סיכום שנתי

מאת: אמיר איתן

 

מי היה מאמין שנשרוד שנתיים? האמת היא שהשאלה האמיתית שאמורה להישאל, שנתיים לאחר צאת הגליון הראשון , היא "מי היה מאמין שהאיכות שלנו תחזיק שנתיים?" כי האמת היא שלשרוד שנתיים, לא זאת הבעיה ואם לשרוד שנתיים היתה מטרתנו הרי שצרי אופקים היינו וכל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות הוא רק עניין של מזל.

 

ומה בכל זאת אפשר לומר, שנתיים אחרי ובמה הסיכום השנתי הזה מחדש על קודמו? אני , אישית, חושב שהתהפוכות בצוות דימונס והעיתון עצמו מתגמדות לעומת התהפוכות בחיי כל אחד מהצוות. צוות דימונס של שנה הקודמת שונה לגמרי מצוות הדימונס של השנה ואפשר שהשינוי הזה הוא הגורם לשינוי בצוות הרחב של דימונס ואילולא א' לא היה נולד ב'.

 

מה עבר על צוות דימונס השנה, אותו צוות דימונס שהיה מרוכז , פחות או יותר, בסביבות נתניה צפון (בממוצע)? ובכן, רבע ממנו נדד כשעתיים וחצי נסיעה דרומה. רבע ממנו נדד כשעה ורבע נסיעה צפונה. עוד רבע ממנו קיבל עבודה חדשה ולכן השהות שלו בסביבת נתניה קטנה ואילו הרבע הרביעי פחות ופחות בבית בגלל איזו אשת סטיקרים.

 

איך אנחנו עדיין מצליחים להחזיק את העיתון זה מושא למחקר מדעי, אבל העיקרון נעוץ בעובדה שהעיתון שלנו מתגבש בצעקות וצרחות שבר ומכיוון שרשתות הסלולאריות פרושות גם בחיפה ובבאר שבע אנחנו מצליחים לגשר מעל המכשול הגיאוגרפי ולהרים את העיתון, מה שמותיר אותנו צוות רק עם פחות ישיבות.

 

איך אני רואה את דימונס בעוד שנה?

חי ובועט (חזק)! אני לא חושב שאפשר לעצור רכבת בתאוצה וכך אני גם לא רואה איך אפשר לעצור את דימונס שנהפך להיות, תודו או לא, שם שני לחלק נכבד מקהילת שחקני התפקידים. אמנם פחות משהוא התנדבותי וצוות יותר סגור אבל יש משהו באמינות והאיכות שאנחנו מקרינים ומספקים שהפך לחלק אינטגרלי מהקהילה ומן מסורת כזו. מסורת שגם לאחר שהגורם מזמן דעך, עדיין יזכרו אותו.

 

אני חושב שצוות דימונס הגיע למצב כזה שאחרי שנתיים של עבודה אפשר לפרוש בלב שלם בידיעה שאת חותמנו השארנו ואת תחום משחקי התפקידים דחפנו קדימה ופיתחנו.

 

לא אנחנו עוד לא פורשים ולא מתכוונים להפסיק עד שיחברו לנו צינורות לתוך הורידים אבל זה נחמד לדעת שאת ההשפעה של פועלינו אנחנו רואים עוד בזמן חיינו כשחקני תפקידים פעילים ביותר (זמן חיים של לא יותר מ30 שנה, כנראה).

 

דימונס בעוד שנה יהיה טוב מאי פעם ובעזרת צוות הכותבים שלנו אני מקווה שנצליח להמשיך ולדחוף את התחום קדימה ולספק ליותר מ1000 קוראים, כל חודש, חומר קריאה מהנה ושעות של תענוג.

 

באמירה זו אני גם מחזיק אצבעות שכן החל מגליון זה, תרצו או לא, ערן מעביר לי את השרביט או יותר נכון את הסמרטוט ודלי המים ומותיר לי את מלאכת עריכת הגיליון. יש מין סיפוק קטן , למרות שהוא לא ניכר פיננסית, לדעת שמסע שהתחיל משיחה עם אבי במכונית שלי בדרך חזרה מאיזה כנס, נגמרה בזה שאני עורך את הגליון שבמשך שלושה חודשים עד אותה שיחה עוד הייתי מתרגש שעולה בכל ראש חודש כמו כולם (גם עכשיו אני מתרגש, כן?).

