עניינים מורכבים

מאת: ערן בן-סער

 

לפני...

"רטוב לי! הציפוי הזה בכלל לא אטום!" צעק השרת הישן של אתר דימונס.

"שתוק," אמר זיו, "הוא אטום מעולה, עכשיו תן לי להתרכז, אני תמיד הולך לאיבוד באוקיאנוס ההודי."

מלמעלה לווין תמים צילם את זיו שוחה לו חזרה לישראל עם השרת הישן שלנו על הגב.

 

קצת לפני...

"זו הפתעה?" שאל אותי ג'וני.

"כן, אתה מאד תופתע." עניתי וחניתי במגרש של שדה התעופה.

"לקח לכם זמן." אמר איתי שחיכה לנו, "המטוס נוחת עוד כמה דקות – אני אעביר אתכם מסביב כדי שלא תצתרכו לעבור את כל האבטחה."

"מטוס?" שאל ג'וני, "טסים לחו"ל?"

"לא." עניתי, "קיבלנו משהו בשבילך."

הלכנו אחרי איתי שנכנס בדלת מצידו של המסוף עליו היה כתוב: "לעובדים בלבד!", "עבור רק אם יש לך אישור כפול!" וכן: "סגור לצורך תיקונים."

עלינו כמה מדרגות, הלכנו במסדרון ארוך וחשוך, ויצאנו מדלת אחרת החוצה אל מסלולי הנחיתה עצמם.

"הנה הוא." אמר איתי והצביע על בואינג נוחת שנשא עליו את דגל איטליה.

 

רצנו אל מטוס התובלה והמתנו בסבלנות מאחור כשהוא נפתח.

"אתה ערן?" שאל אותי פועל תחזוקה שיצא מהמטוס.

הנהתי.

"תחתום כאן." הוא אמר והגיש לי הר של ניירות.

מה אפשר לעשות? חתמתי.

צוות המטוס פרק אל המסלול מקרר ענקי.

"מה זה? מה זה?" שאל ג'וני וקיפץ מרגל לרגל.

"הפתעה." עניתי ופתחתי את המקרר, בפנים היה כדור שלג ענקי.

"תה-דאם!"

פניו של גו'ני לבשו מבט מהורהר.

"זוכר שאמרתי לך שאני אהרוג אותך באמצעות כדור שלג?" שאלתי אותו.

"כן!" אמר ג'וני ופניו חזרו לזרוח, "באי סי קיו!"

"נכון." עניתי. איתי עזר לי להרים את ג'וני והתחלנו לקבור אותו בתוך הכדור.

"קר." העיר ג'וני.

"כן," ענה איתי, "זה מה שאמור להרוג אותך."

 

הנה זה בא...

שירי מילחה את החביתה שלה נמרצות. מורגן בהתה בה במבט תוהה.

"את יודעת שזה אבי, נכון?" שאלה מורגן.

"אז?" ענתה אישתי.

"לא, כלום, רק רציתי להיות בטוחה שאת יודעת."

השתיים אכלו בשקט את ארוחת הבוקר של בית הקפה 'קפה'.

"אז מה את עושה היום?" שאלה מורגן.

"עובדת." ענתה אישתי, "אבל לא יותר מדי."

"נו טוב, אני מניחה שאני צריכה להפסיק להסתובב בכל מיני חנויות ולחזור לאלכימיה שלי."

שירי נפנפה למלצרית את תנועת ה'חשבון' האוניברסאלית.

"תגידי, את שומעת את זה?" שאל מורגן.

"את מה?" שאלה שירי.

"רעש כזה של רוח נושבת, אבל אחורה."

שירי הקשיבה בדריכות. "לא," היא ענתה, "אני לא שומעת כלום."

"זה מתחזק. את בטוחה?"

"לחלוטין. אולי נכנס לך סבון לאוזן?"

"ממה? מהלחמניות עם הגבינה, מסלט הירוק או מהחבי..."

שווווווווווווווווווווו

שירי מצמצה והביטה שוב.

"אוצה אוקריה!" אמרה מורגן.

לאט, לאט נשלחה ידה של שירי אל הטלפון הסלולארי שלה, אצבעותיה חייגו אלי בעוד עיניה נשארו נעוצות במורגן.

"אוטובוס?" שאלה מורגן.

 

שדה התעופה בן-גוריון, יום ג', 10:34

הפלאפון שלי צלצל.

"היי שירי!" עניתי באושר.

"היי ערן." ענתה אישתי בקול מוזר.

איתי השמיע קולות אחרונים של מאמץ בשעה שהוא דחף אל תוך כדור השלג את רגליו המבצבצות של ג'וני.

