Perdido street station

מאת: China Miéville

ביקורת: זיו קיטרו

 

הדבר הראשון שתפס אותי בקריאת הספר הייתה התחושה הכל כך חזקה שאני נמצא במקום אחר.

זה קורה לרוב כשאנחנו קוראים ספר ואנחנו מוצאים את עצמנו מדמיינים את הסביבה המתוארת לנו בין דפי הספר. אף לא ספר אחד ברא עולם ותיאר אותו בצורה כזו שאני לא רק אדמיין שאני שם אלא שאני ארגיש שאני שם.

 

הספר מתחיל במונולוג של אחת הדמויות הראשיות. זהו תיאור של העיר המתגלה לפניה בעודה שטה על הנהר המוביל אל ניו-קרוֹבוּזון. העיר המתגלה לנו דרך עיניה של הדמות הוא עולם בגוונים חומים, עיר החיה בימי הביניים ובעידן המודרני בו זמנית. זו עיר שכל הזבל של האנושות נגרר לתוכה ונעשית בה מעשים נוראיים וזו עיר שקורנת מאומנות וחן מופלאים. קירות הבתים זורמים אחד אל תוך השני, יוצרים חומות, בונים גטאות לשלל הגזעים שמצאו את ביתם בניו-קרובוזון.

גם יאַגהַרֵק, בן לגזע הגרודה מוצא מקלט כאן, תקוותו שיהיה זה מקלט לזמן קצר.

 

אייזיק הוא מדען בעל מוח מדהים שמנסה למצוא את התשובה הסופית למדע. הוא יודע שזה נמצא ממש בהישג ידו אך הוא לא יודע להיכן לכוון. הוא חוקר את אומנות-המים של הוודיאנוי, גזע של יצורי מים השולטים בפני השטח של המים ומסוגלים לפסל בו וליצור כל דבר שרק יבחרו ליצור. היצירות נהרסות לאחר זמן לא רב ואייזיק חושב שחלק מהתשובה טמונה כאן.

יאגהרק מגיע מהמדבר הרחוק עד למפתן ביתו של אייזיק ומשלם לו ביד רחבה. הגרודה, בן לגזע של אנשי ציפור, רוצה לשוב לשחקים ובכל מקום אליו פנה עלה שמו של אייזיק בתור האיש למשימה.

אייזיק לוקח את המשימה על עצמו, מרגיש שהפתרון קרוב משחשב.

 

לין היא אהובתו של אייזיק בת לגזע הקּפרי, אומנים המפסלים בדרך יוצאת מגדר הרגיל. גופה הוא "האטלס לפיו יש למפות את הגוף הנשי" אומר עליה אייזיק. ראשה לעומת זאת הוא סיפור אחר. לאייזיק לא אכפת, הוא מוצא שהאהבה אינה בררנית. בניגוד לשאר בני גזעה לא רק שלין יוצאת עם בן אדם היא גם חיה לבדה ויתרה מכך, היא מפסלת לבדה. יצירותיה מפורסמות בניו-קרובוזון ואין זה פלא שמר מוטלי, אולי המסתורי העצמתי והמסוכן שבתושבי ניו-קרובוזון, בוחר בה על מנת לפסל את דמותו. לין לוקחת על עצמה את הפרוייקט. לא רק בגלל שהיא מסוקרנת אלא בגלל שאין לה הרבה ברירות.

 

בעוד לין נסחפת ומתרחקת מחבריה, הופכת שקטה וסגורה יותר ככל שעבודתה מתקדמת כך הופך אייזיק לנסער ומרוגש יותר ויותר מעבודתו. אייזיק התעורר לחיים והוא תוקף מכל החזיתות. דרך קשרים חצי חוקיים וחצי מפוקפקים הוא משיג כל חומר עיון שניתן להשיג על תעופה. הוא גם מבקש להשיג כל יצור מעופף קיים, חי או מת. לפני או אחרי גלגולו המעופף. חרקים, זחלים, ציפורים ויצורים תבוניים. כל מה שרק אפשר.

בין היצורים המשונים מגיע אליו זחל צבעוני משונה שנראה כאילו הוא עומד לגווע ברעב.

עד אשר אייזיק מוצא את מקור התזונה שלו, סם חדש שהגיע לשוק, סם שמעניק למי שלוקח אותו לחלום את חלומותיהם של אחרים...

