תיקי פיכס: מעברים

מאת: זיו קיטרו, אמיר איתן

 

"רציני לגמרי?!?" שאל זיו בתמיהה.

"כן, מה רע? כל הזמן אנחנו מזיינים את השכל ומספרים סיפורים שהקשר בינם לבין המציאות לא רק שהינו מקרי לחלוטין הוא גם דומם מכל בחינה של צבע מאכל."

"מה?!?!?!?!" שאל זיו שוב.

"אל תדאג. הכל יהיה ברור בסוף הדרך. תקשיב לי ותקשיב לי טוב."

"טוב."

"אנחנו נשב כאן ונתחיל לכתוב את מה שהיה לנו שבוע שעבר-"

"עם שלולית סי?"

"ב-ד-י-ו-ק."

"אתה רוצה לספר להם מה שהיה שבוע שעבר עם שלולית סי? אתה רוצה שנספר להם מה אנחנו באמת עושים במהלך השבוע?"

"ב-ד-י-ו-ק."

"אבל אז הם יתלוננו שהדמויות שלנו לא הגיוניות ושאנחנו לא תואמים את כל הסיפורים עד כה וש... כאילו אכפת לי. יאללה בוא נספר את הסיפור האמיתי של:

 

"אמיר וזיו"

מאת אמיר וזיו, נערך ע"י אמיר וזיו, שוכתב שוב ע"י אמיר וזיו, הולחן ע"י אמיר וזיו, נוגן ע"י אמיר וזיו, הוקרא ע"י אמיר וזיו.

הפקה, שירה, כלי הקשה, קלידים, גיטרות, חליל, חליל צד, חליל פיקולו, מצילתיים, תופים וקסילופון: אמיר.

משולש: זיו.

צונזר ללא שמץ של התחשבות בחופש הביטוי ע"י: ערן.

 

"שמע יש פה משהו גדול. אנחנו יכולים סופסוף לחשוף את האמת לאמיתה עלינו. אנחנו יכולים לגלות לכולם את האני האמיתי שלנו. בלי פוזות, בלי הגזמות. רק אתה ואני."

"אני שמח שאתה מסכים." אמר אמיר, "עכשיו אולי תפסיק לזיין את השכל ותתחיל לכתוב, את הכותרת והסופרלטיבים כבר נתת."

"כן, כן. אתה צודק בהחלט. אנחנו צריכים להתחיל לכתוב ולא רק לזיין את השכל, אני פשוט כל כך מתרגש מזה שאנחנו הולכים לגלות לכולם איך אנחנו מעבירים את החיים שלנו ואנחנו לא צריכים לחשוב על שום דבר קריאטיבי במיוחד כי הכל יהיה אמת ו-"

"זיו!!!" צעק אמיר.

"מה?"

"הסיפור."

"איזה?"

"של שבוע שעבר."

"אה. מה איתו?"

אמיר חבט בזיו מספר פעמים גורם ליבלות לעלות על ידיו שלו ולמספר בלתי מוגבל של נפיחויות אדומות וכואבות להופיע על פניו של זיו.

"האאת אכול למר אתאה ככה ואו לאביב אי" אמר זיו כששפתיו נפוחות.

"אתה רוצה אחת טרייה?" שאל אמיר והרים את ידו. זיו ילל והתחמק לאחור.

"עכשיו בוא נתחיל" אמר אמיר "הסיפור האמיתי של:

 

"אמיר וזיו"

