עיניים פקוחות לרווחה – מאנגה ואנימה

מאת איילת אלוני

 

אפילו אם אתם חושבים שאתם לא יודעים מה זה מאנגה  או אנימה, אתם כנראה מכירים את הז'אנר. אם אי פעם צפיתם בסדרת "הלב" ועקבתם אחרי מרקו בחיפושיו אחרי אימא, או אחרי אש בסדרה "פוקימון" – הרי שצפיתם בסדרה אנימה מצוירת בסגנון מאנגה, גם אם לא ידעתם זאת.

 

(מאנגה) הוא סגנון ציורים המשמש בעיקר לתעשיית הקומיקס היפאנית, שהשפעתה על המערב תופסת תאוצה הולכת וגוברת בעשור האחרון. משמעות המילים (בחופשיות ניכרת) הוא "תמונות קלות דעת", ונטבע בשנת 1814, על ידי דפס שגילף תבניות עץ ליצירת הקומיקס. הסגנון הייחודי של התמונות האלו הפך לשם נרדף לקומיקס יפאני.

 

ציורים היתוליים, המשמשים לסיפור סיפורים, היו נפוצים ביפאן עוד במאה ה- 12, אך רק מאמצע המאה התשע עשרה, כשהשימוש בגלופות עץ בדפוס הפך נפוץ ביפאן, החלה תעשיית הקומיקס לתפוס תאוצה.  בתחילה סיפורי הקומיקס נוצרו במסגרת מצומצמת, וניתן היה למצאם רק בערים הגדולות, וגם שם - בתפוצה נמוכה מאוד. בשנות השלושים של המאה ה- 20 הגיעו ספרי הקומיקס המערביים ליפאן, ואומצו בחום על ידי קהל החובבים, שהלך וגדל. לאחר מלחמת העולם השניה, כשגל המערביות שטף את יפאן תפוצת הז'אנר הלכה וגדלה. היום תעשיית הקומיקס היפאנית היא בעלת מחזור מכירות ענק. כמות אדירה של ספרות קומיקס יפאנית נמכרת ביפאן ובעולם מדי שנה: למעלה מארבעה מיליארד ספרים/מגזינים של מאנגה נמכרו בשנה האחרונה ביפאן לבדה.

 

למאנגה יש זרמים וסגנונות שונים, ושוק הקומיקס היפאני מפולח לקהלים שונים, עבורם מודפסים ז'אנרים שונים של קומיקס. עם זאת, לכל הסגנונות השונים, יש מאפיינים משותפים, המייחדים אותם ומאחדים אותה תחת הכותרת מאנגה:

