סיכום שנתי

מאת: ערן בן-סער

 

איך מסכמים שנתיים של עבודה?

למען האמת אני לא בטוח שאני מסכם שנתיים של עבודה. אני בהחלט מסכם שנתיים של משהו, פשוט לא עבודה. דימונס – וכל כך הרבה נכלל במילה הזו, זה לא עבודה בשבילי. לא כמו העבודה שאני מחזיק בה כעת במנהל רשתות או העבודה שהחזקתי בה פעם כמדריך פסיכומטרי, אלו עבודות אמיתיות. לא כי אני מרוויח מהן כסף ומדימונס לא, זה ממש לא הקטע מבחינתי, כבר עשיתי דברים שלא הכניסו לי גרוש ובכל אופן החשבתי אותם כעבודה. זה גם לא עניין של הנאה – מאד נהניתי כמדריך פסיכומטרי ואני מאד נהנה כמנהל רשתות, כן נהנה כמעט כמו שאני נהנה מדימונס. זה פשוט עניין של אהבה, בדימונס השקעתי לא רק זמן, מרץ, כסף (אל תדאגו, לא הרבה, רק על השם של האתר וכל מיני שטויות כאלו) ויצירתיות – בדימונס השקעתי את הנשמה. ועכשיו אני מסכם שנתיים, לא, לא של עבודה, אני מסכם שנתיים של אהבה.

 

אלוהים, איזה מסלול מכשולים מטורף זה היה. אני לא יודע אם אתם כבר מכירים את הסיפור, אבל דימונס למעשה הוקם יותר משנה לפני שהוא עלה לרשת. בתקופתו אבי ואנוכי הפכנו לצוות המארגן הקבוע של טמ"י בחסות חברת אוליב ופתאום לאבי צץ הרעיון של הקמת עיתון משחקי תפקידים. זה לא היה בדיוק יש מאין, חלק קטן מכם אולי יודע שלפני כמה וכמה שנים חברת אוליב יזמה (דרכנו, אלא מה) מועדון קטן שהתקיים שנה אחת ובמהלכו הפקנו ארבעה גיליונות של בטאון המועדון. אחרי שהוא התפרק לא כל כך רצינו להפסיק לכתוב – ואז לאבי, כאמור, צץ הרעיון של עיתון משחקי תפקידים כללי.

 

בשלב ההוא עוד דיברנו על עיתון מודפס, לא משהו גדול ורציני, שיופץ בכל מיני חנויות. אבי זרק את הרעיון של "הגיבור הנצחי" בתור שם, ואספנו צוות קטן של כתבים – אבי ואני, זיו קיטרו וטל גוטמן. נשמע מוכר? זה בדיוק הצוות שהקים את דימונס מאוחר יותר. בכל מקרה אספנו חומר לגיליון ראשון, דרור מחברת אוליב עשה בירורים כספיים ו... והכל התפרק. להוציא עיתון מודפס הוא עסק נורא יקר – אלא אם הוא מיועד למועדון חברים ששילם מראש. היה באסה, אני זוכר שאפילו איבדתי את החשק לאכול לכמה שעות.

 

עברה כמעט שנה, לא בלי מעש – היו שלושה טמ"ים בשנה ההיא, ואז פתאום צץ הרעיון של עיתון רשת. אני אתוודה – אין לי מושג מי יזם אותו, סביר להניח שאם תשאלו אותי פנים אל פנים אני אגיד שזה היה אני, אבל ברגע של כנות, אני ממש לא בטוח אם זה היה אני או אבי. עיתון רשת נשמע הרבה יותר קל, נמצא לנו מקום אחסון ברשת, נמצא איזה מישהו שמבין ב-HTML ונרים עיתון. ויוה לה-US! השוק הכי גדול היה שזה הצליח, הרמנו אתר שלם, היה בו המון חומר כתוב, ותאמינו או לא – חלק גדול ממנו היה החומר שאספנו לעיתון המודפס שמעולם לא יצא לאור. אפילו המורגן הראשון של דימונס היה מורגן שנכתב לעיתון המודפס (אם כי שינינו בו כמה שורות שיתאים לסיטואציה החדשה). פתאום היה עיתון שלם, בעברית, למשחקי תפקידים – חינם לכל רוצה במרחק של קליק אחד על האקספלורר שלכם.

 

כמות התגובות שקיבלנו בחודשים הראשונים היתה מדהימה, הופגזנו בשלל מדהים של תשבחות, בקשות ספציפיות לאתר ולעיתון, שאלות על חיינו האמיתיים (כאילו אי פעם חסכנו ממישהו מידע על עצמנו) וגם פה ושם קצת ביקורת בונה (שזה שם יפה לזה שאמרו לנו מה עשינו רע ועד כמה). תהיתי המון בשנה הראשונה מה כל המהומה סביב צוות דימונס, המפגשים איתה בכנסי טמ"י התחילו להיות ממש מוזרים. זה נראה כאילו ככל שזיו קיטרו משפיל את המחופשים יותר כך הוא נהיה פופולארי יותר, בפורום הישן שלנו צצו כמה חבר'ה שטענו שהם משחקים את צוות דימונס במשחק התפקידים שלהם ותאמינו או לא – בכמה כנסים ביקשו ממני חתימה (היה מביך).

