הכל בגלל השה"מ

מאת: דניאל רוזנברג

מבוסס על סיפור אמיתי

פרו-פרולוג
סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי, אבל זה כל מה שהוא, מבוסס. הדמויות בסיפור
מופשטות לעומת המציאות, שבה הם נמצאים במצב נפשי יותר קטטוני ממה שאפשר להעביר
בכמה שורות של טקסט. השמות בדויים אם כי נראה לי שלשתיים מהדמויות ("סשה"
ו-"גד"), שהם חברים בפורום של האתר, לא תהיה בעיה לגלות שהם הם.

במשך השנה וחצי שהם הסיפור, לא נפגעו חיות, חוץ מהחתולה של גד.
עם הזכרון שלי, שום דבר לא מדויק, אבל הרעיון הכללי עדיין שם.

פרולוג
קצת לפני סוף שנת הלימודים, כיתה ט'.

תמיד היה משעמם לי אחרי בית-ספר. לגור בחור כמו גילה זה לא דבר שמעודד פעילויות
חברתיות, לא כשיש לך כפר ערבי מול הבית וערפאת אחד משוגע שמאיים כל הזמן שאם לא
ניתן לו כמה פיסות אבן הוא יהרוג את כולנו. לא שבלי ערפאת היה לי יותר טוב,  I’m
not a people’s person
, אין לי הרבה מה לעשות בקשר לזה.

ואז גד ניסה לשכנע אותי להצטרף אליהם ל-D&D. בהתחלה התנגדתי, זה היה נשמע לי
משעמם ומוזר. אני מסוג האנשים שמעדיפים פייזר או זאט לעומת מקל קסמים ונבוט,
אבל אז נזכרתי שהפעילות הכי מעניינת שעשיתי בחודשיים האחרונים היתה להוריד עוד
פרק של Futurama מהאינטרנט, במשך 6 שעות, ואז במשך 20 דקות לראות אותו. לא
הסכמתי להצטרף אליהם מייד, ניסיתי קודם לשכנע את אלון לחזור אליהם, הוא עזב כי
אור אמר לו ש-D&D  זה לגיקים. עם כושר השכנוע של אור וכושר ההשתכנעות של אלון, די
היה לי ברור שזאת מטרה אבודה, אבל אז אור אמר לי ששנה הבאה הוא עובר בית-ספר.
יותר טוב, ככה ההשפעה שלו על אלון תעלם.

אחרי איזה שבועיים החלטתי להצטרף בכל זאת לגד. בקבוצה כבר היו סשה, שגם היה
בכיתה שלי, כמו גד, ואת עומרי, שהוא חבר טוב של גד, כביכול עוד מלפני שהם
נולדו. גד היה השה"מ, סשה ועומרי אמרו לי שגד הוא שה"מ סדיסט, כזה שמביא עליך
 8
דרקונים וורודים ולא נותן לך נק"ן אם אתה מצליח לשרוד אותם. לא שאני ידעתי מה
זה בכלל אומר דרקונים וורודים, אבל השם "דרקון" נתן לי רמז שהסיבה שהוא לא נתן
להם נק"ן היתה בגלל ששתי דמויות לא ממש יכולות לעשות משהו לדרקונים, גם אם הם
וורודים. כאן נכנס הקטע "סדיסט".

בהתחלה
סדיסט או לא סדיסט (סדיסט, ראיתי אותו מקבל אורגזמה מלהרביץ ל"חבריו לכתה"),
גד היה השה"מ, וחוץ מאלון, היה היחיד שיודע מה אומרים כל מיליון הראשי תיבות של
המשחק, והוא זה שהיה צריך לעזור לי לבחור את הדמות, כי אני אפילו לא ידעתי מה
ההבדל בין קנדר לגנום (ועדיין לא יודע). חשבתי על חצי אלף, כי לא רציתי בנאדם,
אבל גם לא רציתי שהדמות שלי תהיה ננס בגובה 30 ס"מ או עם I.Q. במספר דומה.
רציתי קוסם, כי החלטתי שאם אני לא יורה בזאט 3 פעמים כדי להעלים את הBad Guys,
לפחות אני ארה בחץ קסם (או טיל קסם, כל אחד מהם ניסה לשכנע אותי למה התרגום שלו
הוא התרגום הנכון). גד לא הסכים שאני אהיה קוסם, הוא אמר שזה מסובך מדי.
Whatever,
 ממילא אני לא יודע מה אני עושה, בסוף החלטנו על כוהן. "באיזה דת אני
מאמין", שאלתי בתמימות. "דת?", הוא שאל בחצי-פליאה, "אני לא מגיע לפרטים כאלה".
טוב, אז אני כוהן באיזה פלנטה עם 3 ירחים ווולקנים שמטילים קסמים, זה לפחות
שורף לי יום אחד בשבוע.