  1. עיניים גדולות: אחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר של מאנגה, הוא העיניים הגדולות, העצומות בגודלן – לא פרופורציונאליות ביחס לשאר הפנים או הגוף. העיניים נחשבות לחלונות הנשמה בתרבות היפאנית – וככל שהן גדולות יותר, כך גדל גם כושר ההבעה שלהן. מעבר לכך, התרבות היפאנית חובבת מתיקות, ועיניים גדולות נחשבות חמודות, מעוררות חיבה והזדהות. הדבר נכון גם בז'אנרים הרציניים של מאנגה, מאחר ובתרבות היפאנית אין את הנטייה לייחס דבר מה שובה לב עם ילדותיות דווקא, כמו שנוטים לעשות זאת במערב.
  2. צבעי שיער משונים: שיער לבן או אפור (אצל דמויות צעירות), שיער בצבעים ירוק, ורוד, כחול או סגול (ועוד שלל צבעים שונים) מעטר את ראשיהם של דמויות הקומיקס. לצבעי השיער השונים יש משמעויות שונות, שמשתנות מסגנון מאנגה אחד למשנהו.
  3. דמעות גדולות, ניבים חדים, הצטמקות בגודל: דמות הפורצת בבכי עשויה להציף לחלוטין את סביבתה. הדמעות במאנגה הן גדולות, לפעמים עד כדי שני נחלים הפורצים מהעיניים, או זוהרות ונוצצות כאילו הן מלאות בכוכבים. דמויות המתפרצות בכעס עשויות לפתח ניבים מחודדים תוך כדי פרץ כעסן, כסמל לחייתיות והאלימות שבהתנהגותן, ללא כל קשר לערפדים. דמות הצווחת בתסכול, או מסתבכת במצב מביך עשויה לקטון בממדים, או אפילו להיות מצויירת כילדה קטנה. ההדגשה הקיצונית של מצבים רגשיים היא חלק מקוד העברת המסרים של מאנגה. היא אינה נפוצה בקומיקס רציני ומבוגר.
  4. רובוטים גדולים (Mecha): רובוטים גדולים, עם כלי נשק עצומים נפוצים מאוד במאנגה, מופיעים בעיקר בחוברות הקומיקס המיועדות לבנים. אם אפשר ללוות את הרובוטים העצומים והמפחידים בנערות דקיקות - מה טוב. הסגנון הזה מופיע בעיקר בסיפורי מדע בדיוני.
  5. רקע מציאותי: הדמויות במאנגה, על כל חוסר הפרופורציות בה הן מצויירות, מוקפות בסביבה המצויירת באופן מציאותי מאוד. ציורי הנוף, הבית, הרחוב : מצויירים בצורה הרבה יותר ריאליסטית מאשר הדמויות, אשר מצויירות כדמויות קומיקס. יש הרבה הסברים לתופעה זו, החל מסמליות – הצייר מודע למראה הבלתי אפשרי של הדמות, להתרחשויות הבלתי אפשריות שלה ומדגיש ומקצין את הנקודה - ועד להסבר החומרני: כשצריך לפרסם קומיקס מדי שבוע, אין זמן להקדיש לציור הדמויות בכל אחת ממסגרות הקומיקס. נופים, המופיעים לעיתים נדירות יותר, קל יותר לצייר ולהעתיק, בעוד שאת הדמויות הנעות יש צורך לצייר במהירות.
  6. שחור לבן: בניגוד לתפיסה המקובלת, הרוב המכריע של קומיקס מאנגה מפורסם בשחור לבן, ולא בצבע. קצב הצריכה המסחרר של הקהל היפאני אינו משאיר זמן לצביעת הקומיקס, ורוב המגזינים מפורסמים בתדירות שבועית על נייר זול, ממוחזר, כשהם מצויירים בשחור לבן.

 

ספרות המאנגה מתחלקת לז'אנרים שונים, הנקראים לרוב על ידי קהלים שונים. להלן הז'אנרים הפופולריים המרכזיים:

1.      קודומו: ספרות מאנגה לגיל הרך ולילדים צעירים. מעבר לשעשוע, היא נושאת בחובה מסרים חינוכיים, ונועדה לסייע לקורא הצעיר לימודי קריאה, כתיבה, חשבון ופתרון בעיות. הדמויות והגיבורים בספרות הקודומו הן ילדים קטנים או חיות מדברות, היוצאים להרפתקאות חינוכיות.

2.      שונן: מאנגה המיועדת לבנים צעירים, בין הגילאים 6-18. לרוב מלאת אקשן, פיצוצים, קרבות, הרפתקאות עוצרות נשימה או קומדיות משעשעות. מאפיין נוסף של הסגנון הזה הוא גזרתן השופעת של הדמויות הנשיות. קומיקסים ידועים השייכים לסגנון זה הם " Bubblegum Crisis Tokyo 2040." ו- ראנמה.

3.      שוג'ו: מאנגה המיועדת לבנות צעירות בין הגילאים 6-18. הסגנון הזה כולל לרוב אלמנטים רומנטיים, שם דגש על הדמויות, רגשותיהן וחלומותיהן יותר מאשר על העלילה, ופעמים רבות מלווה בתמונות גדולות של גיבורת הקומיקס כשהן לובשות בגדים מרהיבים. הסגנון הזה נוטה גם להקצין יותר מכל האחרים את העיניים הגדולות. קומיקס מפורסם בסגנון זה הוא "Sailor Moon".