"מה קרה?" שאלתי.

"משהו מוזר עם מורגן." ענתה שירי.

"אז הכל כרגיל."

"לא. ממש לא."

דרך הטלפון שמעתי קול דק צועק משהו כמו "אוצה עוגה! עוגה!"

"יש שם ילדים?" שאלתי.

"ילדה." ענתה שירי.

איתי סימן לי בידו שהוא מטפל בהכל, ויחד עם צוות המטוס הוא דחף את כדור השלג חזרה למקרר ואת המקרר חזרה למטוס.

"תראי, אני סיימתי כאן, אתה יכולה לבקש ממורגן לטלפרט אותי אליכן."

"אני יכולה," ענתה שירי, "אבל אני לא בטוחה אם היא יכולה. שניה, אבי חזר לעצמו."

"ערן?" שאל אבי.

"מה?"

"כנס לאוטו, סע אליך הביתה." קולות של ריחרוח בקעו מהקו.

"שירי אומרת שגם תעצור לקנות חיתולים."

 

הפסקה לצורך כריש

"כריש! כריש!" צעק השרת הישן של דימונס.

"תפסיק להפריע לי להתרכז." ביקש זיו מהשרת הרעשני.

"יש כריש אחרינו!" התעקש השרת לצרוח לזיו באוזן.

זיו הפסיק לשחות, הסתובב והביט בסנפיר הכריש שהתקרב אליהם. הוא נאנח, שלף גלגל הצלה מהחגורה והניח עליו את השרת. "אל תתרחק." הוא אמר.

"מה?" אמר השרת, וגם "רגע, אמא! אני לא יודע לשחות! אני מברזל, אני אשקע!"

זיו הסתובב סביב עצמו במים, היה הבזק מסנוור של אור, ואז על הים (כן על הים) נעמד לו כריזמוס בחליפת אלוויס נוצצת.

"אני... ני... ני... כריזמוס... מוס... מוס...!" אמר כריזמוס.

הוא כיוון את המקרופון שלו אל הכריש ולחץ על הכפתור עליו היה כתוב "גלי קול משתקים."

"ואוו!" אמר השרת לאחר כמה רגעים.

 

הבית שלי, יום ג', 11:45

"הגיע הזמן!" אמר אבי שפתח את הדלת.

"אני חושב ששעה וקצת זה לא רע מבן גוריון לכאן, בעיקר אם יש פקקים ואם עצרתי לקנות חיתולים." עניתי.

אבי לקח את חבילת החיתולים מידי ונתן לי להיכנס לדירה שלי.

שירי ישבה על השטיח, מבט של יאוש קל בפניה. היא השגיחה על ילדה קטנה, בערך בת שנתיים, שישבה בתוך הר של במבה ונופפה בשתי סוכריות ענקיות.

"מי זאת?" שאלתי והצבעתי על הזעטוטה.

"הופלה!" אמרה הילדה ונופפה את אחת הסוכריות שלה לכיוון אבי.

אבי הפך למלחיה. אומנם מלחיה גדולה, עשויה מספוג רך ומאד צבעונית, אבל ללא ספק מלחיה.

"יש שאלות?" שאלה אישתי.

"יופי," היא אמרה אחרי שלא הראתי סימנים שאני עומד לסגור את הפה, "תטפל בזה." היא הרימה את מורגן, לקחה את חבילת החיתולים ועברה לחדר השינה שלנו.

 

רבע שעה אח"כ

שירי יצאה עם מורגן על הידיים מחדר השינה ומצאה אותי באותה פוזה בדיוק. אבי, שכבר חזר לעצמו, צייר לי בינתיים שפם וזקן עם עט שחור.

"אולי תהיו מועילים ותעשו משהו בעניין?" היא שאלה.

"למה?" שאל אבי, "דברים כאלו בדרך כלל מסתדרים מעצמם."

"אוגי!" צעקה מורגן ונפנפה לעבר המקרר שנפתח והחל לזרוק עוגות שוקולד החוצה.

"זה למה!" צעקה אישתי, "וזה והעובדה שהיא מוציאה לי את החשק לעשות ילדים בעצמי!"

"אוקי!" נכנסתי למצב פעיל, "שירי, את אחראית עם מורגן. אבי אתה אחראי על הנשקיה, אני אחראי על התכנון."

"רוצה לקרוא לאמיר?" שאל אבי.

"לא." עניתי, "אני מעדיף שאמיר ישאר במרכז הבקרה."

 

הפסקה נוספת

"אני לא מבין למה המחשב לא מגיב כמו שצריך." אמר הטכנאי הראשי פלוק במבטא סובייטי כבד, "הכל נראה כמו שצריך."

