ישועה

סיפור בהמשכים, חלק שביעי

מאת: זיו קיטרו

כל הזכויות שמורות לזיו קיטרו

 

 

ברקלי.

הייתה זו ברקלי ששינתה את כל תפיסת החיים של קלן. היה זה שם שחייו השתנו לחלוטין, שם הוא בחר בדרך אשר הובילה אותו למקום בו הוא נמצא היום, הגיהינום האישי שלו.

זה היה הסיוט שגרם לקלן לקחת על עצמו תפקיד בו היה טוב.

מאז ברקלי, במשך 3 שנים היה קלן מוות להשכרה.

הוא היה לוקח על עצמו את העבודות הקשות מכולן, לא חושש מדבר. משאלת המוות שלו התגלתה לו אז, כשעבר בין האנשים, בין הסיפורים, כשנאלץ לשים קץ לחיים שלא התחילו. בברקלי הכיר קלן מישהו שגרם לו להבין שהעולם במצב גרוע הרבה יותר ממה שיכול היה לעלות על הדעת. בברקלי הוא התעמת מול איום נוראי שכמעט וחיסל אותו.

היה זה חבר לנשק, אדם שעבר לא פחות זוועות מאשר קלן או צ'רלי או כל אחד מאנשי היחידות המיוחדות. היה זה אותו אדם שהעיר את החיה שנמה בתוך קלן זמן רב כל כך, ללא הפרעה.

 

המטרה של קלן, כאשר לקח על עצמו את האחריות לטפל בבעיות, הייתה לטהר את עצמו לחלוטין. להביא את עצמו למצב שבו יוכל להביט במראה שוב. אנשים רבים טענו שחיסול אינו דרך לטיהור עצמי, קלן חלק עליהם. אין שום עבודה בעולם שמביאה אותך קרוב כל כך למוות, אין שום צורה בה היה יכל לסכן את עצמו באמת.

לרוע המזל קלן היה טוב מידי, הוא לא נכשל אף לא פעם אחת.

ככל שעבר הזמן הבין קלן מה הוא עושה, הוא הבין את המצב אליו נכנס, הבין את משאלת המוות שלו. כאשר הבין זאת הוא הפסיק את העבודה.

כאשר הפסיק שאלו רבים מדוע עשה זאת.

קלן לא ענה.

 

הסיבה הייתה פשוטה, הוא ידע שהוא לא ייכשל, הוא ידע שהוא לעולם לא ימצא את המוות, לא שם, ועם כל מוות נוסף שהביא לעולם הוא היה רחוק יותר ויותר מהגאולה.

ברקלי לימדה את קלן שהמלחמה לא הסתיימה, שהדברים שהתרחשו לפני שנים רבות כל כך פשוט השתנו, לבשו צורה חדשה, אך לא נכחדו.

מי שהאיר את עיניו, מי שגרם לדברים להתמקד ולהפוך צלולים כמים היה אותו חבר לנשק.

שמו היה השם שהופיע במכתב שקיבל קלן מצ'רלי.

רמי מרטל.

קלן חשב שהוא לעולם לא יראה אותו יותר, שלעולם לא ישמע את השם שוב. הוא היה בטוח שרמי נעלם ולא בכדי לשוב.

אלא שלגורל תוכניות משלו ובעולם שבילים רבים אשר חלקם מביאים אותך לעיתים לפגוש אנשים ומקומות שחלפת על פניהם לפני שנים.

היה זה רק עניין של זמן עד שקלן ורמי יפגשו שוב וקלן ידע שהפעם הוא לא ייתן לדברים לצאת משליטה, הפעם הוא יפיל את רמי לברכיו.

אולי כך יוכל לקוות להשיג את השלווה לה ייחל.

 

***

 

מתוך מסך של עשן נשמעו קולות.

מתוך אפלה אפורה עלו צחוקים חנוקים.

טובלים בברכות של אור מת, ישובים סביב שולחן עץ עגול היו שבעה.

הם שיחקו בקלפים, כיאה לאנשים היושבים במקום שנראה כמו מאורת פשע, וההימורים הלכו ונערמו על השולחן.

גבר אפור, לבוש בחליפה ירוקה הביט באחרים ואמר "אני חושב שאני חייב לעלות את הסכום". האחרים רק צחקו.

הוא הרים את קוצץ הסיגרים שנח על השולחן בידו הימנית, חסרת האמה, וחתך את ראשו של הסיגר שהחזיק ביד שמאל. לוקח כמה שאיפות מן הסיגר המשובח הוא חייך אל חבריו והביט אל מאחורי גבו.

על הרצפה נח גבר כבן ארבעים, הוא היה מיוזע כולו, ערום, בשרו חסר צבע, פניו תערובת של כאב שלא יאומן.

