המרכז

מאת: ערן בן-סער

 

פוף!

מורגן לה-פיי הביטה סביבה. חושיה החדים, אלף השנים בהם היא עסקה בתורת הכישוף, שמונת הזיכרונות שעמדו לפניה (שלה ועוד שבעה שהיא הוסיפה) והכי חשוב – אפה הרגיש, הבהירו לה מיידית כי היא לא נמצאת באמריקה.

"אנחנו לא באמריקה." היא אמרה.

"No shit, Sherlock, מה גרם לך להבין את זה?" שאלתי, "העובדה כי בניו יורק צריכים להיות מגדלי שחקים ולא ביצות מבעבעות?"

"וואלה, לא חשבתי על זה." אמרה מורגן, "אני דווקא נתפסתי לזה שבניו יורק השמיים לא וורודים."

הבטתי בשמיים, "השמש השמאלית גם כחולה מדי בכדי להיות השמש שלנו."

"הימנית דווקא דומה."

"כן, אבל זאת שבאמצע, שכמעט שוקעת, גדולה מדי."

מורגן ואני שתקנו זמן מה.

"זה לא תורך?" שאלתי אותה.

"חיכיתי שתגיד משהו קודם." הודתה מורגן.

"זה בסדר, את יכולה."

"טוב," ענתה מורגן, "אז כדאי לציין שאין בניו יורק עצים שרודפים אחרי ציפורים וטורפים אותן בעודן באוויר. עוד משהו?"

"לא," עניתי, "זה די מכסה את זה."

 

מורגן הביטה סביב, והחלה לפסוע לכיוון הכללי של... לכיוון כללי כלשהו בסבך הביצות והעצים הרצים.

"אז איך הגענו לכאן?" שאלתי בעודי פוסע אחרי מורגן.

"לא יודעת," ענתה מורגן, "ניסתי להחזיר אותנו הביתה דרך איזה קיצור שאני מכירה."

"יש קיצורים בלחשים?"

"כן, אתה יכול למשל להגיע מהירח לפילדלפיה דרך המעי הגס של טום הנקס."

חשבתי על זה קצת, "זה לא כואב לו?"

"הוא לא מרגיש." אמרה מורגן, והוסיפה לאחר הרהור קצר, "אני חושבת."

"אז איזה קיצור את ניסית לקחת?"

"אה, קיצרתי דרך הממד המקופל שזרוק לך בחצר מאחורי הבניין."

"יש לי ממד זרוק מאחורי הבניין?" שאלתי בתדהמה, "ממתי?"

"מאז שאמיר חשב על איזה מבחן במתמטיקה כשהוא יצא ממך. הוא הפיל כמה וקטורים והם התקפלו להם בלי שאף אחד הרגיש."

חשבתי שוב. "נשמע סביר." הודיתי.

 

"אתה יודע מה?" אמרה מורגן לאחר שהגענו בחזרה לנקודה שממנה התחלנו ללכת.

"אנחנו הולכים במעגלים?" ניחשתי.

"לא, הלכנו ישר וחזרנו לכאן." ענתה מורגן, "אני חושבת שנתקענו בממד הזה שאמיר יצר.

"הוא מה זה הולך לחטוף ממני."

"דווקא מגניב, זה צריך להיות די פשוט לצאת מכאן."

הבטתי במורגן, "אני יודע שזה ייגמר רע."

"מה אתה לחוץ?" זלזלה בי הזקנה, "זה רק עניין של למצוא את האמצע ולצאת דרכו."

"ברצוני לציין מראש כי שירי עומדת לתבוע אותך על כל נזק, פיזי ו/או נפשי, שיגרם בי כתוצאה משימוש לא נכון ו/או טלטולים קוסמיים שהמערכת לא נבנתה לעמוד בהם, וזאת בתנאי שניתן יהיה להבחין בנזקים הללו כשונים מהמצב הרגיל של יחידת 'ערן'."

מורגן מצמצה, "שירי הכריחה אותך ללמוד את זה בעל פה?"

"Damn right!" עניתי, "ביטוח הכתבים שלי כבר לא מכסה את הכל והפרמיה עלתה בטירוף מאז שהחזרת אותי הביתה עם שלוש ריאות."

"חשבתי שזה יעזור לאסטמה שלך." התנצלה מורגן.

