מוצא אחרון

מאת: אבי סבג וערן בן-סער

 

מרכז עזריאלי, הבניין המשולש, קומה 27, חדר ישיבות יוקרתי.

"בוקר טוב לכם רבותיי," פתח האיש הצעיר בחליפת הארמני המחויטת, "ברצוני להודות לכם על שהואלתם לבוא. שמי הוא מודי ביט ואתם כאן על מנת לנסות לחלץ אותנו ממצב האיום אליו נקלענו."

"אני כאן בשביל הכסף!" צעקה מישהי מאחורה.

מודי חייך והמשיך, "כפי שכולכם יודעים השנה וחצי האחרונות לא היו קלות כלל וכלל, כל הנסיונות שלנו לשנות את המצב עלו בתוהו. ניסינו הכל, את כל האמצעים הכשרים והלא כשרים, החוקיים והלא חוקיים ההגיוניים והלא הגיוניים."

מודי עצר, לגם בדרמטיות מכוס המים שהיתה מונחת מולו והמשיך, "אתם המוצא האחרון שלנו."

 

היושבים סביב השולחן העגול הגדול נעו מעט באי נוחות בכיסאותיהם (תוצרת ברזיל, עור תמסחים ג'ינג'ים מקורי, רך פלוס ומתכוונן לעכוז היושב).

"מל מודי..." החל אחד מהיושבים לדבר.

"אנא, סבא סאן," עצר אותו מודי, "קרא לי המנכ"ל מודי."

"מה בדיוק אתה לוצה מאיתנו?" שאל סבא סאן במבטא סיני כבד.

"את הבילתי אפשרי, את הלא יאומן, את הנס הגואל." ענה המנכ"ל מודי.

"אתה יכול לפרט, כאילו?" שאלה גאיה.

המנכ"ל מודי לחץ על כפתור בשולחן, מייד נפתח מסך מאחוריו ותצוגת פאור פויינט החלה לרוץ.

היושבים הביטו מרותקים שעה שתרשימים וגראפים רבים התרוצצו על המסך, מידי פעם חצים מוזרים הסבירו להם שעמודה זו היא "התחזית האופטימלית להיוון נומינאלי משווני חוזר" ולפעמים הכותרת רמזו להם כי הם צופים כעת "בטבלת ריכוז תוחלת שולית פוחתת של פריון פרוקסימאלי מתכנס."

 

"מה זה, זה?" צעק לבסוף הבאבא בומבה, "תחליף מייד או שאני עושה לך פולסא דנורא על הפרצוף!"

המנכ"ל מודי מהביט בו בתמיהה, "מה זה לא היה ברור?"

"אני חושבת," אמרה מורגן, "שאם היית מביא ילד פרואני קטוע איברים שידבר איתנו בשפת הסימנים זה היה יכול להיות יותר ברור."

"אתה רוצה להסביר לנו בעברית פשוטה למה אתה מתכוון?" שאלה אמא של זיו.

מודי פרץ בדמעות, "מה שבעצם רצינו להגיד זה שהצפי השנתי המצטבר הפוחת מראה מגמה ברורה של אסקלציה שלישונית..." הוא עצר ובהה ביושבים מולו שהחלו להחליף פרצופים תמהים בפרצופים זועמים, "החברה על הקרשים! אנחנו על סף פשיטת רגל, אתמול פיטרנו עוד 100 עובדים ולא מכרנו מוצר אחד מאז 1997." הוא קבר את ראשו בידיו ומירר בבכי.

 

"רגע אחד!" אמרה יהודית בזעם, "זה אומר שאני לא מקבלת את הכסף שהבטיחו לי על הישיבה הזו?" שותפתה השקטה, רעות, ניסתה להושיב אותה בחזרה במקום.

מודי התאושש קמעה, "יש לנו תקציב מיוחד לעזרה חיצונית נואשת (תמל"ח)."

"מה בדיוק החברה שלכם עושה?" שאלה מורגן.