ברור שההתחלה היתה אסון, בזה אנחנו בני האדם אלופים, בלהמציא התחלות גרועות, גם
אם הם לסיפורים איכותיים. אפילו "המוסד" הגדול של אסימוב התחיל באופן פתטי
במיוחד. אנציקלופדיה?!

זה התחיל בזה שאני ישבתי באיזה פונדק, ושתי הדמויות, לוחמים ענקיים, אחד אורק
והשני פלאדין (לא שיש לי מושג מה שניהם) נכנסים לאותו פונדק ואיכשהו אני אמור
להצטרף למסע שלהם, "מה המסע?", אני שואל, שוב בתמימות. "עדיין לא החלטתי", אומר
גד השה"מ המהולל. מסע בעקבות הנק"ן, כנראה. אחרי עשר דקות של חוסר מעש וכמות
ביסלי שהיתה מאכילה אז כל מדינות העולם השלישי באסיה, נמאס לי מזה שעדיין לא
הצטרפתי למסע עם סשה ועומרי, אני שואל את גד, "אולי נעשה כאילו הייתי איתם
מההתחלה, ככה אני גם לא אהיה 8 דרגות מאחוריהם" (לפחות ידעתי מה זה אומר), גד
עונה לי ברוב טיפשותו, "זה לא יהיה מאוד הגיוני, נכון?". כן, וכוהן בלי דת זה
מאוד הגיוני.

לעומרי נמאס מזה שסשה כל הזמן לוקח את הקערה של הביסלי (קערה? יותר דומה
למשאית) ומחליט לנקום בדמות שלו. האורק, עומרי, לוקח כיסא ושובר אותו על הראש
של הפאלדין, סשה. גד מסנן "לא עוד פעם", אני שואל את סשה מה הקטע של גד והוא
עונה לי שלא קרה פעם אחת שהם נכנסו לפונדק והוא נשאר שלם. מסורת. גד מחליט
שנמאס לו מהמסורת והוא מפיל על האורק גשם מטאורים. "אני לא מומחה, אבל המטאורים
לא יהרגו גם אותי ואת סשה?", "כן", עונה לי גד.


מפגש שני: הבית של עומרי
זאת פעם ראשונה שאני בבית של עומרי, לא כזה אירוני, הוא לא לומד באותו בית-ספר
כמו כולנו, וגם ככה ראיתי אותו פעמיים בכל החיים שלי לפני המפגש הזה. אנחנו
נכנסים לבית, ועולים איזה 6 קומות, "בית קטן" הוא אומר. אחרי שעלינו 6 קומות
אנחנו יורדים חצי קומה, שם נמצא החדר שלו. הייתי רוצה לראות מי הארכיטקט של
הבית הזה, וכמה בקבוקי וודקה ריקים היו לידו בזמן ששפך כתמי דיו וקרא להם בית.
החדר ממוצע, לא גדול, לא קטן, בתוכו מחכה לנו משאית של ביסלי ברביקיו ובמבה.
אני לוקח 4 ביסלי ו-5 במבה ובונה "איש" במטרה לאכול אותו, זה ו"דובונים" הדברים
שעשיתי שהכי קרובים לקניבליזם.

