הקונספט מאת: ערן בן-סער וזיו קיטרו "התוכנית היא כזו," התחלתי לתאר את התוכנית למורגן ולאבי. "למה בעצם אנחנו צריכים תוכנית?" התפרץ אבי, "למה אי אפשר בשיטה הרגילה?" "איזו שיטה רגילה?" שאלתי. "אתה יודע," השיב אבי, "אני פורץ את הדלת ויורה לכל הכיוונים ומורגן הופכת את כל מי שמתקרב אלינו למלחיה." "מתי השתמשנו בתוכנית כזו?" "כל פעם!" "מה את אומרת?" שאלתי את מורגן. "מי קוצי של אמא?" שאלה מורגן את אלויס, החתול שלה, ששכב לה על הברכיים ועשה רעשים של פינוק קיצוני. "איך אני יכול לעבוד בתנאים האלו?" זעמתי בקול רם, "ככה אי אפשר להקים מדינה." "מה, אנחנו מקימים מדינה?" שאל אבי. "זה ביטוי." "אה." "תגידו, אתם רוצים קפה?" שאלה מורגן. השתררה דממה. במהלך הדממה הזו הבטנו אבי ואני זה בזה לסירוגין ובמורגן מידי פעם. "מה שאלת?" התאוששתי קודם (דעתי לא היתה מוסחת על ידי קטלוג חדש לחומרי נפץ פלסטיים). "אם אתה רוצם קפה." אמרה מורגן, "רוצים?" "אה... זה יהיה כמו התה שלך עם העלים נגד עוגיות מתפוררות?" שאלתי. "מה היה רע בו?" תהתה מורגן, "זה עבד נהדר." "מאד נהדר, רק שעד היום לפעמים אני משתעל חתיכות של עוגיה לא מעוכלת." "זה יהיה קפה רגיל." הבטיחה מורגן. "מה את כל כך לחוצה לתת לנו קפה?" נכנס אבי לשיחה, "מה את זוממת?" "אני מנסה להראות לכם משהו חדש, ואתם בכלל לא משתפים פעולה!" "טוב, בסדר," נכנעתי, "אני רוצה קפה." מורגן נשענה קדימה, הרימה פעמון קטן ומוזהב וצלצלה בו פעמיים. מהמטבח רץ לו ג'וני אל הסלון של מורגן, הוא היה לבוש במדים של משרתת, כולל חצאית קצרה וסינור, והתנשף מאד. "כן, מייד, מה את צריכה?" הוא שאל בקול נלהב. "לקח לך המון זמן להגיע הנה מהמטבח," העירה לו מורגן, "כשתסיים היום אני רוצה שתעמוד בפינה למשך שעה עם הפנים לקיר." "אפשר שעתיים?" שאל ג'וני. "קח שלוש." "אפשר לשאול מה קורה כאן?" שאלתי. אבי עדיין השתנק מצחוק על הרצפה. "ג'וני, תכין לערן ואבי קפה." פקדה מורגן. "כמה סוכר?" שאל ג'וני את מורגן. "מאיפה לי לדעת! תשאל אותם!" ג'וני הסמיק קשות, "כן גיברתי!" הוא פנה אל שנינו, "כמה סוכר?" מהרצפה הצליח אבי להרים שתי אצבעות ולסמן כמה סוכר הוא רוצה. "אני רוצה שליש כוס." אמרתי. "כ... מה?" שאל ג'וני. "מה אתה עוד עומד פה?" שאגה מורגן על ג'וני, "האיש אמר שליש, ככה זה, הוא רוצה שהכפית תעמוד – זוז כבר למטבח ותביא קפה!" ברעש קל נעלם לו ג'וני אל המטבח, לא לפני שהוא מעד על ספה, הפך אגרטל וריסק את מעמד הכובעים. "אוקי," שאל אבי, "ממתי יש לך משרת?" "אתה מתכוון משרתת, לא?" שאלתי. "הוא צץ לפני שבוע," סיפרה מורגן, "דפק לי בדלת ואמר שהוא חבר חדש בצוות והוא צריך תפקיד." "אז נתת לו תפקיד של משרתת?" תהה אבי. "לא, דווקא בהתחלה נתתי לו תפקיד של שומר ראש." "ומה קרה עם זה?" שאלתי. "הוא חטף מכות רצח מכמה ילדות ששיחקו בחוץ קלאס." "מסכן, אז עשית אותו משרתת?" שאלתי. "לא. עשיתי אותו אחראי מחשב." "הלך?" התעניין אבי. "כן, לגמרי, הטכנאי שהזמנתי אמר שהוא אף פעם לא ראה לוח אם ששרף את עצמו." "נו, אז הוא לא מוצלח עם טכנולוגיה. מזכיר לי מישהי. אז עשית אותו משרתת?" חידד אבי. "לא." המשיכה מורגן ונקשה באצבעותיה, "נתתי לו להיות