4.      סאינן: קומיקס לקהל המבוגר, בעיקר לקהל הזכרי, הבוגר. הז'אנר הזה הוא מערפל ומעורב יותר מכל האחרים, מאחר והוא מנסה לפנות לקהל הזכרי באופן כללי, ולעניין קוראים צעירים ומבוגרים כאחד. אי לכך, היצירות המתפרסמות תחת הז'אנר הזה יכולות לפנות לכיוונים יותר אלימים/ארוטיים, אקשן או דרמה. לרוב היצירות משלבות בתוכן מאפיינים מז'אנרים שטחיים יותר, כמו נתוני גוף שופעים, פיצוצים ואקשן מסחרר - לצד דמויות מפותחות, עלילות מורכבות ותכנים רציניים. אחת מהיצירות הסאינן המפורסמות ביותר היא יצירת מופת של שירו מאסאמונה "Ghost in the shell". 

5.      ג'וסאי (רדיסו): ז'אנר זה פונה לנשים צעירות ומבוגרות, בדרך כלל עקרות בית ואמהות. הקומיקסים האלו כוללים לרוב רומאנים רומנטיים (רומאנים למשרתות) או עצות לניהול משק הבית, הריון, לידה, טיפול בילדים וכלכלה.

6.      רדיקומי, סאיג'ין, הנטאי: מאנגה פורנוגרפית. הז'אנר הזה פופולארי מאוד ביפאן, בה חוקי תפוצת הפורנוגרפיה אינם מגבילים במיוחד. הז'אנר כולל פורנו מכל סוג אפשרי, מסיפורים ארוטיים (פורנו רך) ועד לפורנו הקשה ביותר. הז'אנר כל כך פופולארי, עד שבמערב לפעמים מבלבלים מאנגה עם פורנוגרפיה.

7.      יאואי/יורי: קומיקס בעל תכנים הומוסקסואלים. אין לבלבל בין הז'אנר הזה לבין פורנוגרפיה – הוא אינו כולל פורנוגרפיה (למרות שלפעמים יש בו תכנים ארוטיים). אלו לרוב סיפורים רומנטיים, או דרמטיים, המשתמשים במערכות יחסים חד-מיניות כמוטיב מרכזי. למעשה, גם ברבים מהז'אנרים האחרים ניתן למצוא תכנים הומוסקסואלים, החל מרמיזות ליחסים הומוסקסואלים בין דמויות ועד הצגת יחסים כאלו בפועל. רוב הקומיקסים בעלי הרמיזות האלו מצונזרים במערב, או לא מתורגמים כלל, אך ביפאן הם פופולריים מאוד. הקומיקס המפורסם ביותר בסגנון זה הוא Zetsuai/Bronze.

8.      גקיגה: קומיקסים דרמטיים, רציניים. אלו קומיקסים למבוגרים, הנחשבים ליצירות אומנות בפני עצמן. לרוב התכנים שלהם עוסקים בפוליטיקה, בעיות חברתיות, אירועים היסטוריים או מערכות יחסים אנושיות. יצירה לדוגמה היא "Barefoot Gen ", קומיקס על הפצצת הירושימה.

 

כמעט לכל ז'אנר של מאנגה, קיים ז'אנר תואם של אנימה. אנימה היא תעשיית האנימציה היפאנית. רובה ככולה מבוססת על סגנון המאנגה, ורבות מיצירות המאנגה מצאו את דרכן אל המדיה הקולנועית/טלוויזיונית. סרטי אנימה הפכו לפופולריים, לא רק ביפאן אלא גם מחוץ לה, כסרטים או סדרות מדובבים. ההיכרות של המערב עם תרבות המאנגה החלה בעיקר הודות לסרטים וסדרות אלו, שהיו מעין שגרירים ראשונים לתחום. למרות שביפאן במאנגה קדמה לאנימה, במערב תהליך ההיכרות היה הפוך.