אני כרגיל לא יודע מה לעשות, עדיין לא הצטרפתי למסע, והדבר האחרון שקרה זה
שכולנו מתנו ממטר מטאורים. "כמה פעמים זה קרה לכם?", אני לוחש לסשה. "קרה מה?",
הוא שואל כמו אידיוט. "שאתם מתים?" אני שואל עם טון ציני במיוחד. "רואים שבחיים
לא שיחקת AD&D, זה קורה לנו כל הזמן". דווקא כשהייתי בכיתה א' שיחקתי עם שכנים
שלי (שחלקם היו גדולים ממני), רק ששמה לא הסתבכנו כל כך כשמישהו הצטרף, ואני
אישית לא הושמדתי כל שני וחמישי, הפעם היחידה שזה קרה היתה בדיוק בסוף של
ההרפתקה, שבה רק אחד מאיתנו היה יכול לחיות, כמו בסרטים אמריקאיים שה-Good Guys
צריכים להלחם אחד בשני בגלל איזה תירוץ עלוב כמו "הגשר יתמוטט אחרי שאיש אחד
יעבור בו", ואז הגיבור של הסרט מסרב להלחם בחברים שלו, והחברים שלו מנסים להרוג
אותו ובדיוק אז נופלת עליהם איזה אבן ענקית, הגיבור בוכה ואז רץ בגשר בדיוק
לפני שהוא מתמוטט, ואז נגמר הסרט עם מוזיקה קיטשית. אני הייתי צריך להלחם בחבר
שלי, אבל סירבתי. הוא לא, וחשבתי שהשה"מ יהיה נחמד ויפיל עליו איזה אבן. הוא לא
עשה את זה וחבר שלי הרג לי את הדמות (זה לא היה קשה, אני לא התנגדתי) והוא
ניצח. אולי השה"מ לא היה נחמד, אבל לפחות הוא היה מציאותי עד כמה שהוא היה יכול.

גד בסוף נכנע לדרישות שלי, וצורפתי למסע בכל מקרה, בלי סיפורים ושטויות. אחרי
שבועיים-שלושה הקבוצה שלנו החליטה שצריכים להיות יעילים כמו ברית המועצות.
בהתחלה עומרי עזב, בלי שום סיבה. סתם. עזב. ואז לגד נמאס מ"ההרפתקה המפגרת
הזאת", הממ, מעניין מי כתב אותה?! כמובן ששני שחקנים בלי שה"מ לא ממש יכולים
לשחק, אז אני וסשה עזבנו גם. כיתה ט' הסתיימה בשעה טובה. הבטחתי לעצמי שבשנה
הבאה אני אתחיל ללמוד, לעשות שיעורי בית, להתכונן למבחנים (דברים שלא עשיתי עד
כיתה י'). ברור שלא ממש מילאתי את ההבטחות האלה, חוץ מהבגרויות.

2nd Chance
חודש אחרי תחילת התיכון, החלטנו לתת ל-AD&D הזדמנות נוספת. גד, סשה, אלון ויוני
(שאותו הכרנו ממש לקראת סוף החטיבה, למרות שאני הכרתי אותו מזמן, לא שאני זוכר
בדיוק איך) קבענו מחדש את המפגשים, בימי ראשון. "אבל אני אפסיד סטאר-טרק", אני
אומר. "אין לך בכלל כבלים!" מתריס בי אלון, "עשיתי לפני 4 חודשים", אני עונה.
למה הוא מתריס בי? "יש תמיד שידור חוזר בערב, ב-19:30" הוא אומר בשקט, כאילו
שלפני 10 שניות הוא לא ריסס אותי בצעקות.  אז בסדר." אני מסכים ואנחנו מתכוננים
לכתוב את הדמויות שלנו. "אני רוצה להיות קוסם", הפעם אין התנגדות מצד גד, אולי
בגלל שעכשיו אלון הוא השה"מ שלנו.


המפגש הראשון: הבית של יוני
אחרי שבועיים של הכנות אנחנו באים למפגש הראשון. אמא של יוני היא מהסוג שאוכלת
"
דברי בריאות" וטופו. אז אצלו אין מה לאכול חוץ מהביסלי, במבה וצ'יפס בכמויות
שיכולות להאכיל את טרנטור במשך שנה, אבל אנחנו, אנשים שלא משנה כמה אנחנו
אוכלים (חוץ מגד) בחיים לא ישמינו, זוללים הכל לפני שאלון מספיק לצרוח "אולי
נתחיל כבר?!". אחרי הצרחה הצפויה, משתרר שקט אווילי בחדר. הדבר היחיד ששומעים
זה קולות של סקס פרוע ובחורות צורחות בגרמנית מהחדר של אח של יוני, הקולות
בוקעים מתוך המחשב.