"זה מאד עזר לה," עניתי, "עכשיו במקום שיהיה לה שתי ריאות אסתמטיות יש לה שלוש ריאות לא לנשום מהן. בפעם הבאה אולי תנסי לעזור לי ולא לאסטמה שלי."

 

פתחתי את פי במטרה להגיד "ועוד דבר...", אבל עצרתי בשעה שמורגן התכופפה, שלפה צפרדע אדומה מהביצה, ושאלה אותה "בוקר טוב, איך מגיעים לאמצע?"

הצפרדע הביטה במורגן.

"אני לא חושב שהיא מדברת, מורגן."

"דבר בשם עצמך, צורת חיים נחותה." אמרה הצפרדע, "לוקח שניה או שתיים להסיק את השפה שהיא משתמשת בה לפי משפט אחד בלבד."

"אז איפה האמצע?" שאלה מורגן.

"לא יודעת." ענתה הצפרדע, "אף אחד לא יודע – בכלל אני חושבת שזו סתם אגדה."

"ספרי לנו את האגדה בכל אופן." ביקשה מורגן.

"טוב," הסכימה הצפרדע, "האגדה אומרת שהיקום כולו נברא כאשר אלוהים פשוט חשב עליו במקרה, כל מה שאלוהים חשב עליו ברגע יצירת היקום נכנס ליקום, ואז אלוהים הפסיק לחשוב עליו והיקום נסגר."

"חכי שאמיר ישמע שיש יקום שלם שחושב שהוא אלוהים." הערתי למורגן.

"בכל מקרה," התעלמה ממני הצפרדע, "האגדה מספרת שמי שימצא את האמצע המדויק של היקום יוכל לצאת ממנו ולפגוש את אלוהים. זהו, לא מרתק במיוחד, ודי דבילי."

"אבל נכון כמעט לחלוטין." אמרה מורגן.

 

הצפרדע הביטה במורגן עמוקות, "היי, את לא מורגן לה-פיי?"

"כן." ענתה מורגן בהפתעה.

"זהיתי אותך לפי השאלות חסרות התועלת, תשמעי – אני משחקת שחר האדמה ויש לי שאלה..."

מורגן מחצה את הצפרדע בעווית של אימה והשליכה אותה רחוק ממנה.

"תתעדכני, אנחנו לא עושים את זה כבר כמה שנים!" צעקתי לעבר הצפרדע באוויר.

"יש לי רעיון." אמרה מורגן, היא הרימה אבן, נקשה באצבעותיה, והאבן התפוררה לה ביד. מה שנותר היה מקל אבן ארוך ומחודד בצידו האחד. מורגן הטילה עליו לחש נוסף. "יש לך חוט?" היא שאלה.

"למען האמת כן." עניתי ומסרתי לה חבילת חוט דנטלי.

"מה זה?" שאלה מורגן.

"חוט דנטלי הוא לא חובה מעצבנת, הוא חבר טוב השומר לנו על בריאות הפה. חשוב להשתמש בו פעמיים ביום ביסודיות, ולא לשכוח שהוא לא מספיק – צריך גם לצחצח."

"שירי הכריחה אותך ללמוד את זה בעל פה?"

"כן."

 

מורגן קשרה את מקל האבן לחוט ונתנה לו להתנדנד באוויר, לבסוף המקל החל להימשך לכיוון שמאל.

"שם זה המרכז." אמרה מורגן.

"מה עשית בדיוק?" שאלתי.

"זה כמו מגנט, אבל אין פה צפון אז זה מצביע למרכז." הסבירה מורגן, "זה עובד נהדר עם אבנים משום שכל האבנים נמשכות אל המרכז."

"באמת?" שאלתי.

"עובדה ידועה."

במשך זמן מה הלכנו אחרי משיכת החוט בשקט, שיח אחד נשך לי את הנעל. לבסוף עצרנו באזור קטן שהיה יציב ומפונה מצמחיה. בהינו בסצנה שנתגלתה לעיננו זמן מה.

"אתה חושב מה שאני חושבת?" שאלה מורגן.

לא יכולתי להתאפק, "אני חושב שכן, מוח, אבל מה תעשה פרה עם ארבעים קילו בזוקה?"

"מה?" שאלה מורגן מבלי להזיז את מבטה ממה שהתחולל מולנו.

"לא משנה," אמרתי, "אני רואה יותר מדי טלוויזיה ועוזר פחות מדי בבית."