מודי הרצין, "על אינטליגנציה מלאכותית למוצרי חשמל ביתיים שמעתם?"

"לא." ענתה אמא של זיו, "ואם זה מה שאתם עושים זה ממש דבילי."

"לא, לא, לא. על הפרויקט המשלים של שבב אופי אנושי למכשירי החשמל עם אינטליגנציה מלאכותית, שמעתם?"

"לא." ענתה אמא של זיו, "ואם זה מה שאתם עושים אז זה אפילו עוד יותר דבילי."

"לא, לא, לא," המשיך מודי, "דמיינו לעצמכם – מיליוני מוצרי חשמל אינטליגנטיים, רגישים עושים כל יום את אותה העבודה בדיוק. מה לדעתכם הולך לקרות?"

"הפסקת חשמל?" שאלה גאיה.

"הם יכנסו לדיכאון!" הכריז מודי כאילו זה היה מובן מאליו. "אנחנו פיתחנו את אתר http://www.electroshrink.com/ - אליו כל מכשיר כזה יוכל להתחבר באופן עצמאי ולקבל יעוץ פסיכולוגי מכוונן."

"או!", אמרה אמא של זיו, "זה ממש גאוני."

"נכון?" שאל מודי, "נכון שאין לכם מושג למה אנחנו לא יותר גדולים ממיקרוסופט?"

גאיה קברה את פניה בידה, מורגן בהתה במודי בחוסר אמונה, סבא סאן עשה וואקס און ווואקס אוף, יהודית ורעות התפוצצו מצחוק ויודה קימט את האוזניים בדרמטיות.

 

"תן לי להבין," אמרה מורגן, "אתה כינסת אותנו על מנת שנציל את החברה הכושלת שלך?"

"כן." ענה מודי, "כמו שאמרתי ניסינו הכל – אתם התקווה האחרונה שלנו, חשבו שאולי בעל טבעי נמצא תשובות."

"מה אתה מעדיף, מלח או פלפל?" שאלה מורגן.

 

"אנחנו דווקא רציניים מאד." אמר דודי הסמנכ"ל ובהה בחוסר אמון בצנצנת עלי הזעפרן שישבה בכיסאו של מודי (הוא היה חייב להתחכם), "אנחנו נשמח לשמוע כל רעיון שיש לכם על הצלת חברת היי טק כושלת."

"יש לי לעיון." אמר סבא-סאן, "נלמד את כל העובדים קלטה ואז הם ילביצו לאנשים וכולם יקנו את הלעיון הטיפשי שלכם." הוא פרץ בצחוק, "איפה הצ'ק שלי, יש לי חופשה בקלביים."

אחרי שסבא סאן עזב דודי הביט בנותרים. "יש רעיונות אמיתיים?"

 

"תראה," אמרה גאיה, "הרעיון שלכם ממש גדול כזה, וזה מה-זה מגניב לראות חשיבה כזו קדימה. הבעיה העיקרית היא בקארמה השלילית שהבניין הזה משדר. משולש, כאילו, איך אפשר להצליח ככה?" גאיה לגמה מתה הקמומיל שהיא ביקשה מקודם. "מה שאתם צריכים לעשות זה להעביר את המשרדים שלכם למקום עם אנרגיות חיוביות יותר. למשל לשני בניינים ריבועיים נורא גבוהים כזה. כמו מגדלי התאומים, למשל."

דודי בהה בגאיה מספר רגעים לבסוף הוא שלח את ידו לכיסו והגיש לגאיה מעטפה. "הנה הצ'ק שלך, למה שלא תטוסי לניו-יורק ותתחילי לארגן לנו משרדים שם. אנחנו כבר נצלצל אליך."

 

"שמע," אמר הבאבא בומבה, "השם של החברה שלך, 'נפיחות דיגיטליות', זה רע מאד בגימטריה. אתה צריך לשנות את השם למשהו טוב עם הרבה נשמה."