שיפוצניק, שיתקן את כל מה ששבור כאן." הרמתי את אבי ושמתי אותו על שולחן, נזהר שלא לשפוך מלח, "איך זה הלך?" "רע." אמרה מורגן, "הוא שבר את המימד בין הבית שלי לזה של זיו ועד עכשיו נוזל להם כספית מהתקרה. אמא של זיו מה-זה צעקה עליו." "ואיך הוא נהיה משרתת?" ניסתי להביא את מורגן לעיקר. "תראה, אחרי שהוא הצליח לשלוח את הדואר שלי לפקיסטן, לגרום לדשא לצמוח במעגלים ולצבוע את הבית שלי בצבע שקוף, החלטתי פשוט לשאול אותו מה הוא רוצה להיות." "אתה רוצה להגיד לי שהוא בחר להיות המשרתת שלך?" "התעקש." אמרה מורגן. ג'וני חזר מהמטבח עם מגש כסף קטן ושתי כוסות קפה עליו, "הנה הקפה שלכם!" הוא נתקל, שוב, בספה, המגש התהפך והקפה ונשפך על הרצפה. "אנ.. אני... אני..." מלמל ג'וני שקם מהרצפה לאיטו. "זה בסדר," אמרה מורגן ושמה עליו רגליים. היא נקשה באצבעות והקפה זרם חזרה את הכוסות שזינקו אל השולחן. "יעיל מאד." הערתי. "מה יעיל?" שאל ג'וני והסתובב כדי לראות. בגלל שהרגליים של מורגן נחו לו על הגב הוא מעד קצת והפך את הפלפליה (הטבעית והאמיתית) שהיתה על השולחן של מורגן. זו נשפכה על המלחיה (אבי). מי שראה אי פעם מלחיה מתעטשת שירים את היד. מי שראה את אבי המלחיה מתעטש, יודע שצריך לברוח. סוזי מיניאטורית זינקה מאד מחורי המלחיה, היו לה שלושים ושבע קני מלח קטנים והיא ירתה בכולם על ג'וני. "איי!" זעק ג'וני שחתיכות אורז קשה פגעו בו בחוזקה. "מה אתה בוכה!" צעקה עליו מורגן. "אפשר להחזיר את אבי?" שאלתי, "היינו באמצע התכנון." "נו, טוב." אמרה מורגן ונקשה שוב באצבעות. "אז מה התוכנית?" שאל אבי. "אני יכול להשתתף?" שאל ג'וני. "לא!" אמרנו כולנו יחד ומורגן בעטה בו. "התוכנית היא פשוטה." אמרתי, "אנחנו מתחילים ברחוב ויצמן עם תלת אופן וכמה תמרים..." "תמרים זה חשוב." אמרה מורגן, "פעם הייתי אוכלת המון תמרים." "מה קרה שהפסקת?" שאל אבי. "זוכר את האמרה 'תמר עם כל דבר'?" שאלה מורגן. "כן." "ובכן זה דווקא לא הולך עם מלח." "מה זה קשור?" שאל אבי. "אתה יודע כמה זה מביך להפוך מישהו לשקית סוכר?" "אפשר לחזור לתוכנית?" שאלתי. "אני יכול לקבל כרית לברכיים שלי?" שאל ג'וני מתחת לרגליה של מורגן. "אתה רומז שהרגליים שלי כבדות?" שאלה מורגן בקול מסוכן. "חלילה, בשום פנים ואופן לא, הרגליים שלך יותר קלות מנוצות, אני מסוגל להישאר ככה שנים." מיהר ג'וני להתנצל. "הלו! אנשים! תוכנית!" אמרתי בקול רם. "למה בכלל אנחנו צריכים תוכנית?" שאל אבי את השאלה הגורלית. "כי אי אפשר בלי תוכנית." אמרה מורגן ועשתה לי איתותים של 'אתה רואה, אני איתך'. "תוכנית היא הבסיס להצלחה." אמר ג'וני. "אני שונא את כולכם." אמרתי. "מה בכלל אתם מנסים לעשות שאתם צריכים תוכנית בשביל זה?" שאל ג'וני. שתקנו קצת. "אתה רוצה להגיד לי שאתה סתם רוצה תוכנית?" שאל אבי. "הייתי בטוחה שאנחנו מנסים לעשות תוכנית פעולה שנתית." אמרה מורגן. ניסתי להיזכר מה בדיוק היתה הכוונה המקורית שלי, זכרתי היטב שרציתי משהו שדרש תוכנית. "חייבים תוכנית..." אמרתי על מנת לקנות קצת זמן. מוחי התאמץ לעלות מתהום הנשיה את הסיבה שבשלה הזזתי את אבי עד למורגן וניסיתי לתכנן תוכנית. "יודעים מה?" אמרתי, "עזבו תוכנית, בואו נגבש קונספט."