אנשים קטנים, חלומות גדולים

אמת: זיו קיטרו

 

האם דמיונם של ילדים באמת מוגבל?

אמיר העלה נקודה מאוד מעניינת אותה ניתח בצורה יפה מאוד בחודש שעבר. סיכום הדברים היה שדמיונם של הילדים אינו מפותח מזה של מבוגרים ולמעשה אף מוגבל.

האם זה נכון?

אחד הדברים החזקים ביותר, התכונה היפה ביותר שיש לילדים היא תמימות. לזו מתווספת תכונה חשובה נוספת, האמונה שהכל אפשרי.

לא משנה מה תאמרו לילד, לא חשוב כמה משונה הדבר הוא יאמין, או יכל להאמין שזה קיים. הדבר כל כך מפותח עד כי מילים ספורות יכולות לשלוח את הילד לעולם מוזר מאוד שנמצא עמוק, עמוק בתוך ראשו.

 

דמיונם של ילדים, בניגוד לזה של מבוגרים, אינו מוגבל בצורה. הוא אינו דורש היגיון פנימי ואינו מצריך מאמץ. הוא פשוט, נפלא וקסום כמו ממלכת הפיות עצמה. האם מדובר בפגם?

אני חושב שלא.

דמיונם של המבוגרים יכול אולי ליצור עולמות שלמים ומפותחים. הוא יכול ליצור מנגנונים שלמים שלא קיימים בשום מקום ויהיה זה מנגנון הגזע או משפט. שלטון וחוקי פיסיקה בסיסיים. אדם מבוגר יכל ליצור עולמות שלמים אבל הוא כבול בתוך העולמות האלו, כבול בשלשלאות ההיגיון. גם בעולם הפנטסטי מכולם האדם המבוגר לא יכל להתנתק מהיגיון פנימי שחייב להימצא בתוך העולם הזה אליו הוא צולל.

 

ילדים יכולים (ואף עושים זאת) ליצור עולמות שלמים בלי מאמץ. לכאורה העולם הזה הוא עולם ללא חוקים, עולם פשטני ולא מורכב שבסיסו הוא השכנוע העצמי של אותו ילד שאותו עולם שיצר הוא-הוא העולם האמיתי. אם היינו יכולים להביט על העולם הזה בעינינו שלנו מן החוץ אכן היינו מגיעים למסקנה שהעולם הזה הוא פשטני. עולם שבו אין את אותה תחושת ריאליזם היושבת בבסיסו של כל עולם "מבוגר". אך אין זה כך.

עולמם של הילדים, חסר גבולות ככל שיהיה ופתוח לשינויים ככל שיהיה הוא עדיין עולם מורכב מאין כמוהו.

 

אם היינו יכולים להיכנס אל העולם הזה שיצר הילד היינו מגלים רמת פרוטו מדהימה. ההבדל בין עולם הדמיון המבוגר וזה של הילדים הוא שלא לכל דבר יש שם ולא לכל דבר יש הגדרה מסוימת. ילד לא יוכל לומר לכם מדוע פיה מתה אם אומרים שלא מאמינים בפיות אבל הוא יודע שזו העובדה ושיש למחוא כפיים על מנת להציל את הפיה הגוססת. הוא יוכל לומר לכם שמות של היצורים החיים בעולמו אבל אולי לא יכול לתת את שמות הגזעים אליהם שייכים חבריו המשונים. עולמו הוא עולם שטוף שמש ומוזהב, עולם של קסם טהור.

הוא אינו, בשום פנים ואופן, לא מפותח.

 

דמיונם של רוב המבוגרים שעון על טיעונים הגיוניים וניסיון חיים. הוא שעון על דברים שעובדים ולא עובדים. הוא נובע מתוך אכזבות ומתוך לקחים. יהיה זה קשה למבוגרים לראות פיות תחת פטריות או להבחין בדמויות רפאים שצועדות אתנו לכל מקום. יהיה לו קשה כי לא משנה כמה יאמין בעולם אחר ודמיוני מוחו חסם את עצמו מלראות את הדברים האלו.

 

עולמם הדמיוני  של המבוגרים אינו "מורכב" יותר מזה של הילדים. הוא אנליטי יותר. לכל דבר יש סיבה ותוצאה. התוצאה יכולה להיות פנטסטית אך ניתן להסבירה על פי חוקי המקום אותם קבע המבוגר.

דמיונם של ילדים הוא זה ששעון על שכנוע עצמי עמוק. ואותו שכנוע נשבר באותה קלות בה הוא נבנה. הם חסרים את האמונה שדברים כאלו יכולים להתרחש כי הרי בעולם האמיתי הם לא מתרחשים ולכן מופרח הדבר שיתרחש בעולם הדמיוני.