דם נראה בבירור סביב האיש והוא אחז בבטנו, נאבק במשהו.

 

האיש האפור קם מן הכסא והתקדם אל האיש הסובל.

"נבי, נבי, נבי...מה אני אמור לעשות איתך? אתה פשוט לא מבין אה? עכשיו, אתה מכריח אותי לעשות את זה." ואז, הרים האיש האפור את ידו הרועדת של נבי וחשף אותה לאור.

למעט האגודל הייתה היד חשופה לחלוטין מאצבעות, דם יבש הקשה על פתיחת היד. נבי צרח כשהאיש האפור משך את היד והחדיר את האגודל אל תוך פתח קוצץ הסיגרים.

"לא רמי...בב-בבק-בבקשה" הוא ילל.

"המשחק חייב להמשיך נבי, החברה סומכים עלי" הוא התכופף ולחש לאוזנו "אתה מבין?"

כשחיוך על פניו ועיניו נעוצות באלו של נבי סגר רמי את הקוצץ על האגודל.

הסכין החד החל לחתוך.

 

תחילה היה זה העור שנבקע, זרזיף של דם החל זולג מטה, מכתים את הקוצץ ואת היד הדביקה. נבי חש צריבה באצבעו, הצריבה הפכה עמומה מהר מאוד, כמויות הכאב שסבל מהם בשעות האחרונות הרגילו אותו לעינויים אך הרעד בגופו לא נעלם והמבט המתחנן נותר בעיניו "לא רמי...לא" הוא גנח חלושות.

הקוצץ המשיך להיסגר, חותך בבשר, מביא את הכאב לסף חדש, הזרזיף הפך לקילוח מתמשך. רמי לקח את הזמן, חותך בבשר מילימטר אחרי מילימטר, נהנה מהמבט בעיניו של נבי, נהנה מהרעד שחלף בכל גופו של הגבר הערום. הכאב הגיע לשיא חדש כאשר הבשר כולו נחתך, העצבים הצמודים לעצם נחשפו למגע הקר עדיין של הסכין החדה וזו החלה נושכת בעצם.

צרחותיו של נבי עלו מעלה מעלה ורמי עצם את עיניו וראשו החל לנוע מצד לצד כאילו האזין ליצירה מוסיקלית מרגשת. הסכין כרסם בעצם, חושף שכבה אחרי שכבה, מצמצם את החומר החי, מגיע למח ואז...

אז נפגשו הלהבים ואגודל מדממת צנחה על הרצפה, דם נורה מהגדם בקצב ליבו הסוער של נבי.

 

רמי עזב את ידו של נבי ומבלי להביט באיש הרים את האגודל וצעד לשולחן.

"עוד אצבע" צחק רמי והשליך את האגודל למרכז השולחן.

ערמת ההימורים הייתה מורכבת כעת מכל אצבעותיו של נבי. היא הייתה מורכבת גם מכל בהונותיו, אוזניו, עפעפיו, שפתיו, קצה אפו, קצה סנטרו וחלקי בשר ושומן שנכרתו מבטנו.

מסה נוראית זו לא הפריעה לאיש מן המשתתפים וכאשר הגיע תורו של השחקן הבא הוא פשוט קם, הרים סכין או כלי חיתוך אחר וקיצץ עוד חתיכה מנבי.

הקלפים עצמם היו מונחים כשפניהם מעלה על השולחן, חשופים לכל דורש.

צעקותיו של נבי נשמעו כל הלילה, תחינותיו גם כן.

איש לא שמע את הצרחות, ואת התחינות לא שמעו גם הישובים סביב השולחן שהפכו חרשים לסבלו של האיש.

עד הבוקר לא נותר דבר מנבי והמשחק נגמר.

"מה הוא עשה בכלל?" שאל אחד השחקנים את חברו כאשר יצאו כולם אל האפרוריות של בוקר יום חדש. רמי נעלם קודם לכן וכעת נותרו רק השחקנים האחרים.

החבר קימט את פניו ונד בראשו "לא יודע."

כך זה היה עם רמי, הוא לא חלק את צרותיו, רק שיתף את חבריו בשמחות.

רמי עצמו ישן טוב באותו בוקר, מודע לכך שכאשר יקום וירד לקנות את העיתון נבי לא יחייך את החיוך המרגיז שלו מעבר לדלפק.