אנחנו סוגרים את הדלת של המטבח (שבתוכו אנחנו נמצאים, זה לא שהחדר הזה משמש
לדברים טובים יותר) ואלון מוציא מהתיק שלו יער גשם שלם בצורה של נייר. היו
לבנאדם שבועיים לחשוב על הרפתקה ובסוף הוא מוריד אחת מהאינטרנט? אל תבינו אותי
לא נכון, אין לי שוב דבר נגד הרפתקאות מוכנות, אבל לאלון יש מספיק דמיון כדי
לחשוב 10 דקות בשבוע מה לעשות במפגש הבא. אלון מביא לנו עותק של המפה, שאותה גם
הוריד מהאינטרנט (כנראה זאת היתה חבילה קומפלט), מפה עלובה: הר באמצע, באמצע
ההר עיר, עוד עיר בצפון, שם אנחנו מתחילים. בדרום מפרץ, בתוך המפרץ יש אי, בקצה הצפוני של המפרץ עיר נמל. הייתי יכול להקיא מפה יותר מושקעת, אם זאת המפה אני לא רוצה לדעת מה ההרפתקה. מסתבר שבאמת לא רציתי.

מפגש שמיני: הבית שלי
אני אוהב שזה התור שלי, ככה אני יכול לבחור את החטיפים (למרות שאני תמיד בוחר
ביסלי במבה וצ'יפס, אבל זה תלוי בז'אנר!) ולהסיח את דעתם מההרפתקה העלובה לעבר
המפות שבניתי ל-Unreal Tournament או לפרק של סטארגייט שהיה יום האתמול, אבל
בזמן האחרון אלון נהיה יותר ויותר פנאטי בקשר להרפתקה שלו, כנראה הוא מבין שהיא
לא מוצלחת אז הוא מנסה לגרום לנו לאהוב אותה בכפייה. הוא גם חושב שקומוניזם
עובד, אז אפשר להבין את הראש שלו. הפעם אין לי ברירה ואני נאלץ לעזוב את  Unreal
כדי לשחק AD&D, ולחשוב שהצטרפתי כדי להעביר את הזמן, עכשיו אני רק מקווה שהוא
יעבור כדי שאני אוכל לחזור לאורח החיים המשעמם שלי. האלף השלישי התחיל ועדיין
משעמם לי בחיים.

מפגש תשיעי: הבית של אלון
במשך כל השבוע שלפני המפגש הזה עוררתי את יצר המרד של חברי לקבוצה, כדי שכולנו
נעזוב סוף סוף את ההרפתקה חסרת המטרה של אלון, ונשחק באיזה Star trek D&D או
Star wars D&D,
 מצאתי למכירה ספרים שלהם במחירים עלובים, 40 ₪ בשביל 3 ספרים
(שה"מ, שחקן ודמויות), די שווה את הניסיון, אם מתאמצים אפשר למצוא 40 ₪ על הרצפה
בקיוסק של בית-ספר (אם הערסים לא מרביצים לך על 10 אג'). אז המרד מתחיל במפגש.
אני מת על השולחן זכוכית של אלון, רק חבל שאלון צמחוני, אין מה לאכול על השולחן
זכוכית הזה. אני אוהב איך שהוא מסתובב על 3 צירים. במשך המרד אני מציע את ההצעה
שלי, כולם, מסרבים, אלון בגלל שהוא יודע שאני התחלתי את המרד, גד וסשה בגלל
איזה תירוץ עלוב שמד"ב ו-D&D  לא מתערבבים טוב (בטח שלא, הרי אי אפשר להטיל 400
חצי קסם על דמות אחת ואז למות כי היא מתעטשת), ויוני כי הוא סתם שונא סטאר טרק.
למעשה התירוץ הכי לגיטימי היה של יוני. ואז, דווקא כדי לעצבן, יוני מציע שהוא
יהיה השה"מ, אנחנו מסכימים והוא, דווקא כדי לעצבן עוד יותר, מחליט להמשיך את
ההרפתקה של אלון, בסגנון אחר.

