למה אני לא אוהב להנחות

מאת: יובל אורנר

 

למי שקצת עוקב אחרי הכתבות שלי, ניתן לשים לב שהקו המנחה העיקרי הוא גישה של שחקן. משם אני בא, לשם, לפעמים, אני מכוון, ובאופן כללי זוהי התמה המרכזית שלי.

 

אני מודה שחלק מזה בא בעקבות הראיה שלי שאין מספיק דברים לשחקנים, שרוב המאמרים והדברים הכתובים מופנים למנחים, כאשר היחס לשחקנים הוא או "אלה שמולך" או "אלא שבעתיד יהיו מנחים".

 

אבל חלק לא קטן מזה נובע מהעובדה הפשוטה שאת רוב שנות המשחק שלי (לא ניכנס לזה, כן זה הרבה, כן אני זקן... J) ביליתי כשחקן. אני חושב שאחוז ההנחיה שלי מתוך כל הזמן שאני משחק לא עולה על 5%.

אם אני מנסה לשבת אחורה להסתכל על העובדה הזו, ולהבין למה בעצם אני לא מנחה, ישנן מספר סיבות, שכל אחת בפני עצמה אולי לא מחזיקה מים, אבל כמכלול, בשבילי, הן מהוות הסבר וסיבה מדוע אני לא אוהב להנחות.

 

חשוב להבהיר! – אני לא מזלזל לרגע בתפקיד המנחה. אני לא חושב שהוא יותר חשוב באופן משמעותי מתפקיד השחקן, כפי שמצטייר לעיתים, אבל זהו אכן תפקיד מרכזי יותר. כפי שציין חבר שלי, אם המנחה הגיע אפשר לשחק, אבל אם כל השחקנים יהיו והמנחה לא בא...

 

חלק נכבד ממאמר/כתבה/הצהרת כוונות זה הגיע מתוך הצורך שלי להראות ולהסביר מדוע בעיני אפשר להיות שחקן במשך שנים. מדוע אין צורך שתהיה לי מטרה מול העיניים, שאומרת שאני שחקן עד שאני מנחה.

 

כמו תמיד, אני חושב שהמפתח הנכון הוא תקשורת טובה. אלוהים (והמנחים שלי) עדים לכך שאני נוהג להעיר, לנסות לשפר, להגיב, לתת פידבקים, חיזוקים, וגם לציין נקודות חלשות. אני חושב שלזכותי יאמר שאני מקבל, ולפעמים מבקש, את אותו היחס חזרה.

אני יודע מה אני רוצה מהמנחה שלי, ואין לי בעיה להגיד ולבקש את זה. בדיוק באותו המטבע, אני רוצה לדעת מה המנחה שלי, וכמובן השחקנים שאיתי, רוצים/מצפים ממני.

 

אבל אני סוטה מהנושא. הבה נחזור אליו, כלומר, מהן הסיבות שאני לא אוהב להנחות:

 

-         השקעה.
להיות מנחה זו השקעה אדירה, ואני מניח שבזה יסכים איתי כל אחד שהנחה פעם כמו שצריך. ובכן, זה לא שאני לא מוכן להשקיע, זה שפשוט לא תמיד יש לי את הזמן/כוח לעשות את זה. מכיוון ומנחה זו התחייבות לטווח יחסית ארוך (אני מדבר כמובן על קבוצה, ולא הנחיה בכנס), אני רואה את זה כלא הוגן להגיע לא מוכן לאחוז גבוה מההרפתקאות שאני אריץ.
אני יודע שישנם מנחים שעובדים בצורה הזו, ומאלתרים לאורך כל הדרך. ובכן בעיני אלתור הוא כלי, לא מטרה. מנחה טוב הוא מנחה מאלתר, כפי שאומר הסטיקר, אבל הוא גם מנחה מוכן, שמאלתר על משהו קיים, ולא כל הזמן מהאוויר.
אז יש לי את העולם שלי, שאני בונה כבר שנה-שנתיים, עם הפסקות רבות, ומתלווה אליו הרפתקת ענק, מעין מידי-קמפיין, וביום מן הימים אני אריץ אותה. עד אז, אני משחק.

 