סרטי האנימה היפאניים מושקעים לא פחות מכל סרט מצולם. כמו בתעשיית הקולנוע המצולם ובתעשיית המאנגה, גם כאן ניתן למצוא סרטים שטוחים ועלובים לצד יצירות מופת יוצאות דופן – הכל בהתאם לשאר הרוח של היוצר והמשאבים העומדים לרשותו. במאי האנימה הגדולים נחשבים כיוצרים ואומנים לכל דבר ביפאן, לסרטיהם מוקצבים תקציבי ענק, המוכשרים במאיירים והטכניקות המודרניות והמתקדמות ביותר. פס הקול של הסרטים הללו גם הוא יצירה בפני עצמה, ומגויסים הטובים שבמלחינים והמבצעים להפיקו. לראייה, לשם הכנת פס הקול של סדרת הסרטים "מאקרוס פלוס" הוקלטה הסימפוניה הפילהרמונית הישראלית (בניצוחו של זוהבין מטא). את קולות הדמויות תורמים פעמים רבות כוכבים ומפורסמים יפאניים.

לרוע המזל, מאחר ובמערב הנטייה היא להתייחס אל סרטים מצויירים כאל משהו לילדים בלבד, אותם סרטי אנימה "רציניים" ועמוקים לא תורגמו לשפות אחרות ולא יצאו מיפאן אלא עד לאמצע שנות השבעים. המהפך המשמעותי בהתייחסות המערבית ליצירות אנימה יפניות (המכונות היום japanimation) התחולל כשבשנת 1988 יצא לאקרנים הסרט "אקירה", המבוסס על סדרת מאנגה הנושאת שם זה. במאי הסרט, קאטסוהירו אוטומו, יצר יצירת מופת אפלה וקודרת, המתארת את ניו-טוקיו המתפוררת, אי שם בעתיד, ואת חורבנה הבלתי נמנע. הסרט היה כה יוצא דופן, שהוא הפך גם ללהיט (במידה מוגבלת) במערב, ופתח את הפתח לסרטים אחרים, גם אלו שהגיעו לפניו. יחד עם סרטים כמו "נאוסיקה מעמק הרוחות" (האיאו מיאזקי), Ghost in the shell (מאמורו אושיאי), Applesead (קאזויושי שירוו) והנסיכה מונונוקי (גם כן האיאו מיאזקי) למד המערב שסרטי אנימה הם לא עסק לילדים בלבד, אלא סרטים ראויים לצפייה, אלא אפילו אבני דרך ויצירות מופת. אחרי הסרטים הגיע תור הסדרות הטלוויזיוניות המשובחות: Lodos wars, Lain, Macros – והסכר נפרץ ונפתח. תרבות המאנגה, שהושפעה בתחילת דרכה בעוצמה מתרבות הקומיקס המערבית השלימה סיבוב שלם, וחזרה אל העולם המערבי, להשפיע עליו בצורה דרמטית ביותר. היום, רבים מסדרות הנוער המצויירות (גם במערב) מושפעות בצורה חזקה מסדרות האנימה, ציורי הפנטסיה והאומנות גם הם, וכל תרבות הפופ כולה קיבלה לתוכה גוון מאנגאיסטי. גם ההתייחסות הרצינית לסרטים האלו אומצה על ידי המערב, והסרט "הנסיכה מונונוקי" זכה לתרגום ברמה הגבוהה ביותר (הוא תורגם לאנגלית ע"י ניל גיימן, כותב סדרת ה"סאנדמאן" הידועה) ואת קולות הדמויות תרמו שחקנים מהשורה הראשונה (כמו ג'ולי אנדרוז, בילי ת'ורנתון ועוד).

 

סרטי האנימה, עוד יותר מספרות המאנגה, פועלים בקצב אחר, מוזר ומטורף. קטעים שלווים עשויים להתמשך עד אין קץ, בהן דמויות ישוחחו, או ישתקו ויתבוננו – ולאחריהם עשויים להופיע קטעי פיצוץ, מוות, צחוק או קרב סוערים, קצביים ומטורפים. אנימה (והמאנגה עליו הוא מבוסס) הוא מדיום שאפשר להציג בו הכל, בכל מידת חריפות שרק עולה על הדעת, בכל מידת הקצנה שרק עולה על הדעת. המדיום הקולנועי המצוייר הזה מסיר כמעט כל גבול אפשרי כשזה מגיע למה אפשר להציג. זה יכול להיות נלעג, וזה יכול להיות בלתי נשכח. מה שבטוח, לדעת שזה שם – זה חובה.