 

איך אני רואה את צוות דימונס בעוד שנה?

זה קצת יותר מסובך. אני נורא מקווה לראות את כולם בריאים שלמים ומרוצים ואלוהים יודע שזה לא תקווה פשוטה במדינה בה אנחנו חיים. אני מקווה לראות את עצמי סוגר את הסמסטר הרביעי וממשיך הלאה, את אבי ממשיך לעשות מה שסטודנטים לרפואה עושים, את ערן מרוויח המון כסף וקונה לו את כל אותם לובסטרים שהוא מייחל להם ואת זיו מצליח בכל אותם פרוייקטים שאסור לי לדבר עליהם כי הוא יהרוג אותי.

 

 

בדרך כלל יש לי תמיד מה לומר בנאומים ואילו אני מוצא את עצמי חסר מילים כשאני מנסה לסכם שנתיים של פעילות דימונס בכמה משפטים. סיכום שנתיים של פעילות , מבחינתי הוא סיכום שנתיים של חברות מפני שצוות דימונס לעולם לא היה וגם לא יהיה צוות של עובדים, אלא תמיד יהיה צוות של חברים- כאלה שצועקים אחד על השני וגם מספיקים לעבוד. צוות של וכחנים שהגורל החליט שהם צריכים לכתוב עיתון ביד והם פשוט נכנעו לו והלכו הלאה.

אי אפשר להעביר קו אחד משותף בין חברי צוות דימונס חוץ מאולי אי שפיות מבוקרת. אי שפיות שנגלית רק בשיחות בשעה 1:00 בלילה אצל ערן בסלון מול הטלוויזיה, או עם זיו ב3:00 לפנות בוקר מול הטלוויזיה או אבי בכל שיחת צוות אפשרית.

שיחות שבהן אתה מוצא את עצמך תוהה "למה?" ולפני שאתה מספיק להשיב לעצמך אתה מבין שככה את אוהב את זה ולא היית שם אם לא היית אתה (נשמע פילוסופי רצחני... אני צריך לכתוב יותר בשעות האלו).

 

אז יכול להיות שבאמת אם אתה שם שני אנשים אינטליגנטים בחדר הם ידברו שטויות ויכול להיות, מצד שני, שאף אחד מאיתנו לא אינטליגנטי במיוחד אבל יש הנאה מסויימת בשיחות הרדודות האלו שבסופם אנחנו עם אלכוהול ביד וגליון בפתח ויש איזושהי אירוניה מסוימת שכשם שאף אחד מחברי צוות דימונס לא מסוגל לכתוב ללא שגיאות ועדיין אנחנו עורכים את עצמנו לשונית, גם אף אחד מאיתנו לא מבין חצי דבר בעיתונאות ואנחנו עדיין מוציאים עיתון.

 

אז יכול להיות שאנחנו צריכים להודות אחד לשני על הצעקות המאזנות, ואולי אנחנו צריכים להודות לצוות דימונס המורחב שזוכר לקבע אותנו במקום , ואולי אנחנו צריכים להודות לנשות העיתון (שירי, גליה) שמעמידות לפחות חצי מאיתנו במקום, ואולי להודות למייפר שמול משחק הדגל שלנו אנחנו מקבלים את הרעיונות הכי טובים שיש לנו ואולי אנחנו צריכים להודות לבמבה, לנקניקי הסוסים, לפסטות או לאלכוהול שבלעדיהם באמת ולא היינו פה אבל אני חושב שעדיף שנודה לקהל הקוראים שלנו (שאחרי סאגת צעקות בין זיו לערן קיבלנו אומדן ממשי של כמה הם מונים) שמשום מה ממשיך לקרוא אותנו ואת השטויות שלנו ועוד מוצא את זה מעניין.

 

כיפאק לקהל הקוראים! (הי! הי! הי!)

ושנת דימונס שמחה לכולם,

 

אמיר איתן