rtl
> 

השאלה הקשה ביותר שהדהדה במוחי הגאונים של האנושות במהלך הדורות היא "מה בא קודם? האמיר-פרו או האמיר?" האמת היא שה"פרו" נוצר כיחד ולחוד כתוצאה מאוסמוזה משולשת מכונסת לתוך עצמה. אתם שואלים את עצמכם איך אוסמוזה יכולה להתכנס אל תוך עצמה? (ברור הרי למה היא משולשת). זאת מכיוון שאבא של אמיר הוא פרופסור-על לשרפת פרות. במהלך השנים דר. אבא שרף המון פרות. פרת חלב, פרת משה רבנו, שוקולד פרה, פרה-פרה, ורדית הפרה, פרפר, רפרפת, חפרפרת, נהר פרת , פרה גדולה, פרה קטנה, סתם פרה ... בקיצור המון פרות. רצה הגורל ויום אחד המכונה הפסיקה לעבוד מיד לאחר ששרפה את ה"ת" ב"פרות" מה שהשאיר "פרו". מה הקשר בין הסמנטיקה של "פרות" לבין האפיון הרוחני של האמיר השני? שאלה מצוינת... מה שקורה זה שיש חילוץ עיצורים וסיכול תנועות פתוחות עם אקט של תקבולות נרדפות וקפד ראשו בסוף תהליך האינטגרציה , מיד לאחר שאתה מסיים להעביר את המילה ל7 בנייני משקל שונים אתה מקבל מערך N ממדי הפורס מרחב שקול שורות. אם אתה לא לומד, אתה ממשיך ופותר מערכת הומוגנית מתבדרת אתה מקבל M פתרונות מיוננים , אחרי שאתה סוכם את כל קואורדינטות הXה שלהם אתה מקבל פרוסת לחם בעצם.

 

"אמיר... פסססט... אתה אמור לתת הסבר לאיך מקבלים מהפרות את ה"פרו" של האמיר" לחש זיו בזמן שאמיר סיפר את סיפור חייו.

"תגיד לי?! אתה מפגר?! מה ההבדל, אז אתה מחלץ שורשים לא מציאותיים קומפלקסים מהנגזרות הדילוגיות של הקפיצות המתמטיות של הסדרות הפרבולואידיות (כמו קת'ולואידיות אבל לא)  של המשתנים כפי שהציג אותם ... מי שהציג אותם... ואז אתה מקבל את ה"פרו" של אמיר. הכל צריך להסביר לך? תחשוב קצת!" צעק עליו אמיר.

"אה..." אמר זיו והלך לטייל.

 

בכל מקרה... אחרי שאמיר נולד עם אישיות פנומנלית שנויה במחלוקת, הוא התקשה להתאקלם בחברה. האמת היא שהחברה התקשתה להתאקלם אצל אמיר. רבים ניסו להתאקלם אצל אמיר. המורה גניה, המורה אסנת, המורה טליה, המורה הנרייטה (שאכלה את אמיר לארוחת בוקר), המורה השמנה של כיתה ז', המורה הסנילית של כיתה ח', המורה ניצה, המורה איריס ועכשיו גם כמה מרצים מהטכניון, דורון, מושון, שלומי, זיו, שירי,ערן, אבי, אריאל, כל חברי העמותה, כל נרשמי טמ"י, כל החברים של זיו שנפגשתי איתם, ניר, אמא של זיו (שהעיפה אותי חזרה לנתניה מפני שזיו עיצבן את אימא שלו... איכשהו אני אכלתי חרא), אבא של זיו, יהונתן, ארי, השכנה שלי, אילנה, ענת, דיוויד מ"אוונט-גארד", אלון המלצר, המלצר שנתן לי הרבה שתייה ביומולדת (תומר, אולי), כל החברות של זיו החל מתאריך מסוים (לא זוכר), הקופאיות בסופר, הקלדניות של 199, המפקדות ביום חיול, משכירת הדירה שלי, המתרגלים שלי בטכניון, אלון החבר מקנדה, אחותי, אימא שלי, אבא שלי... בעצם הבעל חיים היחידי בעולם שלא התקשה להתאקלם במרחב  האווירי שוקטורי האטומים שלי פורשים היא קנדי-בנדי (הכלבה שלי).

 

איפה הייתי?

בכל מקרה... ה"ת" נפלה נשאר פרו, ואבא שלי שהיה אווירנאוטיקן (וגם ה"אווירון". לא, לא הזיוף ממכבי חיפה שעזב לייצג אותה בליגה שכוחת אל בצרפת), ידע גם להתיך וניל ואנשים לאנשים אחרים. אז הוא התיך את ה"פרו" אבל הוא לא ידע איך להתיך את הניקוד אז במקום "PARO" כתוב לי על התחת "PRO".

 

עכשיו זיו יספר לכם את ההולדת של משהו לא בסדר אצלו כי אני מת לשתות וזיו משועמם.

