בגוף נכון

מאת: ערן בן-סער

 

בראשית היו העצבים. מאוחר יותר נמצאה הסיבה ונלבש לו הגוף שהתיישב אצלי בסלון ביום חמישי בבוקר והסביר לי בקול רם כמה אני מעצבן.

"כל דבר שמישהו אחר חושב עליו אתה אומר שהוא שלך!" אמר אמיר בזעם.

"כן, אז?" עניתי.

"זה מעצבן!" השיב אמיר.

"תמיד?"

"כן!"

בהיתי באמיר דרך אדי האלכוהול, שתי כוסות יין על הבוקר הם בדרך כלל רעיון רע – אלא אם המטרה שלך היא להשתכר כמה שיותר מהר כדי שהעצבים של אמיר יפסיקו להציק לך.

"זה לא מציק לי." הודעתי לו.

בדיוק אז הפלאפון שלי צלצל.

 

"לא." עניתי. גיליתי לפני כמה זמן שאם עונים "לא" לשיחות טלפון ניתן למנוע מהרבה אנשים לשאול אותי אם הם יכולים להירשם דרכי לביגור.

"ערן?" שאלה מורגן מהקו השני.

"לא, זה ביל גייטס. ממתי את צריכה טלפון?"

"האיש הנחמד בדוכן שכנע אותי שאני חייבת טלפון של בורינג'." ענתה מורגן, "איך הקליטה?"

"איזה דוכן?" שאלתי.

"בקניון השרטון."

"מה את עושה שם?"

"קונה פלאפון! תתחיל לעקוב אחרי מה שאומרים לך." ענתה מורגן בקוצר רוח.

"מי זה?" שאל אמיר שישב בצד.

"מורגן." עניתי לו.

"כן, זאת מורגן," אמרה מורגן מהצד השני, "אתה מתחיל להדאיג אותי."

"דיברתי אל אמיר." עניתי.

"לא, ממש לא, דיברת איתי." הסבירה לי מורגן שעה שקברתי את פני בידי, "אני צלצלתי אליך, זוכר?"

"כן. אני זוכר."

 

"אז לקנות את הפלאפון?" התעקשה מורגן.

"כמה הוא רוצה עליו?" שאלתי.

"לא יודעת." אמרה מורגן, "זה עולה כסף?" שמעתי אותה שואלת מישהו מהצד השני.

היה רחש של מלמולים בשעה שמישהו ענה לה.

"מה?" שאגה מורגן.

שמעתי רעש של "זזזט".

"אני כבר חוזרת אליך." אמרה מורגן וניתקה.

"מה היא רוצה?" שאל אמיר.

"לא יודע," עניתי, "לקנות פלאפון."

"למה אתה אומר שאתה לא יודע אם אתה יודע," התעצבן אמיר, "זה מעצבן!"

הפלאפון שלי צלצל שוב. רוקנתי את כוס היין שלי ועניתי.

"היי מורגן."

"ואוו!" ענתה מורגן מהצד השני, "איך ידעת שזאת אני?"

"יש לי חוש טיפשי לצרות."

"נחש ממה אני מתקשרת." אמרה מורגן בעליצות.

"קנית את הפלאפון?" שאלתי.

"לא, הפכתי את החוצפן הזה לפלאפון ואני מדברת דרכו."

"לא יפה." אמרתי, "מה אבי היה אומר?"

"שהייתי צריכה לירות בו." ענתה מורגן.

"ואוו! יש כאן שמלות!" היא אמרה לפתע וניתקה.

 

הנחתי את הפלאפון בצד ונאנחתי ארוכות. איפה שירי כשצריך אותה?

"מה קורה איתך?" שאל אמיר, "אתה נראה מת."

"מישהו מאתנו היה בביגור ואח"כ התעורר ישר לליל הסדר."

"אז?"

"אז אני גם מותש וגם מפוצץ."

נשמעה דפיקה בדלת.

"שמישהו יסיים את חיי!" צעקתי לכיוון הכללי של התקרה.

"תמשיך ככה ואני אתנדב." אמר אמיר.

"מה אתה עושה כאן בכלל?" שאלתי.

"אתה הזמנת אותי!" התעצבן אמיר.

"למה?" שאלתי.

מי שלא עמד בצד השני של הדלת שלי דפק עליה שוב, בקול רם יותר.

"עזוב," אמרתי לאמיר, "אני אתן לך מאה שקל אם תפתח את הדלת ותגרש את מי שעומד שם."

"תזכור שאמרת." אמר אמיר וקם אל הדלת.

ניסיתי בכל הכוח לאבד את הכרתי. עמוק בתוך בטני צלי הבקר של אימא שלי רב בקול רם במיוחד עם הברווז של סבתא שלי. עייפותי הרבה התחננה משניהם שילכו לישון. למה באמת הזמנתי את אמיר?

 

"ערן, זו איילת." צעק אמיר מהדלת.

"לא מכיר, לא יודע, לא שמעתי." עניתי חלושות.

"יש לה צב חיפוש." צעק אמיר.

"מה?"

"אני חברת העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל," אמרה איילת ושלפה את ארנקה בתנועה שהייתה מתאימה יותר לשוטר ניו-יורקי מצוי על מנת להציג את כרטיס החבר שלה, "ואני מחפשת פנקסי קבלות אבודים." היא ואמיר נכנסו אל טווח הראיה המעורפלת שלי.