"זה ממש לא מעניין אותי," ענה מינג-צויי-וונג, "בתור האחראי על מודיעין סיכולי - סקטור שלוש אני צריך את המחשב הזה עובד, ועכשיו. הוא מנהל לנו את כל רשת הלווינים. אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שכל פעם שהוא מתחרפן ככה כל לוויני הריגול שלי בעולם מראים לנו תמונות של פרחים בהולנד. אני לא סובל את הולנד!"

"אני מאד מצטער, אדוני, אבל באמת – הפתרון היחיד זה לקנות מחשב חדש."

"יש לך שלוש מאות מיליון דולר מיותרים שאני לא שמעתי עליהם?"

"לא," ענה פלוק בהיסוס, "אבל אני בטוח שלממשלת יפן יש."

"תתפלא." ענה מינג-צויי-וונג, "אין. שמע, הבעיה הזו חוזרת פעם בחודש בערך – די נמאס לי."

 

כחמש מאות מטר מתחתיהם, בכוך סודי מתחת לפני האדמה שגודלו לא עלה על גודל של חדר שירותים קטנטן ישב לו אמיר-פרו. המחשב הנישא שלו היה מחובר לכבלי התקשרות התת-קרקעיים של מרכז הבקרה של סקטור שלוש והוא צפה בתמונות הלווין האמיתיות ששודרו אליו.

"מרשים." הוא אמר לעצמו אחרי שזיו טיפל בתמנון הענק האחרון עלי אדמות.

מידי פעם הוא וידא שהמחשב שלו עדיין משדר תמונות של פרחים בהולנד למחשב הבקרה למעלה, אבל הוא בעיקר גלש בפורומים של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל ואכל "שוויטוס", שזה איזה חטיף יפני שעושים מעקרבים.

 

השאול, יום ג' (היום הראשון של שארית חייכם), 13:02

"מגניב." אמר מנכ"ל גיהנום נצחי בע"מ לאחר שמורגן הפכה את אמבט הגופרית שלו לאמבט מיץ פטל.

"אני שמח שאתה נהנה..." התחיל אבי.

"או, אני לא," אמר המנכ"ל, "אבל אחרי זה אני עומד להכריח את עזיזיפת לשתות את זה, וזה יהיה מאד מהנה."

"נחמד." עניתי, "עכשיו תסדר את מורגן.

"למה?" שאל המנכ"ל, "אנחנו לא עשינו לה כלום."

"סליחה? יש לכם אחריות מלאה על הכוחות שלה! זה כתוב בחוזה." דחפתי לו את החוזה אל מול העיניים.

המנכ"ל הרכיב את משקפיו ועבר על הטקטס שהיה כתוב בדם על מגילה שנוצרה מעור אנושי ונחתמה בליל ירח מלא בנוכחותם של אלים מתים.

 

טוב, לא. כלומר – זה קטע ספרותי די נפוץ, כדי להכניס את הקוראים לאווירה הנכונה כותבים כל מיני תיאורים אוקולטיים וגותיים כדי שירגישו איך שאנחנו הרגשנו בנוכחותו של המנכ"ל. זה עובד, בד"כ, אבל אין לזה שום קשר למציאות. החוזה נחתם בדיו שחור רגיל, מעט פיילוט פשוט, על נייר משרדי (A4) בצהרי יום רביעי על כוס תה. הנוכחים היחידים היו המנכ"ל, מורגן והמלצר. אבל חשוב לי שתבינו שהרגשנו כמו שהרגשנו, למרות שלמען האמת לא הרגשנו ככה, אולי בגלל שדווקא ידענו איך באמת נחתם החוזה. יש שאלות?

 

"תראה," אמר המנכ"ל, "בלי ספק יש לנו אחריות מלאה לתפקודם התקין של הכוחות שלה."

"יופי." אמר אבי.

"אבל כמו שראיתם כרגע הם עובדים בלי בעיה."

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"היא הפכה לי את האמבטיה למיץ." ענה המנכ"ל, "זה נראה לי כמו כוחות פועלים."

"אז מה נעשה עכשיו?" שאלה שירי.

 

שאלה מעולה, אתם חייבים להודות. אישתי תמיד יודעת לשאול את הדבר הנכון בזמן הנכון, זה תופעת לוואי של להיות תמיד צדקת. כך או כך – כדי לדעת מה עשינו אח"כ תצתרכו לחכות חודש שלם! כן, כן, שמעתם נכון – זה חלק א' ובחודש הבא יהיה חלק ב'. נלוז מאד מצידי, אני יודע. אבל ככה זה – אני בן אדם נלוז למדי.