|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||
|
|
הסעודה
האחרונה מאת: ערן
בן-סער ואבי סבג "דרור, אנחנו זזים!"
צעקתי לדרור. "מה, נגמר הכנס?" שאל
דרור בהפתעה. "כן." ענה לו אבי,
"זו הסיבה שאתה מקפל איתנו כיסאות כבר חצי שעה." "זה טוב, כי בדיוק הילדות שלי
מתעוררות ואני צריך ללכת הביתה." "סע לשלום." אמרתי
לו, "אנחנו כבר נקפל כאן הכל." דרור נכנס לאוטו והחל לנסוע.
אני ואבי הבטנו בו שועט לכיוון הלא נכון, בולם בחריקה, עושה פרסה ונוסע הביתה. הבטנו אחד בשני, שלפנו משקפי
שמש ודלת הזכוכית הפכה חזרה למורגן. "למה לכם משקפי שמש
ללילה?" היא שאלה. "פוזה קולית." ענה
אבי. "יאללה, כולם החוצה,
נוסעים לאכול משהו!" צעקתי לצוות דימונס המורחב שעזר לקפל את הכנס. "אבל לא סיימנו עם
השולחנות." צעק יובל אורנר מבפנים. "בוא כבר," גרר אותו
אמיר, "למה אתה אף פעם לא עושה מה שאומרים לך?" "בוז'ה מוי!" צעק
דימה, אב הבית של המקום, וביצע קפיצת ראש אל תוך העציץ הפינתי. "איפה אוכלים?" שאלה
שירי. "אני מכיר מסעדת מאכלי ים
מצוינת." אמר אבי, "קצת רחוק, אבל שווה את המאמץ." על השלט היה כתוב "אל
שרימפוס אל גראנדה." או משהו כזה, שירי הביטה על חוף הים הציורי, יובל
אורנר התנצל בפני המלצרית על כך שלא הזמנו מקום מראש בספרדית שהוא למד
מטלה-נובלות, אבי צעק על אחד הלובסטרים באקווריום "אתה שלי!", מורגן
הביטה בסקרנות במלחיות המסוגננות, אני החוורתי ורק אמיר התעצבן. הוא לא היה בטוח
למה, אז הוא התעצבן רק ליתר בטחון. לבסוף סידרו לנו שולחן והמלצרית
סטרה ליובל בחוזקה. "מה אמרתי?" הוא תהה. "שאתה רוצה שמלפפון חייך
ימצא מקום בערוגת הורדים שלה." הבהירה מורגן. "מה? אני חייב לזכור איך אומרים
את זה!" מלצר ניגש אלינו, מלמל משהו
בספרדית וזרק עלינו תפריטים. "מה הוא אמר?" שאלה
שירי. "משהו על זה שהמקום נסגר
בעשר." ענתה מורגן. כולנו הבטנו בקפידה בתפריטים.
כשמדובר במאכלי ים צריך לדעת מה להזמין ובאיזו עונה, זה לא פשוט כמו לצעוק,
"כן, פרה בבקשה" – צריך לדעת מה אתה אוהב, מה המומחיות של המקום, מה
נתפס טרי ומה לא והכי חשוב – מה הולך טוב עם מה. "אני רוצה מהכל, הרבה ועם
קטשופ." הבהרתי למלצר. "אותו בבקשה." הצביע
אבי על הלובסטר שכרע ברך בתפילה לאלוהיו בתוך האקווריום. מורגן ושירי החליטו לחלוק מגש
של פירות ים מעורבים ואמיר נדלק על מנה שנקראה "עוף בקריז." "אני לא יודע מה
להזמין." אמר יובל, "הכל בספרדית." "לך על 13." אמר אבי. יובל הביט בי לאישור. "כן, כן." המלצתי לו,
"כל גבר צריך כזה." "היי, ערן." שאל אותי
אבי, "נראה לך טבעי שכל הלובסטרים עומדים בשלשות?" "לא," עניתי לא,
"אלא אם הם צועדים לכיוון הצלחת שלי." "זה לא הלובסטר שלך?"
שאלה שירי והצביע על לובסטר שיצא חמוש בתת מקלע מהמטבח. "אני אוהב שהאוכל שלי נאבק
על חייו." חייך אבי. הלובסטר של אבי ריסס את התקרה
במטח כדורים. "אף אחד לא לזוז!"
הוא צעק, "אני ואחי למהפכה האדומה משתלטים על המסעדה הזו בשם החופש, הצדק
והאידיאל הקומוניסטי!" אחד הלובסטרים האחרים לחש
באוזנו. "אה, כן," הוא הוסיף,
"וגם במחאה על כך שרציתם לאכול אותנו!" בינתיים המנה של מורגן ושירי
הגיעה והם שלפו מזלגות החלו לטרוף את מה שנראה כמו צאצאיו הרבים של קתולהו. עשרות לובסטרים ירדו בחבלים מהתקרה אל שולחנות
הסועדים, לכולם היתה בנדנה על הראש, פגיון בין השיניים ועוזון דרוך.