"למה את צריכה צו חיפוש בשביל זה?" שאלתי, "את יכולה פשוט לשאול."

"התייאשתי מלשאול." הודיעה לי איילת, "צבים יעילים יותר."

היא שלפה צב קטן מהתיק שלה ומתחה את הקפיץ שעל גבו.

"חשבתי שאמרת צו חיפוש." אמרתי.

"כן," השיבה איילת, "צב חיפוש."

"התכוונתי עם וו."

"למה שיהיה לצב וו?" שאלה איילת.

"חשבתי שצו, מנייר." אמרתי בתחושת דה-ז'ה-וו קודרת.

"לא, לא, אני מבטיחה לך שהוא בכלל לא מנייר."

איילת סיימה למתוח את הצב, הניחה אותו על הרצפה ושיחררה אותו. ברעש מתכתי משהו החל צב החיפוש להתרוצץ בכל הדירה ולחטט לי בכל המגירות.

"היי, הוא עושה לי בלאגן!"

"אל תדאג," אמרה איילת, "הוא מסדר אחריו."

"הרעש שלו מאד מעצבן." אמר אמיר, ספק ברצינות ספק כי זה היה מחויב.

 

הפלאפון שלי צלצל שוב.

"היי מורגן." עניתי.

"שוב ניחשת שזאת אני!" התלהבה מורגן מעברו השני של הקו.

"אני גדול, אני המלך."

"מצאתי שמלות נהדרות, רק 20 ₪ כל אחת."

"לפני או אחרי שהתעסקת עם המחיר?" שאלתי.

"היי," ענתה מורגן, "אני לא אשמה שהם מחויבים לציית לפקסים פתאומיים מהמשרד הראשי שמכריזים על מבצע של 10 שמלות יוקרה ב-200 ₪ למשך רבע שעה."

"לא, אבל את אשמה במשהו, זה בטוח."

"בכל אופן רציתי לשאול אותך – מה זה אומר שהוא כותב שהבטריה שלי חלשה?"

"בדיוק את זה," עניתי, "שהבטריה שלך חלשה."

"אבל אני לא פועלת על בטריות." ענתה מורגן בהגיון קר, "די מעליב למען האמת."

"הוא מתכוון שהבטריות בפלאפון שלך חלשות." הסברתי.

"אז למה הוא לא אומר את זה?"

"כי הוא לא מתוכנן לדבר עם טכנופובים."

"אז מה אני עושה עם זה?" שאלה מורגן.

"מטעינה את הבטריה, יש לך כבל ומטען?"

"לא." השיבה מורגן בהססנות.

"לכי חזרה לדוכן, שיעזרו לך."

"אוקי." אמרה מורגן וניתקה.

 

הצב של איילת חזר אליה, הוא החזיק בפיו תמונה.

"זה לא פנקס קבלות." אמרתי.

איילת הרימה את התמונה, זו היתה תמונה של אחי בן השמונה לבוש בחליפת צלילה שחורה ומחזיק ברובה ים, רימון הלם ושוקר חשמלי ארוך. היא צולמה ביום שהוא סיים את קורס ההישרדות בבריכה של אבי סבג.

"איזה חמוווווד!" אמרה איילת.

"לא כשהוא מעיר אותך בבוקר עם מקל של מטאטא." העליתי זיכרונות מהתקופה שהוא היה בן שנתיים.

"טוב, אין לך פנקסי קבלות – אני עוברת הלאה." אמרה איילת.

"מי הבא בתור?" שאל אמיר מסקרנות.

"לפי הפנקס שלי – אמיר איתן גר קרוב לכאן."

"היי זה אני." אמר אמיר.

"יופי!" אמרתי בקול רם ממעמקי הספה, "אז לכו שניכם לחפש קבלות אצל אמיר בבית!"

"איזה חוצפן!" אמרה איילת.

"ממש גסות רוח." הסכים איתה אמיר.

הם עזבו אותי לבד בהפגנתיות.

 

שלחתי את היד אל הפלאפון והמתנתי, לאחר כמה שניות הוא צלצל.

"היי מורגן." עניתי.

"פעם שלישית!" ענתה מורגן, "אתה בטוח שזה לא טריק?"

"ממש לא." עניתי וניסיתי שלא לחשוב על העובדה שבכל פעם שהמכשפה מצלצלת השיחה המזוהה שלי כותבת על המסך: "Salt Calling".

"טוב מתי אתה בא?"

"לאן?" שאלתי בהפתעה מוחלטת.

"קבענו שנלך להזמין אוכל באנגלית בברגר קווין!" אמרה מורגן.

"אה, שיט."

"מה?"

"נזכרתי למה הזמנתי את אמיר."

"למה?" שאלה מורגן.

"כדי להביך אותו בפומבי ולעצבן אותו בטירוף." עניתי, מבואס שהלך לי השעשוע של יום חמישי.

"פעם אחרונה שראית אותו הוא היה עצבני?" שאלה מורגן.

"כן." עניתי.

"מה הוא בדיוק עשה?"

"הוא בדיוק הלך לבית שלו עם איילת מהעמותה וצב החיפוש כדי לחפש פנקסי קבלות."

"טוב, אז נשאר רק להביך אותו." אמרה מורגן. דרך הפלאפון שמעתי אותה נוקשת באצבעות.