 

הסיפור נפרש לפנינו לאט ובצורה מושלמת, מתוזמנת כמו תזמורת פילהרמונית ותיקה. ערב רב של דמויות נכנסות ויוצאות מן הבמה, לכל אחת האישיות המושלמת שלה. כל אחת חיה ונושמת ולו רק לשורות הבודדות בהן היא מככבת מעל דפי הסיפור. צ'ינה (ואני מקווה שאני מבטא את שמו כראוי) ברא עולם שאיש לא יכול להתמודד עמו ולא לצאת מורשם.

זהו סיפור פנטזיה, אימה-אורבנית ואף יותר. הוא זכה להיקרא "ספר 'סטימפאנק' הטוב ביותר מאז גיבסון וסטרלינג" (למי שאינו מכיר היו אלו גיבסון וסטרלינג שהביאו את הסייברפאנק והסטימפאנק אל העולם, שיכללו אותו והפכו אותו למה שהוא היום).

 

הסגנון הוא הדבר שתופס אותך הכי חזק בספר הזה. אין בו רגע שכובד העולם הזה אינו נוחת עלייך ושואב אותך לתוכו. אני הרגשתי, ברוב הזמן, כחלק מהסיפור ולא רק צופה מן הצד. הדברים המתוארים שם, שונים ומשונים ככל שיהיו הופכים לאמיתיים בידיו המופלאות של צ'ינה.

ניו-קרובוזון משאירה חותם חזק יותר מאשר כל עיר מעולמנו שלנו וברור לקורא שצ'ינה בילה שעות ברחובותיה, מכיר את כל הרחובות הראשיים הנוצצים ואת הסמטאות האפלות. הוא יודע מי מנהל את הפאבים הטובים שם ובמי אפשר לבטוח. הוא יודע מי מנהל את העולם, שהה במשרדו של ראש העיר האימתני ורחרח במגדלים הצבאיים מטילי האימה.

 

יצורים שונים ומשונים חיים בניו-קרובוזון, רובם אינם אנושיים אלא יצורים מורכבים מאוד. בריות משונות שנולדו כפי שהן ובריות משונות עוד יותר שנבראו מחדש ע"י טכנולוגיה וקסם אפלים. "תוצר-מחודש" הם פושעים, ברובם, ואנשים שעברו ניתוחים שהעניקו להם צורה ותכונות שלא היו חלק מהם לפני כן. הטכנולוגיה שיכלה לשמש לעזר רב כל כך הופנתה המהירות על מנת להגשים את הזוועות הנוראיות ביותר שניתן לדמיין. עונשים שרק הדמיון המעוות ביותר יכל ליצור.

 

הקסם שקיים בעולם הזה אינו פוגם בסיפור. אני באופן אישי לא אוהב ספרים בהם "הקסם התעורר לעולם" בסגנון של Shadowrun. אין לי בעיה עם כך שקסם קיים אבל קשה לי לקבל דברים מסוימים בתחום הזה. השילוב של הקסם בעולמו של צ'ינה הוא משולם, מרהיב ונוראי באותו הזמן. זהו קסם שזורם מתוך האדם ויכל לגרום לדברים רבים. הוא חלק מהטכנולוגיה עצמה וחלק מהחיים ויחד עם זאת הוא לא בולט בצורה שמטרידה את העין והנפש. הוא אינו העיקר. הוא רק חלק, כלי עזר.

 

זהו אחד מהסיפורים היותר מקוריים שקראתי לאחרונה. אחת היצירות המקוריות ביותר בהן נתקלתי. כל עמוד, כל פרק הוא חוויה שלא ניתן לשכוח בקלות. ההתפתחות המהירה לפעמים של הסיפור שובה את תשומת ליבו של הקורא ואת ליבו. הדמויות כולן אמיתיות ובעלות עומקים שסופרים מעטים מגיעים אליהם.

המבקרים העניקו לספר הזה כל כך הרבה שבחים שיש הרגשה שזה לא יכל להיות. שמשהו פה מפוברק. אך לא כך הדבר.

 

אגב, הספר לא יתאים לחובבי הפנטזיה הטהורה שמחפשים חרבות ודרקונים אלא לאלו שמחפשים פנטזיה אחרת, אמיתית וחזקה יותר. הוא משלב, כפי שציינתי, את כל הטוב שבז'אנרים בהם הוא נוגע ומספק אירוע של פעם החיים.

 

אם יש לכם כסף רק לספר אחד החודש הזה, או לחודשים האלו, אתם לא תטעו אם תבחרו בספר הזה. דמיונו של צ'ינה ויכולת הכתיבה שלו היא ללא מתחרים.