 

תודה אמיר. רבותיי וגבירותיי בבקשה מחאו כפיים לאיש הדגול הזה, הוא יחזור אלינו אחר כך על מנת לאחד את הסיפורים שלנו. בינתיים בואו ואספר לכם סיפור. זהו סיפור מלא בקסם ואימה, סיפור על לידה ועל מוות. זהו סיפור שהתרחש לפני שנים רבות במקום רחוק, רחוק. מעבר להרים הקרפטים, מעבר לים השחור, הרחק אל תוך עומק המדבר האסור, על מצוקים חדים ומשוננים שיוצרים תבנית כאוטית ומטורפת - עד כי שפיותו של כל המביט בהם ללא משקפי שמש קורסת והופכת לאבק-  היה בית.

לא היה זה בית קטן כלל וכלל. היה זה בית ענק בעל ארבע מפלסים, כל אחד מהם יושב במישור אחר, ובעל חצר ענקית כל כך עד כי בעלי הבית לא זקוקים לאצות העולם שכן כמות הירק בחצר האחורית שלהם מייצר מספיק חמצן עבורם. בבית הזה חיו אבא קיטרו ואמא קיטרו והם חיו בשלווה עד שיום אחד בזמן טקס פגני כזה או אחר קרה דבר שלעד ייחרט אל דפי ההיסטוריה.

 

היה זה ערב יום שבת וזוג ההורים בדיוק סיימו להודות לפתצ'ולו על כל אשר העניק להם. לפתע האדמה החלה לרעוד וענן שחור כיסה את השמיים. ברקים חלפו, צבעו את האוויר בריחות של אוזון. ציפורי טרף החלו לעוף לאחור וחתולים ייללו תנשמות אל השמיים המעוננים. כלבים החליפו צבעים ומספר תוכים מתו בצרחות היסטריות שיצרו סם חדש ואדמדם שישמש בעתיד להרס המוני של אפגאנים חסרי מגן.

כאשר התופעה המשונה נעלמה לה איש לא יכל היה להסביר מה התרחש זה עתה.

איש לעולם לא מבין.

כאשר יצאו מן המקלטים הסודיים שלהם בבטן המצוקים ראו זוג הקיטרויים חבילה קטנה עטופה בדים אולטרה שחורים. החבילה הייתה שקטה, שקטה מאוד, שקטה כמו המוות ואפילו נוראית יותר.

 

השניים התקרבו בחשש לחבילה והרימו בזהירות קצה אחד של הבד האולטרה שחור. היה זה דבר בעייתי לעשות שכן הבד האולטרה שחור גורם לאדם שמביט בו לראות את עצמו בלולאת זמן שלא מסתיימת, אך הם עשו זאת בכל זאת ושם, מתחת לבד הציצו פנים קטנות ולבנות מוקפות תלתלי זהב. החיוך המקסים שבה את ליבם.

לו רק ידעו שהחיוך הזה היה חלק ממנגנון אכזרי ביותר ששנים מאוחר יותר יפיל נשים רבות לרגליו של זה אשר יקרא זיו.

 

השנים עברו ומאורעות גדולים חלפו על פני העולם, כולם מונחים ע"י כוח רצונו האדיר של זה אשר נקרא זיו. חיוכו לא ירד מעל פניו וכל רצונותיו התגשמו תמיד, בדרך זו אחרת.

וכך הגיע היום שבו מכונת הפיתוי וההרג המושלמת פגשה את זה אשר יהפוך לידו של הרשע ושמו היה אמיר.

 

"סיימת?" שאל אמיר בעודו מטיל חצים על דורון, שכל חטאו היה בישיבה מול מחשב הקומפק ארמדה החדש שלו ופתירת תשבצי צ'יטוס הצ'יטה אותו קיבל מהאוניברסיטה על מנת להצליח ולהגיש עבודות בזמן, הרי לא יעלה על הדעת שהוא ישתמש בעפרון או עט נגיד ובדף רגיל 4A, לא חס ושלום אם זה לא ארמדה אי אפשר לעבור את הטכניון.

"כן. אני חושב שכן, אפר עכשיו לספר את מה שקרה שבוע שעבר. אבל תזכור לא לספר את כל התוכניות הסודיות שלנו."

"טוב." אמר אמיר. הוא הביט במחשב ושאל "למה כתבת את כל הדברים האלו על עצמך?"

