מאדים האדום / קים סטנלי רובינסון

מאת: חנן שיינפוקס

 

האיש הראשון שנחת על הירח, היה ניל ארמסטרונג ב-1969, האיש הראשון שנחת על המאדים היה ג'ון בון, ב-2020. אבל ב-2026, נחתה על המאדים משלחת של יותר מאיש אחד או שניים-משלחת של מאה אנשים, משלחת שמטרתה ליישב את הכוכב האדום.

 

ומי היו אלו שנשלחו למאדים ? לכוכב הקר והקטן שכל כך מעט היה ידוע לאנושות אודותיו ? ובכן היו אלו חייבים להיות האנשים השפויים ביותר, היציבים ביותר שבעולם, על מנת שיוכלו לשרוד את השהות בעולם קר וקפוא, רחוקים מכל מי שהכירו מרחק של שבעה חודשי טיסה בחלל, וכלואים בתוך חליפות חלל ומבנים סגורים. אבל מדוע שמי מהאנשים האלו- היציבים והשפויים, ירצה ללכת למאדים? מדוע שמי מהם יתרחק מכל חבריו, ינתק את כל קשריו, וינעל את עצמו בסביבה אטומת לחץ למשך שארית חייו ?!

 

אני ארשה לעצמי לגלות לכם, כי אין ב"מאדים האדום", אפילו דרקון אחד לשמצה, ושום קנוניה בין גלקטית לכריית המינרל הכתום (שמסוגל לשתק את כוחותיו של הפאור רינג'ר הירוק) לא שורצת בין דפיו. ופה שוכן הרבה מאוד מהיופי של הספר. הסיפור הוא על יישובו של כוכב, ויצירת חברה חדשה. חברה שלא קיימת על כדור הארץ עוד אחת כמוה.

 

אני אנסה להסביר את זה אחרת: אחד הדברים היפים בספר הוא כיצד הוא מחליק ממנו והלאה את הנושא הטכנולוגי. באחת, הוא מתאר טכנולוגיה מקורית ומציאותית במידה מפחידה, שהיא כל כך "NASA " בצורת החשיבה שלה, ומביטה ומופיעה בכל דף. אבל איך שהוא הוא גם לא ממש מתעכב על הטכנולוגיה, זה קשה להסביר למי שלא קרא את הספר (ואולי יותר קשה למי שכן קרא), אבל הוא איך שהוא מבריש את ההסברים הטכנולוגים הצידה וזהו. (גם נחמד לראות שהוא כותב לקורא אינטליגנטי, ולא מסביר כל פיפס טכנולוגי כמו שבבי איכון, אפילו שיש להם חשיבות עלילתית ניכרת).

 

ואם הנושא הטכנולוגי הוא לא מרכזו של הספר (וגם אין דרקונים ירוקים), אז מה כן? רק אנשים נשארים. אנשים ואידיאולוגיות. וזה נחמד לראות ספר שיש במרכזו שאלות מהותיות אמיתיות במרכזו. לא רק קרבות בין רינג'רים ירוקים ודרקונים ורודים, אלא גם תהיות אמיתיות על עתיד האנושות ועל הסתירה שבין טבע האדם ובין הטבע הדומם או הסתירה המהותית שבין דמוקרטיה* לקפיטליזם.

 

ואפרופו אנשים, הספר מסופר מנקודת מבטן של שש דמויות, בשמונה חלקים, וזה מדהים עד כמה הוא יכול לחבב כל אחת מהן עלינו. איך הגישה של כל אחת מהדמויות מקבלת איזושהי הצדקה. בכל מקרה זה סגנון סיפורי שאהוב עלי (הסיפור מכמה נקודות מבט).

 

אסיים ואציין שממש אהבתי לראות ספר הרפתקאות איכותי מחד, שנכתב בצורה קולחת ונקרא בצורה שוטפת, אבל גם יש בו יותר תוכן ביותר רמות, מאשר הרבה ספרים אחרים (אגב, אני מצאתי הקבלה יפה ומאוד מעניינת בין כל הקטעים שנוגעים לפרנק צ'למרס לבין רסקולניקוב ב"חטא ועונשו"), ספר שממש גרם לי לתהות בנוגע לסוגיות שהוא מעלה. מצוין!

 

שלכם, חנן.

 

* - המונח דמוקרטיה הוא לא הכי הולם לדעתי, אבל מכיוון שהוא הרבה יותר קצר, פופולארי, ומכיוון שקים גם משתמש בו בספר, הרשתי לעצמי לא לדייק.