"זה בטח עוד משהו שהיה לאמיר בראש כשהוא יצר את כל זה. אתה הולך לכתוב על זה?"

"בחיים לא. לא רק שאמיר יהרוג אותי, אני גם מעדיף להשאיר את דימונס נטול פורנוגרפיה."

"אז למה אתה מפרסם את מה שזיו כותב?" שאלה מורגן.

"כי לזיו יש אוסף ענק של קומיקסים וסרטים שאני אוהב להשאיל."

 

עברנו את האזור בריצה קלה, מורגן צעקה עלי להפסיק לבהות בתירוץ העלוב שאני גבר נשוי. לאחר זמן מה הגענו למרכז.

"זה המרכז." הכריזה מורגן.

"הייתי מנחש גם אם החוט לא היה נמשך לשם." אמרתי, מבטי נעוץ בבניין הקטן.

זה היה מבנה קובייתי של קומה אחת, ללא חלונות ועם דלת ברזל גדולה. מעליה היה שלט שבו כתוב "איזה עצבים!"

פסענו אל הדלת והקשנו עליה.

מישהו צעק מבפנים, "תעופו מפה, אי לי זמן למכשפה זקנה ולגמד חסר עמוד שדרה!"

אטמתי את אוזני בעזרת האצבעות כשראיתי את מורגן מחייכת ולוקחת אוויר.

מכירים את האגדה על שלושת החזירונים והזאב? זה שנושף ומפרק את הבית מהקש והבית מהעץ אבל לא את הבית מהלבנים?

הנשיפה של מורגן פירקה את הבית מהלבנים, היא פירקה את דלת הברזל, את המחיצות הפנימיות, איזה ענן שהיה בשמיים מאחורי הבית ושני עצים שרבו (או עשו סקס, אני לא בטוח בכלום מאז הסצינה באזור ללא הצמחייה) מאחורי הבית. איכשהו את השירותים, והדבר שישב עליהם, באמצע הבית היא לא פירקה.

 

"אחלה לחש, לא?" שאלה אותי מורגן.

"מה?"

מורגן שלפה לי את האצבעות מהאוזניים, "תתנהג כמו בן אדם מבוגר, אתה בן 28 והגיע הזמן שתתאפס על עצמך, תסיים עם התואר, תמצא עבודה רצינית ותתחיל לחשוב על ילדים."

"שיט, את מדברת עם שירי." אמרתי.

"דווקא לא." ענתה מורגן.

"סליחה!" היצור הירוק שישב על השירותים קם ופסע לעברנו. הוא נראה כמו פלפל ירוק, רק הפוך, עם שלוש ידיים, עין אדומה אחת ושערות בלונדיניות, "מה פתאום אתם מפרקים לי את הבית?"

"מה פתאום אתה מעליב אותנו?" שאלה מורגן.

"אני?" אמר היצור, "אה, זה בטח הדלת, כל מה שיוצא דרכה מתורגם לעצבים כבדים."

"מי אתה בכלל?" שאלתי.

"אנטיפרו, לשירותך."

"אמיר בטח חשב על תיקי פיכס הבא." אמרה לי מורגן.

"כנראה," עניתי, "זה ממש עצוב שהוא וזיו עובדים על הבדיות האלו שלהם במקום לכתוב על דברים שקוראים להם באמת, כמו שאני ואבי עושים."

"צודק." אמרה מורגן.

" כל קורא של מורגן," המשכתי, " יכול להבחין כי הדברים נכונים ומציאותיים, למשל הפעם – איפה אבי? לומד למבחנים שלו בבאר שבע, כמובן."

"אם אבי באמת יהיה רופא," תהתה מורגן, "אתה תלך אליו?"

"השתגעת? את יודעת איזה מכשור יש לרופאים בימינו?"

 

"בכל מקרה," אמרה מורגן, "השירותים האלו הם בדיוק המרכז, נאלץ להעביר דרכם את לחש ההעברה שלי על מנת לצאת החוצה. אתה בא?"

"רק שניה." ביקשתי. שלפתי סכין גדול והתחלתי להתקדם לעבר אנטיפרו הפלפל.

"היי, מה אתה עושה?" הוא שאל.

"ירקות," השבתי לו, "הם לא מה ששמים ליד הבשר בשביל הקישוט, הם אוכל מזין ומלא ויטמינים שמחיה את הגוף ועוזר לעיכול."

"אני חייבת לתפוס מילה עם שירי." אמרה מורגן.