-         מתח
בעיני, להיות שחקן אומר לא לדעת הכל. זה אומר ליצור מערכות יחסים עם השחקנים האחרים, עם הדמויות שהמנחה זורק. כמו כן, זה אומר לא לדעת מה הולך להיות עוד שניה, עוד שבוע, חודש או שנה במערכה.
המתח הזה יוצר אצלי עניין. הוא יוצר אצלי מצב בו יש ליל שליטה על הדמות שלי, עד לשלב מסוים, ויש לי שליטה על המצב, לדרגה מסוימת.
אבל רק לדרגה מסוימת.
משלב כלשהו אני לא יודע מה הולך לקרות. אני לא יודע, ולא יכול לפעמים, לשנות. לפעמים אני נאלץ להביט מהצד, בעוד החיים עוברים על הדמות שלי ובעולם.
קשה לי להסביר את זה, אבל חוסר השליטה הזה, החוויה הזו שאתה לא כל-יכול, לא משנה מה אתה משחק, שכל כך דומה למצב בחיים האמיתיים, גם בהם יש לנו שליטה עד לנקודה מסוימת בלבד, עושה לי את זה.
זוהי אולי הנקודה המרכזית שלי. אני יודע שגם בתור מנחה לא הכל גלוי וידוע. אני יודע שאחת הסיבות ש"מנחה טוב הוא מנחה מאלתר" (ראו פיסקה קודמת) זה מכיוון שאתה יכול לחשוב על 5000 דרכי פעולה שונות, יבואו השחקנים ויעשו את הדרך ה-5001, ולפעמים גם את ה-5002, 3 ו-4.
אבל זה אחרת. לפחות בעיני. ברגע שאתה המנחה, השליטה אצלך. הדבר היחידי שמגביל אותך, באיזו שהיא צורה, זה אתה, ומערכת החוקים הכתובים והלא כתובים בינך לבין השחקנים.
אתה יכול להוסיף מפלצות, להוריד קירות, לשנות כל פרט ופרט. אתה יכול להעביר אותי, השחקן, למקום אחר, ובלי שאני אדע עברו בעולם האמיתי כבר שנים. אתה יכול להביא לי מישהו שלא משנה מה אעשה, אני לא אנצח אותו.
אתה יכול.
ובעיני, היכולת לשלוט בכל שלב ושלב של המשחק פשוט מורידה מהכיף שלו.

 

-         פועל, לא מגיב
בהמשך לנקודה הקודמת, ברוב הפעמים בהם המנחה מבצע פעולה יזומה זה כאשר אני, בתור שחקן, מציב לו משהו אליו הוא לא בדיוק היה מוכן, או לא חשב עליו. שלב היצירה של המנחה, בדר"כ, הוא לפני המשחק, פחות בתוך המשחק, שבו הוא מעביר מה שהיה לא בראש, בצורה כזו או אחרת, לפני שהתיישבנו לשולחן.
שיהיה ברור, אני לא אומר שהמנחה לא משחק, או לא יוצר בכלל. אבל אני פועל לפי המצבים שהתווה לי המנחה. אני יוצר באותו הרגע, מהמקום הכי מיידי שיש. כל כך הרבה פעמים יצא לחשוב אחרי פגישה "וואו, הייתי עושה את זה אחרת" או "הנה מה שהיית אומר למלך עכשיו, אחרי שחשבתי על זה".
אבל לא חשבתי על זה, והגבתי, ויצאה תוצאה, והיא הכי נכונה וקיימת שיש.

 

-         בעיית ריכוז
כבר אמרתי מספר פעמים, באירועים שונים, מעל דפי העיתון, הפורומים השונים ובכל מיני שיחות, שאני מסוג האנשים שמסוגל להיות במשחק עמוק, לצאת ממנו לרגע לאיזה בדיחה, ולחזור למשחק עמוק.
זה חביב בתור שחקן, אם אתה יודע לשמור על הגבול.
זה אסון בתור מנחה. כשאני, בתור מנחה, יוצא מהמשחק, אני לא יוצא לבד. אני מוציא את כל השחקנים שלי איתי, ולא בטוח שכולם חוזרים מהר למשחק.

 

-         פחד
כן, גבירותיי ורבותיי, פחד פשוט וטוב. אני משחק כבר שנים. זה מה שאני יודע, וזה גם מה שאני אוהב.
הרי תמיד מלווה פחד לכשאנחנו באים לבצע משהו חדש, שמעולם לא עשינו, נכון? במיוחד אם זה משהו מול אנשים, שיכול להיות וישפטו אותנו ויגידו אלינו דברים, לא?
זה טבעי ואנושי. למזלנו (ומזלי), ניתן להתגבר על הפחד הזה, בכל מיני שיטות.
היום אני חושב שפשוט אין לי כרגע את המשאבים הנחוצים לי על מנת להתמודד עם הפחד הזה. הוא לא פחד משתק, ואני משוכנע שאם אני אתחיל עכשיו להריץ הוא יעבור מהר. אבל המשוכה הראשונה היא הכי גבוהה, והכי קשה. כשיהיה לי כוח להרים את הרגל, אני בטוח אעשה את זה. בינתיים, אני נהנה לשחק.

 

-         אם זה לא שבור, למה לתקן את זה?
בהמשך לאמירה והפיסקה הקודמת, מעבר לפחד, אם יש משהו שאני עושה, ואני אוהב, ואני טוב בו, למה לשנות אותו?
שינוי הוא דבר טוב וחיובי, כשהוא בא מתוך צורך. שינוי לצורך שינוי הוא לאו דווקא חיובי, ושינוי שלא נחוץ עלול להיות לא מועיל, ואולי אפילו לגרום לתוצאות ההפוכות ממה שרצינו.

 

אני מניח שזהו בערך. יש לי הרגשה שחלקכם לא תסכימו עם הצורה בה תיארתי חלק מהדברים. מקובל, ואפילו רצוי.

אני מגיש כאן את צורת החשיבה שלי, את מה שנכון בשבילי. לכל אחד נכון משהו אחר, וזה מה שהופך אותנו לחברה, וקהילה, כל כך פורה ויפה.

 

כמו תמיד, לתגובות, רעיונות, הערות, הארות וסתם לדבר,

 

שלכם תמיד,

 

יובל

 

Yuv48@Yahoo.Com