"כי זו האמת." ענה לו זיו כאומר "כאילו דה?"

"כן, אבל חשפת פה סודות."

"אאא....כן! נו? אז מה? תכננתי את זה. תגיד להם את האמת והם בחיים לא יבינו מה פגע בהם...או משהו."

אמיר משך בכתפיו והחל לחשוב על שבוע שעבר ועל הדרך הטובה ביותר להעלות את הכל על הכתב.

 

(מה שקרה בין מעברי הקטעים: אמיר התווכח עם דורון אם "ברנדה" היא כוסית. לא מדובר מברנדה מ90210 או מברנדה ממכושפות, אלא סתם איזו ברנדה , צרפתייה כוסית מהטכניון. דורון טוען שלא, אמיר טוען שכן, אמיר הביא 500 עדים שיכולים להעיד שהיא כוסית ולכן היא כוסית. ודורון אמר שההגדרות שלנו לכוסית כנראה שונות. הוא חושב שכוסית זה קרנף עם יבלות ואמיר מאמין שכוסית זו שלולית סי).

 

חזרה לסיפור של אמיר:

בחופש הגדול האחרון, החופשה שלי בין התיכון לזוועה, העברתי את מרבית היום אצל זיו. מה שקרה זה שראינו סרט אחר סרט את אותו סרט והסרט הזה הוא סרט עלילתי שכולל ביצועים פוסטמודרניסטים. הגיבור הראשי הוא גיבור יציג, טרגי, ועוד כל מיני של דורותיאה קרוק והוא עבור קתרזיס וגם את הבדיקה הביטחונית בשדה התעופה של לונדון. הגיבור מתמודד עם לחצים חברתיים משונים. לחצים של כמה וכמה אטמוספרות. הכל מקרה... עלה במוחנו רעיון. זה היה בין לבין הכיוונים של ניר (הבחור מכוון את האפשרויות בDVD במשך כמה שנים ואז אתה רואה סרט). מה היה הרעיון שלנו?

הרעיון הוא כזה. במקום לבהות בכוסיות רצות על המסך החלטנו להביא את כוסיות אלינו להסריט אותן ולצפות בהן על המסך מתרוצצות, רק שהפעם במקום שזה יהיה PG-13 זה יהיה R-Rated .

מאחר ולא היה מקום בבית לעשות את הסרט אז החלטנו לבטל (לא שלא הגיעו המוני בנות... כי הגיעו. הגיעו במשאיות, דחוסות כמו פרוסות לחם). אז במקום זה המשכנו לראות את הסרט עד שאמיר היה צריך ללכת לטכניון.

 

זה היה חופש מדהים ומאד פרודקטיבי. הסיפור של זיו באותו פרק זמן, הוא די זהה רק שכל הפניות לזיו נהפכות להיות דיבור אישי וכל הדיבורים האישים נהפכים להיות פניות אל אמיר ובכלל כל התמונה מקבל אזימוט שונה כי זיו ישב על הכורסה ואני על המיטה. זה מאד מסובך ולא נלאה אתכם בפרטים. היה כיף.

 

כשאמיר עזב לטכניון החל זיו להסתגר ולתכנן את הצעד הבא לעבר התוכנית התלת שנתית שלו ושל ה"אחד" לשליטה מוחלטת ביקום. אתם שואלים למה רצה זיו להשתלט על היקום? התשובה פשוטה. בעוד רבים רוצים להשתלט על העולם ללא כל סיבה הגיונית לזיו הייתה סיבה, סיבה מצוינת.

בתחרות הגל-חלל ה-154 הוחלט על מחיר כניסה של יקום ממוצע אחד. במשך 43 התחרויות האחרונות ניצח זיו את כל מתחריו וכמובן שהוא לא התכוון להפסיד הפעם. מששמע את המחיר הנורא לכניסה לתחרות הזניק זיו את עצמו אל העולם הזה בדמות של ילד בעל חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו והחל בהשתלטות שלו. כיצד יעביר את היקום לכיסם של מארגני תחרות הגל-חלל? זהו סוד שלא נוכל לגלות שכן אז כל אחד מכם ינסה לעשות את זה בבית ואנחנו מנסים להעביר מסר חינוכי כאן.

