיקום טיפולוגי של זוית אזימוטלית מאונכת למישור התנע הקוואד-פלסמתי (ראה ערך רובי הסער של החיפושיות קודם לכן) שאם אתה שם אותו במישור S' שהוא טרנספורמציית גליליי מוחלטת של פונקציה רציפה בעלת 7 חתכים חסומים מלעיל של כא"מ מושרה בתוך חומר בעל מקדם חיכוך בלתי סביר בעליל, מקדם הגנה של דוקטור פישר ומקדם שיקוע בלתי רציונאלי... אז אתה מקבל את ה... מה שצריך ... אתה יודע!... אוטו!"

"או אה... זה היה חזק... אני ממש צריך סיגריה".

 

חזרה לפואנטה (פעם שלישית):

אמיר נכנס לרכב וזיו התניע. השניים האיצו על מסלול פרבולי והגיעו למהירות של 159 קמ"ש (נזהרים שלא לנוע בזמן), חותכים את מישור השוש ומגיעים למישור שגעגע כולו בהד ביוטכנולוגי.

הם המשיכו לנוע על כביש שניסה בכוח להתחמק אך ללא הועיל. זיו לחץ על הגז ואמיר נבח בגרמנית מילים מגניבות שאת משמעותן איש לא הבין. לפתע הוא התיישב, התרכז ונשען לאחור.

"שינית צורה שוב?" שאל זיו

"איך ידעת?" שאל אמיר בפליאה

"בגלל שאני חמאת בוטנים ואתה ריבה. אבל אני לא סתם חמאת בוטנים, אני חמאת בוטנים עם שברי בוטנים כי אני כזה מחוספס."

"אז מה זה עושה אותי?" שאל אמיר שלא מצא את עצמו נשאר ריבה רגילה.

"טוב, אתה יכול להיות חמאת בוטנים רגילה וחלקה בגלל שאתה כזה חלקלק או ריבת חלב שזה מתוק וחמוד."

"אני אקח את חמאת הבוטנים החלקלקה. אני לא רואה את עצמי כדבר חמוד ומתוק."

"למה לא? אני חושב שאתה חמוד ומתוק."

"כן, אתה גם הולך לחטוף מכות רצח, שאינו משתמע לשתי פנים בעליל, אם תגיד את זה שוב."

"טוב. מצטער. זה לא יקרה שוב. רק אל תרביץ לי אמיר. בבקשה"

בזמן שהשניים היו עסוקים בדיון לגבי חמידותו של אמיר הצליח הכביש להתחמק תחת גלגליה של הזיו-מוביל.

"היי, לאן נעלם הכביש?" שאל אמיר לפתע

"לא יודע. אבל אני לא דואג. אנחנו מספיק מגניבים בשביל לצאת גם מזה." אמר זיו בביטחון (שאינו משתמע לשתי פנים).

"אתה די בטוח בעצמך." אמר אמיר "אבל מה נעשה?"

 

האם ישובו השניים חזרה למימד המסובך? האם יצליחו למצוא ולחסל את אותם מבקרים שאינם קשורים? האם אמיר יצלצל חציל שוב? האם זיו ימשיך לחטוף מכות? והאם תקבלו הפעם תשובות לשאלות שלכם? או שאולי השניים שוב יתחמקו ויז***ו אתכם ויותירו אתכם ללא תשובות? כל זאת בפרק הבא של:

 

תיקי פיכס: האמת מאחורי המסכה