ספיידרמן – הסרט

מאת: ערן בן-סער

 

אני, כנראה, האיש שהכי נכון והכי לא נכון שידבר על הסרט הזה. למה? משום שמעולם לא קראתי אפילו קומיקס אחד של ספיידרמן. מצד אחד זה אומר שלא רק שאני לא משוחד ולא מגיע לסרט עם כל מיני ציפיות מראש – וכך גם חלק גדול מאד מקהל הקוראים של העיתון. אבל מצד שני זה אומר שאני יכול לספר לכם עד כמה הסרט נאמן לקומיקס, אם בכלל, וכמה זה יפריע לך אם אתה דווקא כן מכיר את הקומיקס. בשורה התחתונה החלטתי כן לכתוב את הסקירה הזו משום שאני מאמין גדול בלשפוט את המוצר כמו שהוא, בלי השוואות למקבילים שלו, משום שכל אופציה אחרת פרושה אכזבה. תראו למשל את כל אלו שקיטרו על שר הטבעות בטענה שהוא לא נאמן לחלוטין לספר, סתם שרפו לעצמם את ההנאה מסרט שהוא, בשורה התחתונה, גדול.

 

נו טוב – הנושא שלנו הוא ספיידרמן, כאמור. אני אתחיל מהסוף – סרט טוב, באמת. נהניתי נורא ואני ממליץ לכולם ללכת לראות. אבל הוא לא בדיוק פסגת היצירה הקולנועית ויש לו כמה בעיות שלפעמים ממש מעצבנות.

 

בוא נתחיל ממה טוב בסרט – הדמויות. אחת משתי הבעיות הגדולות של הוליווד בשנים האחרונות היא הדמויות (על השניה נדבר עוד רגע). בהמון סרטים שאמורים לפנות לקהל חובב המד"ב / פנטזיה / קומיקס יוצאים מתוך הנחה שאנו מעדיפים דמויות דו מימדיות עם מינימום של עניין מעבר ל-"הוא הטוב אז הוא צריך להלחם ברע." או לדמות הממש מתחכמת שמופיעה כל סרט בקביעות "הוא טוב אבל קשוח ומחוספס אז לפעמים לא רואים את זה עליו." לא כך בספיידרמן, בנאמנות לקומיקס (אני כן יודע עליו קצת) יש לנו כאן דמויות אמיתיות, אנושיות, שקל להזדהות איתן ולהרגיש אותן. אומנם זה לא בדיוק פסגת היצירה הקולנועית, אבל בהשוואה לסרטי קומיקס אחרים (X-מן למשל, שהכיל בעיקר קרטונים ולא דמויות) זה ממש מרענן.

 

דבר נוסף שטוב בסרט הוא רמת האפיות שלו. אני אנסה להסביר את עצמי – וכאן אני נוגע פה בבעיה השניה של סרטים הוליוודים לקהל חובב האקשן המד"בי / פנטסטי / קומיקסי, לא כל שניה בסרט היא פסגת האפיקה. הבינו, אני מאד אוהב סרטים אפיים, באמת. אני אוהב שהגיבורים הם קצת גדולים מהחיים, שמטרה שלהם היא יותר טהורה מאשר בחיים האמיתיים ושהקשיים שהם עומדים מולם ומתגברים עליהם הם מעבר למציאות שלנו. זה מגניב. אבל לא כל שניה! יש יותר מדי סרטים שבהם כל סצנה הכוללת את הגיבור יש כמות פיצוצים שלא הייתה מביישת את המלחמה באפגניסטן. לפעמים נדמה לי שהגיבור עוד רגע מחטט באף בצורה אפית נועזת. ספיידרמן לא נגרר לזה, והתוצאה היא שהסרט נשאר אנושי- כן הוא עושה דברים מדהימים, כן יש לו יריב מסוכן וערמומי, כן הוא מציל חפים מפשע ומתגבר על מכשולים בל יאומנו, אבל הסרט מעביר לנו את האנושיות שלו, של ספיידרמן. הסרט מראה לנו את הנפילות ואת העליות שלו ויודע היטב להשאיר את קטעוני האקשן והפיצוצים להיכן שצריך אותם – לרגעי השיא ולא לכל שניה של מסך.

 

מה, אם כן, היה פחות טוב בסרט לדעתי?

לרוע המזל – העלילה. תבינו, הסרט הוא אחלה פתיח לסדרה של סרטים, אבל בפני עצמו יש לו מעט מאד בשר, אני יכול לסכם את העלילה שלו בחמש שורות (אל פחד – אני לא אעשה זאת, בלי ספויילרים). קצת חבל, יש שם את כל המרכיבים לאחלה של סיפור, באמת, וזה מפוקשש. הסרט מתמקד בו זמנית ביותר מדי דברים ויוצר פספוס קלאסי – יותר מדי זמן מסך נגרר על תהליך ההפיכה לספיידרמן, על תהליך גילוי הכוחות, על תהליך הולדתו של הסופר גיבור מתוך הנער שפשוט נתקע עם כוחות מגניבים. זה חשוב לדמויות, אבל אם היו מורידים מזה רק קצת – היה נותר מקום לעלילה. כך שמדובר על עלילה בינונית, מפוזרת מעט, שעושה צדק לדמויות אבל לא לסיפור.

 

בשורה התחתונה הסרט באמת מומלץ – לכל מי שאוהב קומיקסים וסרטי קומיקס. יש לו פה ושם פגמים, גם מעבר לעניין העלילה, אבל שזה לא יהרוס לכם את ההנאה. יחסית לסרטים אחרים מהסוג הזה ספיידרמן הוא דובדבן.

 

 

ערן בן-סער