 

אבל, תודה לאל, זה נרגע והתחלתי להרגיש שאנחנו מקבלים קרדיט לא כתופעה אלא בגלל העבודה הטובה שאנחנו עושים. היי, יש להודות, הצבנו לעצמנו סטנדארטים גבוהים במיוחד – ועמדנו בהם. תאמינו לי, ג'וני שאל אותי אם יש דברים שניסינו לעשות כצוות ולא הצלחנו, דברים שנפלו בין הכיסאות או שפשוט לא היה לנו את היכולת להרים ואף אחד לא ידע מהם. היה כיף להגיד לו שלא, כל מה שתכננו יצא לפועל. לא תמיד בקלות, לא תמיד בלי "יזע ודמעות" – אבל יצא לפעול. לפעמים אני מרגיש כמו שוויצר כשאני מציין את העובדות הפשוטות, הוצאנו לאור 24 עיתונים חודשיים בדיוק בזמן שקבענו לנו (חוץ משלושה – על שניים הודענו מראש משום שהם נפלו יום אחרי חתונה ויום אחרי כנס, ואחד איחר בשבע שעות בגלל בעיות טכניות במחשב שלי) פלוס 3 גיליונות מיוחדים, הרמנו את הרמה של כנסי טמ"י למקום בו היא לא היתה בעבר, הרמנו כנס גדול ראשון בצפון (טמ"י צפון), קברנו את טמ"י ויזמנו את דימונקון, תרגמנו שתי שיטות משחק לעברית ועוד.

 

זו היתה, בפשטות, רכבת שדים מטורפת ונהניתי מכל רגע. ועכשיו אני מעביר את המושכות של העורך לאמיר איתן. הרגשה מאד מוזרה, אתם יכולים לברר אצל אבי וזיו –הם כעסו עלי המון פעמים כשדיברתי על העיתון כ"העיתון שלי". לא התכוונתי מעולם להגיד "שלי ולא של אחרים", מבחינתי גם אבי, זיו ואמיר יכולים לדבר על דימונס כעל "העיתון שלי" ולו משום שהוא של כולנו, אבל זה בהחלט מראה עד כמה אני מרגיש קרוב לעיתון הזה. לא היה לי קל להגיע להחלטה להפסיק לערוך אותו, אבל זה היה הכרחי. למה? משתי סיבות – האחת היא שכבר אין לי את הזמן הפנוי, לערוך עיתון זה הרבה עבודה ואני לא רוצה לתת חצי עבודה, בטח לא לדימונס. השניה היא שכעורך לקחתי את העיתון לאן שרציתי להביא אותו ואם אני אשאר בתפקידי העיתון יכנס לשגרה, וחבל. כל מערכת צריכה זעזועים רציניים במבנה שלה, זה הסוד של דמוקרטיה, ואחרי שנתיים שאני חותם על טור העורך הגיע הזמן לזעזוע.

 

אז זהו, אני עובר לספסלי הכותבים של הצוות, זה לא מקום רע, תראו את אבי וזיו. לפחות יש לי את ההזדמנות של גיליון השנתיים הזה לסכם את הכל ולהודות לכל מי שעזר לי בשנתיים האלו, כי תאמינו לי לא הייתי עושה את זה לבד. אני חייב להודות לאבי על היותו שותף מדהים לדרך ארוכה שהתחילה עוד בימי וויז העליזים. אני חייב להודות לזיו ואמיר שהתאימו לאבי ולי כמו זוג משוגעים לזוג מאותגרים מציאותית. אני חייב להודות לאנשים השונים שאספנו במהלך הדרך – ליובל סרנה, האטוס האחד והיחיד, ליובל אורנר, הדרוסילה שלנו, לאיתי רוזן שניסה לזרוק את המחשב הישן שלי מהקומה השניה כדי לראות לכמה חלקים הוא ישבר, לאריאל "כבר קניתי את זה" בר-נתן, לאביעד "אין קשר לאיתמר" פארן, לג'וני "תכניס אותי למורגן..." זילבר, לניצן "אני הבר המקורי" בר ולכל מי שכתב לעיתון שלנו – ככתב קבוע לתקופה כלשהי או סתם שלח לנו מאמרים (לפעמים כי לחצנו J). ולבסוף אני חייב להודות לכל הקוראים שלנו – אתם חלק בלתי נפרד מהעיתון וספק אם היינו מגיעים איתו כל כך רחוק בלי המיילים שלכם, המפגשים האישיים אתכם בכנסים והשיחות עמכם בפורומים. כמעט יותר מכל דבר אחר אתם, קוראינו, עשיתם לי אישית את השנתיים האחרונות (אל תבכו על הכמעט, התחתנתי בשנתיים האלו, זה טיפה יותר חשוב), תודה!

 

היו שנתיים נהדרות, אבל אני בטוח שהשנתיים הבאות יהיו מדהימות עוד יותר, תאמינו לי.

 

ערן.