 

***

 

הבעיה העיקרית של קלן הייתה למצוא את רמי. הייתה תקופה שחיפש אחריו, מנסה לברר להיכן הוא נעלם אבל שום דבר שניסה לא הועיל. כעת לעומת זאת רמי נמצא בעיר, טעות גדולה מאוד מצידו שכן כאן, בעיר, בין הסמטאות והרחובות שלט קלן ללא עוררין ולא היה דבר שנעלם מעיניו למשך זמן רב מידי. אפילו לא היה מגיע מייקל להזהיר אותו וקלן לא היה מתחיל בחקירה הוא היה מגלה את שקורה תוך כמה ימים. שום דבר בסדר גודל כמו זה שיש בו צורך להספקת ממסמסים לא יכול שלא להדליק נורות אצל אנשים שונים שהיו מעבירים את הדברים לידיו של קלן.

 

את כל אותו הלילה העביר קלן בהעברת המסר לאותם אנשים "רמי מרטל. זה השם, עומדת להיות תנועה כבדה מאוד. כל מה שאתם מגלים אני מגלה." וזה היה הכל. עד שהגיע הבוקר ידע כל אחד מתושבי הלילה שרמי מרטל הוא איש מת מהלך.

כאשר האפירו השמיים וקרני השמש הראשונות בצבצו בין הבניינים צעד קלן לביתו. הוא הגיע לפתח הבית והחל מגשש אחר המפתח, עיניו היו נפוחות מעט והוא הרגיש תשוש. קלן והאחרים לא היו זקוקים לשינה רבה אבל ללא שינה כלל הם החלו לסבול מאיבוד שליטה מסוים. כוחותיהם היו חרב דו פיפיות, ללא שינה, ללא המודעות העצמית הגבוהה, הדברים יצאו מכלל שליטה. קלן גילה זאת יום אחד כאשר עקב אחרי מישהו.

 

הוא לא ישן ארבעה ימים, הריח היה טרי כשהגיע לכפר קטן באזור מבודד. הוא התיישב לשתות משהו ולפתע ראשו הסתחרר במהירות וקלן חשב שהוא עומד להתברג החוצה. חושיו התחדדו וכל שביב של ריח, כל זיכרון של ריח, כל צליל ואילו הקטן ביותר, כל טעם שעמד באוויר, הכל התקיף אותו. הוא חווה את המקום ובצורה מאוד לא נעימה.

זה היה מקרה קל של חוסר שינה. קלן שמע על אחד מאנשי היחידה שכוחותיו החדשים אפשרו לו להפוך את איבריו גמישים כגומי. לאחר כמה ימים ללא שינה הוא נמצא בביתו, פרוש על כל הרצפה, גופו הלך והחליק משליטה, שריריו ועצמותיו הפכו גמישים יתר על המידה. ראשו, רך כמו פלסטלינה, נמצא מחוץ לבית, הוא עבר דרך המרווח הדק שבין הדלת לרצפה. כל פלג גופו המרכזי נמצא בסלון, ידיו ורגליו בשאר חדרי הבית. הוא ציפה את הרצפה עצמה בעצמו. הנזילות אליה הגיע גרמה לו לאבד את השליטה בסוגרים וכאשר נפתחה הדלת מצאו את עצמם המצילים המומים מהריח החריף שעמד במקום.

 

אותו בחור מת זמן רב מאוד לפני שנמצא, כאשר ליבו ומוחו הפכו נוזליים.

קלן ידע שאם הוא לא יישן מידי פעם דברים גרועים יותר יכולים להתרחש.

הוא נכנס אל הבית והתקדם אל חדרו, מתפשט תוך כדי הליכה. רק כששכב על המיטה ועצם את עיניו הבין קלן שמייקל לא היה שם.

הוא נותר שכוב ועיניו נותרו עצומות, הוא עיסה בעדינות את רקותיו וניסה לחשוב, גם מוקדם יותר כשחזר מהמועדון מייקל כבר לא היה כאן, והוא עדיין לא חזר.

הבעיה של קלן הייתה שיותר מידי דברים רעים יכלו להתרחש.

כאשר מדובר במייקל דברים טובים הם נדירים כמו ביצי פניקס.

עייף ועצבני התרומם מייקל מהמיטה ולבש חזרה את החולצה והמכנסיים. הוא נעל את נעליו והשליך על עצמו את המעיל.

 

בזהירות הוא ניסה לעקוב אחרי הריח של מייקל.

מייקל לא הותיר ריח, לא כמו אנשים רגילים אך נוכחותו של מייקל בכל מקום גרמה לריחות להתבלבל, להתעוות, להיטמא. קלן עצם את עיניו והתרכז. כאשר מצא את העקבות החל לעקוב אחריהם. כמו מערבולות שמשאירה אחריה אצבע שעוברת על פני המים.