מפגש עשירי: הבית של יוני, אחרי 3 שבועות
ההרפתקה מתחילה, אלון מצטרף כדרואיד שמחפש עץ (אין לו מספיק עצים בגינה?) ויוני
מספר לנו את הסיפור הכללי שהמטרה הסופית שלו היא לאסוף איזה דסקית אבן ו-4
יהלומים כדי למנוע מהמישורים להתערבב. "זה נשמע קצת כמו  The Longest Journey"
אני אומר לו. "שמעתי על המשחק אבל לא ראיתי אותו, מה הסיפור שלו?", הוא שואל.
כאילו שהוא לא יודע, הבנאדם 24/7 קורא את Gamer, את קפטן אינטרנט, את מוסף
המחשבים של ידיעות, את מוסף המחשבים של מעריב וגם ככה הוא רצה לקנות את המשחק.
"
המטרה הסופית של המשחק היא לאסוף איזה דסקית אבן ו-4 יהלומים כדי למנוע
מהמישורים להתערבב." אני עונה. "באמת?" הוא עושה את עצמו מופתע, "איזה
אירוניה". מי אומר אירוניה?

מפגש שלושה עשר: הבית של גד
זה כבר עובר את הגבול. מאז שהתחלתי לשחק זה היה אותו הדבר, אנחנו נכנסים לבית,
אוכלים, זוללים, אלון צועק עלי לשתוק (בצדק) ואז יוני מביא עלינו 16 גובלינים,
במשך שעתיים אנחנו זורקים קוביות כדי להרוג אותם, אלון מטיל על כולנו את קיסמי
הריפוי שלו ואז כולם הולכים הביתה. כל פעם, אוכלים, הורגים גובלינים, הולכים
הביתה. איך זה שאני עדיין בדרגה ?!4 איך זה שמתוך ספר של 600 מפלצות אנחנו תמיד
פוגשים 16 גובלינים?! יוני הבטיח לי שהוא ישנה את המסורת הזאת, אבל כנראה שגם
הוא לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר. הוא מתרץ את זה שהוא רוצה שקודם נתקדם
לדרגה 7 כולנו ובשביל זה צריך נק"ן. גד כבר ברמה 16, ויש לו 2000 נק"ן פחות
ממני. אני שונא את גארי גייגקס! הוא לא יכל להשקיע קצת יותר בכתיבה של המשחק?

לפני מפגש ארבעה עשר: בבית-ספר
"לא הבאתי היום את הדף דמות", אני אומר.
"
דניאל יא אידיוט! תפסיק לשכוח את הדף שלך כל זמן", זועק בי אלון. זאת פעם שנייה
בכל החיים שאני שוכח.
"
כן, אבל הפעם יש סיבה."
"
מה?", שואל סשה.
"
אני עוזב את הקבוצה."
"
אתה לא יכול! היום זה התור שלך!", מתלונן יוני.
"Sorry,  אני לא רוצה שתבואו אליי, אני עוזב."
אלון שעד לאותו רגע היה יחסית רגוע, פותח בצרחה שיכלה להתפרש כפתיחת מלחמה,
כביכול היא התפרשה כך, כי אחרי שבועיים נפתחה האינתיפאדה. "היית צריך להודיע לנו
מראש! לפחות שבועיים, אי אפשר לעשות הרפתקה ככה! עכשיו חסרה לנו דמות מרכזית!"
ובאותה נימה הוא מרים את ידו באיום מוכר של אלימות פיזית.
"
אז תעשו את הדמות שלי דב"ש." לפחות מושג אחד למדתי במשך השנה ששיחקתי D&D.
מועצת החכמים, שכללה עד אותו רגע אותי, מתכנסת לדון בבעיה. המפגש לאותו יום
מתבטל, אבל הם מחליטים לנסות להמשיך, בלעדי, ובלי הדמות שלי.