התכנית הייתה כמעט מושלמת וזיו החליט לקחת הפסקה קצרה. הוא יצר קשר עם אמיר (שבדיוק דרס את דורון מספר פעמים על מנת לוודא הריגה, זאת לא משום שלדורון היה קומפק ארמדה אלא רק בגלל שהיה לו משעמם כי הייתה שביתה) והשניים נפגשו בקניון החדש שהוקם בקיסריה.

 

מה אומר לכם, היה זה קניון שלא נראה מעולם בארץ, או בכל מקום אחר.

הקניון עצמו היה סגור לכל אחד שאינו נמנה על מעמד השליטים של קיסריה או חבריהם והכיל בתוכו את המקומות המופלאים ביותר שניתן לדמיין.

חנויות שמכרו מיני מאפה מדהימים שגרמו לעיניים להתגלגל בחוריהן מתענוג וגלידות שנמסו בפה והותירו טעמים שגרמו לחך לטייל למישורים אחרים בהם הכל היה רק טוב. חנויות הבגדים הציגו בגדים של טובי המעצבים והכל במחיר שווה לכל נפש (555 ש"ח לתחתון, 867 ש"ח למכנס, 760 ש"ח לחולצה, 3456 ש"ח למעיל ו1345 למגפיים). חנויות המשקה שם הכילו רק משקאות שהתיישנו לפחות 60 שנה ומחירם היה זול יחסית (1200 ש"ח לבקבוק) חנויות האביזרים הכילו יהלומים, ספיר, אזמרגדים ואבני אודם. בחנויות החיות ניתן היה למצוא רק את החיות האקזוטיות ביותר וחנות העטים הייתה מרשת "דנה" שכידוע מוכרת עטי אספנים שמחירם מתחיל ב 7000 ש"ח ומטפס לכיוון המאות.

מדוע אנחנו מספרים לכם על המקום המופלא הזה? כי ברור שרק במקום כמו זה יתקלו השניים האחת מהנשים היפות בתבל, אם לא היפה מכולם, הרי היא שלולית סי.

 

על מנת לתאר את תכונותיה המופלאות של שלולית סי יזדקק אדם ממוצע לספר בן 345 עמודים בפונט 7 וללא מרווחים. אנחנו נוכל לומר שהיא אולימפית בכל תכונה ותכונה ואכן מקומה בין האלים.

השניים לא חששו לפנות אליה וזיו, כשחיוכו המסתורי על פניו, רמז שהוא גר לא רחוק משם. שלולית הסכימה לבוא ולראות את הבית, בתקווה לפגוש את אימו של החייכן שהינה מכשפה מוכרת היטב.

אמיר נהג במכונית הספורט (השניים קנו אותה בחנות פרארי שהייתה בקניון) החדשה וכל השלושה הגיעו תוך פחת מננו שנייה אל פתח ביתו של זיו.

 

ברור לכם, אני מקווה, שלא נוכל לספר לכם מה בדיוק התרחש באותו לילה אך נוכל לומר שהיה זה לילה מלא חוויות כמותן לא חוותה שלולית מעולם.

 

אמיר ב(OOC):  "זיו, אולי נסיים את הסיפור להיום ונמשיך פעם הבאה כשיהיה לנו מה לכתוב?"

זיו: "אתה מנסה להגיד לקוראים שלנו שאין לנו רעיונות איך לכתוב וכשרון הכתיבה שלנו בקנטים."

אמיר: "אני רומז לכיוון..."

זיו: "אני חושב שהם עלו על זה."

אמיר: "אז אנחנו מסיימים וממשיכים פעם הבאה."

זיו: "אבל גם פעם הבאה נגיע יבשים בלי רעיונות , נשב כאן בזמן שאני מנגן בגיטרה שלך (ומזייף) , דורון עושה חדו"א ואתה עושה כפיפות בטן... מה יצא מזה."

אמיר: "זה נקרא, למשוך זמן."

זיו: "אה... אחלה. כמו שאנחנו מושכים זמן עם האפילוג הזה?"

אמיר: "ב-ד-י-ו-ק"

 

(סטגא סטאגה דאגה דאגה, דום , דום , דום, דים, דים, דדדדדד....םםםם. דיש, דיש, דיש, דיש!)