הוא יצא מהבית וירד מטה לקומת הקרקע, משם יצא החוצה ואז נעצר. הרחוב היה מקום משתנה מידי ונוכחותו של מייקל הייתה קשה יותר לזיהוי כעת אך קלן לא ויתר. הוא התקדם בזהירות, מוצא שובל ישן שהיה יכול להיות מייקל. ככל שהתקדם מצא קלן שהוא פונה לכיוון הפאב של ארני. בשלב זה קלן לא היה בטוח אם הריח שהוא קולט אינו שייך ליום בו צעדו מן הפאב לביתו אך הריח היה חזק מדי מכדי להיות בן יותר משעות ספורות.

ככל שהתקרב לפאב החל קלן להרגיש תחושת חוסר נוחות שהתיישבה באזור חלציו, לחץ משונה אך ברור מאוד שגרם לרגליו להיות חלשות מעט, כאילו הלחץ גרם לדם לעצור מלהגיע לרגליים.

 

בפתח הפאב ידע קלן שמשהו לא בסדר.

הוא דחף את הדלת ומצא שהיא אינה נעולה, הוא לא ציפה שתהייה נעולה אבל התנועה החלקה של הדלת הטרידה את קלן שצעד פנימה בזהירות.

הטלוויזיה לא בירכה אותו בקולי קולות, היא היית כבויה. ארני היה אמור לעמוד שם במרכז המקום, דלי בידו האחת, מגב בשנייה. אך המקום היה ריק לחלוטין. הדלפק הארוך היה מלא כוסות, איש לא ניקה אותו כלל, כך גם שאר המקום. שולחנות עמוסים בכוסות, בדלי סיגריות, בייגלה ובוטנים וזיתים.

השקט היה מה שהטריד את קלן, השקט יותר מכל דבר אחר.

אולי הייתה זו העייפות, אולי הריכוז הרב מידי במה שעמד לפניו אך לא משנה מה הסיבה, קלן לא היה מוכן כלל למכה שניחתה עליו מאחור וכאשר צלל אל תוך התהום ממנה ניסה לברוח בחלומותיו תהה קלן האם יש מוסר השכל במצב אליו הגיע.

 

                                                                   ***                                                                  

 

מייקל עמד מעל גופתו חסרת ההכרה של קלן, עיניו הריקות מביטות בחברו לנשק.

הוא התכופף, בודק שהדופק לא נעלם, הוא חשש שאולי פגע קשה מידי בקלן ומייקל לא רצה שזה יקרה.

הוא לא היה בטוח למה הוא הכה את קלן, אולי חשש שקלן לא ימצא את פעולותיו של מייקל כמשעשעות. מייקל לא רצה להרגיז את קלן, מצד שני הוא ידע שמה שעשה זה עתה הוא עשה בלב שלם.

למרות העובדה שלא היה לו ממש לב.

החדר היה ריק ומייקל הביט סביב, מנסה לשאוב השראה מן הריק, שואל את עצמו מה עליו לעשות כעת.

התשובה לא הגיעה אך מייקל ניתר לאחור כאשר ראה את גופו של קלן מתעורר לחיים, רועד על הרצפה בעוצמה. מייקל לא היה בטוח מה מתרחש, הוא רחרח סביב ונעץ את העיניים הנוראיות שלו בקלן. גופו של קלן התעוות לחלוטין, שריריו התכווצו והרפו במהירות, קצף נוצר בזווית פיו. לא היה ברור מה קורה לקלן אבל היה מייקל היה בטוח שמה שזה לא יהיה זה לא יכל להיות טוב.

 

מייקל לא הספיק לחשוב כאשר שמע את הקול מאחוריו "בדיוק בזמן מייקל. אני שמח שלא אכזבת אותי."

מייקל הסתובב לאחור, תוהה האם הוא טועה בזיהוי הקול.

"אתה." אמר מייקל בקול חלול, קול שהיה מתמלא בבוז לו נשא צביון אנושי כלשהו כעת.

"כן מייקל ואני שמח להודיע לך שבאתי עם בשורה. אני מביא סוף לצרות שלך מייקל. אני מקווה שתבין אותי ותצטרף אלי."

מייקל הביט בדמות ואמר "מה קורה פה בדיוק, אני לא...אתה לא כאן נכון?"

"לא מייקל, לא בדיוק אבל בקרוב אני אבוא. אתה רוצה לשמוע אותי עד הסוף?"

מייקל היסס למשך שניות ספורות ואז הנהן באיטיות.

"אני שמח לראות שאתה עדיין אדם בעל הגיון בריא. ובכן, זו התכנית." וכך שטח רמי, או לפחות אותו חלק של רמי שעמד שם, את תוכניתו לפני מייקל, מביט בחיוך שהלך והתרחב על פניו המתות של האיש.

רמי הודה למי שיש להודות לו על המתנה שניתנה לו.

העתיד נראה ורוד יותר מאי פעם ורמי היה צריך לדעת שכך יהיה, אחרי הכל, הוא חווה את העתיד בכל יום...