"אריבה! אריבה!" הם צעקו ואיימו על האורחים. אבי הביט בשלושת הלובסטים שעמדו
על השולחן שלנו ואיימו עלינו. "תגידו," הוא שאל, "זה Food Fight?" "אל תתחכם!" צעק עליו
אחד הלובסטרים, "ותפסיק למרוח עלי חמאה!" הוא צעק עלי. אמיר חטף קריזה לא נורמאלית
וכדי להרגיע את עצמו פתר בראשו משוואות דיפרנציאליות. "עד כאן." הכרזתי,
"אין לי בעיה עם קצת התעמלות לפני האוכל, אבל אף אחד לא מונע ממני למרוח
חמאה!" משכתי את המפה והעפתי את
הלובסטרים שלנו מהשולחן (שירי ומורגן פשוט הרימו את הצלחת לרגע), קפצתי על הכיסא
עם סכין ומזלג, "אני מהועד למלחמה בסרטן!" צעקתי וקפצתי על קבוצת
לובסטרים מופתעת. "אלימות היא לא
הפתרון." צעק אורנר לכיוון המהומה שהתפתחה שעה שחלק ניכר מהסועדים פעל
כדוגמתי והחל להיאבק על זכותו לארוחת ערב, "אני מאד ביקורתי בדברים
האלו." "אאאאה!" הוא צעק
כאשר משהו צבט אותו באף והצמיד לו עוזי לרשתית. אבי תלש את הלובסטר מיובל,
"אף אחד לא אוכל את חבר שלי." הוא אמר, זרק אותו בתנועה קשתית לעבר
המטבח וצעק "רימון." הלובסטר התפוצץ בקול גדול והפך
את ויטרינת העוגות הגדולה. "איך ידעת שזה
יתפוצץ?" שאל יובל. "אחרי מספיק זמן
בעסק," ענה אבי ביובש, "כל מה שאתה זורק וצועק אחריו 'רימון'
יתפוצץ." בינתיים הלובסטר שאבי הזמין
נעמד על המקרר ונאם בקול רם, "די לטבח הלובסטרים, לובסטרי העולם
התאחדו!" "תעבירי לי את המלח."
ביקשה מורגן משירי. "טעים, לא?" שאלה
שירי ונעצה מזלג בחסילון מטוגן. "מאד," ענתה מורגן
בקור רוח, "בעיקר הקלמארי." אבי הרים אותי מבין ערמת
שריונות הלובסטרים הריקים, "ערן, תתעשת, צריך לעשות משהו אחרת אני לא אוכל
היום." "על מה אתה מדבר?"
תהיתי, "אני לא עושה שום דבר חוץ מלאכול." הוא הפיל אותי חזרה על הערמה.
"נו, טוב, כבר מזמן לא עשינו את זה." אמר אבי לעצמו והתעטש. בזמזום מתכתי דק קפצה סוזי
מנחירו השמאלי של אבי אל ידו הימנית ונדרכה. "ויני, וידי, וידאתי
הריגה." אמר אבי והחל לירות לכל עבר משלושים ושבע הקנים של סוזי. "היי, אתה הורס לי את
האוכל!" צעקתי וניתלתי על הרגל של אבי. "לא אתן לך לחסל את
אחי." צעק הלובסטר שאבי בחר על אבי. מחור קטן בתקרה נפלה עליו קרן ירח,
והוא צעד למרכז המסעדה. "אני מוכן להקריב את עצמי
במקום לתת לעמי להמשיך לסבול בסירי בישול. אני מזמין אותך לקרב, מונו אי לובסטר,
אחד על אחד – קרב לחיים ולמוות." אבי הביט בו בתימהון, הרעש שכך
שעה שהסועדים והלובסטרים האחרים הפסיקו להלחם ועצרו את נשימתם. "קרב אחד של כבוד שיקבע את
גורל כל הלובסטים," המשיך הלובסטר, "אם אני מנצח נצא כולנו לחופשי, אם
אתה מנצח אני אקפוץ לסיר מים רותחים בעצמי. בוא נסגור את זה כמו זכרים, מה אתה
אומר?" "מצטער, אני לא משחק עם
האוכל." ענה אבי ופצפץ אותו לחתיכות. "זה היה טעים!" אמרה
שירי. "כן," אמרה מורגן,
"לא רע בכלל. חשבון בבקשה!" היא צעקה לעבר המלצר. "בבקשה." אמר המלצר
והגיש לנו חשבון על שבעים ושישה לובסטרים מובחרים. "כל כך הרבה?" שאלתי
בפליאה, "אני אפילו לא מלא." |
|
||