"'נשמות דיגיטליות'?" שאל דודי.

"זה הרבה יותר טוב, חוץ מזה אתם צריכים כולכם ללבוש כיפה ולישון עם שום וכוסברה באוזן, כל לילה במשך שבעים ושבע לילות. אחר כך צריך ללכת לים המלח ולעשות 'תשליך' לכל המזכירות. ואז בעזרת השם הכל יהיה בסדר ואם לא תצליחו למכור מוצרים לפחות נקבל פה קפה כמו שצריך."

 

"לכן יש רעיון?" פנה דודי ביאוש ליהודית ורעות, צמד הקוראות בסופגניות המפורסמות ביותר.

"על פי התגבשות הריבה," אמרה יהודית, "וכתמי השמן על המפית זה נראה כאילו אתם צריכים לחפש משקיעים חדשים."

"איפה?" שאל דודי.

רעות נשפה על אבקת הסוכר שעל הסופגניה והביטה עמוקות באבקה שהתפזרה על השולחן.

"צ'כיה." היא אמרה.

יהודית לקחה סופגניה עם ריבת חלב ("זה מיוחד לייעוץ פיננסי." היא אמרה) והשליכה אותה בחוזקה על הקיר.

"זה נראה כאילו בקרוב דווקא יתפנה לכם מעט כסף נזיל."

"אתם בטוחות שכל הייעוץ הזה לפי סופגניות עובד?" שאל דודי.

"מה זאת אומרת!" אמרה יהודית, "דרור זיתוני משתמש בשירותינו באופן קבוע."

"הבנתי." אמר דודי שלא התרשם.

 

"הפתרון לבעיה שלך הוא פשוט." התערב אלריק שישב עד כה בשקט, "כמה עובדים נשארו לך?"

"שלושים ושבע." ענה דודי.

"מעט גבולי, אבל אני מניח שזה יספיק. נוכל להקריב אותם לאריוך ובתמורה הוא ישקם את החברה שלך."

"זה נשמע לא רע." אמר דודי.

"כמובן שגם אתה תצטרך למכור לאריוך את נשמתך ולהיות עבד נצחי לתשוקותיו האפלות." הוסיף אלריק כלאחר יד.

"נצחי זה קצת ארוך לי." גמגם דודי חלושות.

 

"יש לי רעיון גאוני." אמרה מורגן.

"כן, אני מקשיב."

"קודם כל מחר בבוקר אתה הולך למשרדי הממשלה ורושם את שם החברה כמותג עצמאי."

"כן..." הקשיב דודי בדריכות.

"אתה חוזר לכאן ושוכר את כל חברות הפרסום שיש."

"כן, כן..."

"מתחיל בקמפיין פרסום והסברה אגרסיבי וחובק עולם שמספר לכולם בדיוק מה החברה הזו ומה היא מנסה לעשות."

"וזה יגרום לכולם לקנות את המוצרים שלנו?"

"לא, אבל זה יגרום לשישה מיליארד איש לצחוק במשך כמה דקות טובות," אמרה מורגן, "וזה המקסימום שאפשר לעשות עם החברה המטומטמת שלך."

"זה יעבוד?" שאל דודי.

"לא." ענתה מורגן, "אין לזה סיכוי. תביא את הצ'ק ותנסה לא להיות קיים בנוכחותי."

לבסוף נותרו רק דודי ואמא של זיו.

"אין לך שום רעיון?" שאל דודי ביאוש.

"דווקא יש לי אחד." אמרה אמא של זיו.

 

שבוע מאוחר יותר אבי שימן את משקפיו ובהה בזיו מנסה להמציא את 'הקוקטייל הכי מדהים אי פעם של זיו'.

"תגיד, איפה אמא שלך?" שאל אבי.

"לא יודע." ענה זיו ושפך מעט תמצית רום לכוס הענקית מולו, "היא קנתה איזו חברת היי טק בתל אביב ומאז אני בקושי רואה אותה."