 

ילדים לא סבלו את נחת זרועו של העולם, הם לא "זכו" להבנה שיש דברים שלא יצליחו. ילדים יכולים לשקוע אל תוך עולמות מוזרים בשניות כי אין להם מחסומים שימנעו מהם את הכניסה לעולם. השכנוע העצמי שלהם, כפי שטוען אמיר, נובע מכך שהעולם שיצרו מבוסס לחלוטין ובעל עוצמה וחיות שיש רק לעולם אמיתי. השעיית הספק היא דבר של מה בכך עבור ילד מהסיבה הפשוטה שהעולם שיצרו הוא אמיתי.

כאשר העולם אמיתי אני לא צריך לשכנע את עצמי שאני חי בו. על אותו בסיס אפשר לומר שאני אצטרך לשכנע את עצמי שאני חי על כדור הארץ (טוב...אולי במקרה שלי אני כן צריך שכנועים אבל אל דאגה, התרופות עוזרות לי).

 

אם עולמם של הילדים כל כך נפלא, ודמיונם כל כך שופע כיצד יתכן אז שכאשר אנחנו מביטים בתחביבנו אנחנו רואים שהמשחק של המבוגרים מתפתח מעבר ל "הצל את הדרקון, תרצח את הנסיכה" בעוד זה של הילדים נותר שם.

כאן נכנס משתנה נוסף.

 

העולם הפנטסטי שיצור הילד, כל עוד לא ייכתב במילים ולא יוסבר לאחר, הוא עולם מושלם, עשיר ומורכב. כאשר הילד צריך לנסות ולהסביר את הדברים כאן הוא מתחיל להסתבך. אוצר המילים שלו וניסיון החיים הזעיר שלו מונעים ממנו לתת דוגמאות ולהפוך את הדמיון למילים. תמונה שווה אלף מילים (טולקין הוכיח את זה), ולילדים לא תמיד יש אלף מילים להסביר את כל מה שמתרחש.

נוסיף לזה את עניין ההתבגרות שמתחיל באותם גילאים בה הילדים מתחילים לשחק משחקי תפקידים, על כך נוסיף תבניות אליהם הם נופלים בגלל ספרים שהם קוראים והלחץ הגובר ש"מבוגרים מבינים והם לא" והמשפט הנפלא והמסרס "תפסיק לחלום" והנה, נוסחת הפלא להרג עולם הדמיון המורכב והמפותח של הילד.

 

מכאן הכל מתחיל מבראשית כאשר הילד חושש מכל צעד שהוא עושה. עם החשש עולים צללים על הארץ המוזהבת אליה צעד הילד בילדותו בקלות והצללים מונעים מנו לראות את מה שנמצא ממש לפניו, על קצה אפו לפעמים. הילד מתחיל ללמוד לבנות את העולם מחדש, הפעם הוא יודע שהוא ממציא את העולם ולא נכנס לעולם שקיים. השעיית הספק הופכת קשה יותר והרצון לעמוד בתנאים אותם מציבים המבוגרים הופכים את העולם שלו לאפל מעט יותר. בכדי להגן על עצמו ולהצליח ולהסביר לכל מבוגר את החוקים שלו על מנת לרצות העולם הופך פשטני.

 

עם השנים הוא לומד שזה רק משחק (ולאיו דווקא תפקידים) הוא לומד לדמיין רק על מצבים חדשים בתוך עולמו "האמיתי" (עבודה יותר טובה, בנות או בנים, כסף, בית, ילדים, פרסום) הקסם שבעולם אחר נמוג והופך למשיכה לעולמו שלו שיהיה טוב יותר.

כאשר הוא כן בוחר בתחום משחקי התפקידים כתחביב הוא בונה את העולם אלא שהפעם, מתוך החשש שהעולם הזה יעלם אם לא יצור לו בסיס חזק ובעל הגיון פנימי עמיד וחומות אבן אן לא מתכת. הכל על מנת לשמור על העולם שיצרו.

 

המבוגרים נהנים מן העולם שלהם. הוא מלא בכל הדברים שהם זקוקים לו. הוא מורכב, מלא תככים ובגידות, הוא אכזרי לפעמים, הוא משקף את כל מה שהם מאמינים בו או כמהים אליו, הוא מפותח ברמה הגבוה ביותר, הם יכולים הרי להסביר את הכל.

ויחד עם זאת חסר משהו. הקסם שהם חשים הוא מל חיוור של הקסם שהיה שם לפני שנים.

גווני הזהב שצבעו את העולם בילדותם הפכו לגוני חלודה והצל שבעבר שלט רק ביערות ובעמקים בודדים מכסה את הארץ שבמזרח כולה.

 

דמיונם של ילדים הוא מפותח ורב עוצמה. תמימותם מונעת מהם לראות את המקומות להם יקראו המוגרים מעוררי גיחוך, אמונם המוחלט שהכל אפשרי מעניק להם את היכולת להניף יד ולגרום לתווי שטח להשתנות, למגדלים לעלות מתוך הלא כלום וליצורים נפלאים וזוהרים לאכלס כל פינה.

יהיה זה חכם שמידי פעם, רק מידי פעם, נקשיב לילד ששוכן שם בפנים ונראה לאן הוא הולך. אם וכאשר נעשה זאת דמיוננו שלנו ינסוק לגבהים חדשים ומרתקים.