מותו של ה-AD&D, מפגשים ארבעה עשר עד שישה עשר:
במפגשים אלו לא נכחתי, אבל אני יכול לתאר מה קרה שם, כמו האימפריה הגלקטית של
אסימוב, הם החלו להתפרק בלי לשים לב לזה. סשה כבר מזמן לא היה מגיע לחצי
מהמפגשים עוד לפני שאני עזבתי בטענה שהוא צריך לבטל שיעורי גיטרה, יוני ביטל
שני מפגשים בגלל רופא שיניים, אלון לא הגיע לעוד חצי מהמפגשים כי הוא הלך
לבנק או משהו כזה. אז אני, בדמות הארי סלדון, קלטתי את התפרקות האימפריה,
והחלטתי לערוק לאזור טוב יותר, משם אני אוכל להמשיך לחיות. שלא כמו הארי סלדון,
לי אין תוכניות לבנות אימפריה שנייה. לפני תחילת המפגש החמישה עשר, הם מבקשים
ממני לחזור, ושם יעשו Diceless, לא רוצה. זה עדיין לא ישנה את האוכלים-הורגים-הולכים, זה יהיה אותו הדבר רק שזה ייקח פחות זמן.

טיול שנתי:
אחרי חודשיים בערך, המחזור יוצא לטיול שנתי, נגב. אלון ויוני לא יצאו לטיול
השנתי, אלון כי הוא שונא טיולים שנתיים ויוני כי הוא שונא טיולים שנתיים, אבל
הוא מתרץ את זה בכך שהוא לא יכל להגיע למפגש. שהיה במרחק חצי שעה הליכה מהבית
שלו, אז שלא נדבר על אוטובוס. בטיול הזה אני נותן לסשה וגד טעימה קטנה של
Stargate D&D,
 הרפתקה שתכננתי לקבוצת האינטרנט שלי, שבזמן האחרון פרשה לRPG
מבוסס אימיילים, אסון. סשה וגד, לפחות איך שאני ראיתי את זה, מאוד נהנו, אבל
כולנו ידענו שיוני ואלון לא ירצו, וקבוצה של 2 ושה"מ זה די משעמם, זה חבל, כי
בקבוצת SG יש בדרך כלל 4 אנשים, וזה היה מסתדר מושלם אם הם היו רוצים. אבל אין
הרבה מה לעשות.

אחרית הימים - במגרש: חודש וחצי לפני סיום שנת הלימודים, כיתה י'.
מגרש הכדורסל זה המקום היחיד בבית-ספר שבו אני יכול לברוח מכל השטויות של החברים
שלי, אני לא יכול לשחק כדורסל בגלל נכות, אבל אני עדיין אוהב את המשחק. היחיד
מהקבוצה שגם אוהב כדורסל זה סשה, והוא גם משחק. אז אני יושב ליד המגרש ומסתכל
במשחק. ואז מגיע גד, "רוצה לשחק איתנו Shadowrun?" "מה זה?" אני שואל. גד
מסביר לי בקצרה, אני די מתלהב ואז הוא אומר איזה קטע על "קסמים וטכנולוגיה",
באותו רגע אני יודע שאין סיכוי. אני מנסה להעביר לסשה הודעת  PMS - Psi
Messaging System
 שלא כדאי לו, כי זה יתפרק מייד, אבל אז אני נזכר שנגמר לי
המנוי. גד מצליח לשכנע אותו, את יוני ואת אלון לשחק Shadowrun איתו, הם שבועיים
מכינים דמויות, גד מכין הרפתקה, וזה נכשל כבר במפגש הראשון.


אודיגו: חודש אחרי סיום שנת הלימודים, כיתה י'
סשה מתחבר, ואני שולח את ההודעה הקבועה שלי, "הי".
"
הי", הוא עונה.
"
ראית את הקליפ Frontier psychiatrist של the avalanches?" אני שואל.
"
קליפ גדול"
"
ענק! פי אלף על  since I left you."
"
נכון."
"
אני הולך להוריד את השיר הזה כשהמחשב יפסיק להיות טיפש", אני אומר. שקט ארוך,
בערך 10 דקות, ואז בלי בושה.
הוא שואל: "תגיד מה דעתך על משחק תפקידים חדש, בא לך לשחק?"
"
לא!!!" אני אומר. שקט ארוך...

--------------------------------