כישור הזמן

מאת: בוריס גרושקו

 

רוברט ג'ורדן הוא אחד מהסופרים הפופולאריים בספרות הפנטזיה היום, ולא ספק אחד האיכותיים שבהם. יותר מזה, ג'ורדן הוא סופר שמציב סטנדרטים חדשים לז'אנר. מדוע?

                  

ספרות הפנטזיה המודרנית התחילה עם טולקין. ובתור האיש שבעצם התחיל את הז'אנר, טולקין קבע מעין נורמות , הן ספרותיות והן עלילתיות , שאליהן סופרי הפנטזיה בדורות הבאים שאפו להגיע- שר הטבעות וכל ספרות הארץ התיכונה כפי שהוצגה ע"י טולקין היו, בעצם, מעיין מודל לחיקוי לסופרי הפנטזיה שבאו אחריו.

אלא שכפי שקורה בד"כ, הזמנים השתנו, הגישה החברתית - פוליטית השתנתה גם היא, וככזו היא גררה גם שינויים בספרות כולה, וגם בספרות הפנטזיה.

רוברט ג'ורדן מהווה, לפחות בשבילי, שיאה של איזושהי מגמה- לא עוד שואפים סופרי הפנטזיה לכתוב איזשהו סיפור אגדה, ספר שמתאים לבני כל הגילאים. חלה איזושהי מגמה או אפילו יותר נכון (ומדויק) , התבגרות. בין אם זה מייקל מורקוק באפלוליות (ואולי אף במידה מסויימת בסוריאליזם) שלו, גורג' מרטין בריאליזם המוחלט שלו,  גלן קוק במינימליזם וכמובן ג'ורדן, ספרות הפנטזיה עברה את מה שעברו משחקי התפקידים- כמו  שמשחקי התפקידים עברו מחוסר בריאליזם ,ובמקרים רבים אף רדיפת כוח, לסגנונות וצורת משחק המותאמות יותר למשחק ריאליסטי ולעיתים גם אישי יותר, כך הפכה גם ספרות הפנטזיה לז'אנר בוגר יותר, מותאם הרבה יותר להעברת רשמים חדים  יותר, ולפי דעתי לפחות, לאיכותית הרבה יותר.

 

ג'ורדן בסדרת ספריו-" כישור הזמן" מתאר את סיפורם של שלושה נערי כפר( ושתי נערות כפר) ואת השינוי בחייהם במשך תקופה של שנים מספר. את ספריו ניתן לתאר באותה מילה שהשתמשתי בה קודם- התבגרות. "כישור הזמן." היא ללא ספק סאגה שמדברת בעיקר על התבגרות- הדמויות מתחילות במצב שבו מתחילים עוד מספר גיבורי פנטזיה מפורסמים- גאריון של אדינגס, גד של לה גוין, ומידה מסוימת גם גיבוריו של טולקין. אולם  התהליך שעובר עליהם הוא שונה במידה עצומה מכל אותם סופרים- כל העלילה מספרת בעצם על רצף של טלטלות ותהפוכות העוברות על הדמויות- מתחילת העלילה שבו כפרם מותקף, וכלה, כך אני מניח, בקרב הגורלי בשאיול גאל. חשוב לציין  שבאותן טלטלות ישנה חוקיות רבה(וחשובה)- בערך פעם-פעמיים בספר(במקור, בעברית, תודות לחברינו היקרים באופוס ) , לא משנה מהי מהירות התנהלותה של העלילה(שבה נעסוק מאוחר יותר), ישנה תמיד נקודה שבה המתח מגיעה לנקודת שיא- ה"אפוגיה", בה בד"כ מתרחש קרב גדול, ונפתרות בעיות מספר שמעסיקות את הדמויות, יתר על כן, כמעט כל נקודת שיא שכזאת מהווה שינוי קיצוני בחייהן של הדמויות, וככזאת מהווה בהחלט אבן דרך הן בעלילה, והן בהתבגרות הריגשית של הדמויות.

 

הצורה שבה באה  לידי ביטוי אותה התבגרות היא, כמובן, שונה וייחודית לכל אחת מן הדמויות, אולם בכולן היא מורגשת- כמובן שברנד ,כדמות ראשית, שינוי זה מורגש יותר, אולם גם בשאר הדמויות שינויים אלו מורגשים טוב למדי.

 

ג'ורדן בחר להקשות על עצמו ולספר לא רק על הליך התבגרות "רגיל", שאותו עובר/ת בד"כ כל איש או אישה בגילאים של הדמויות בסדרה זו (או לפחות כך זה היה בתקופה המקבילה היסטורית- ימי הבינים, ואולי אף תחילת הרנסנס) אלא שג'ורדן בחר להוסיף עוד גורמים- הכוח האחד, הזאבים, "מזלו של אדון האופל",השיגעון(בהמשך) וחשוב, אולי יותר מכולם, הט'אוורן.

 

הט'אוורן הם אנשים אשר בעצם "מעקמים את הגורל" ולכן יכולים לסבול ממזל (או חוסר מזל, תלוי כיצד חושבים על כך) עצום, אבל , ואולי בעיקר, מאיזשהו חוסר יכולת לבחור- חייהם זורמים (כפי שרואים טוב מאוד אצל פרין מאט ורנד) לעבר מטרה וכיון אחד- שאיול גאל.

 

שאיול גאל הוא המקום שבו אמור להיערך (כפי שנערך כבר בעידן קודם) קרב. הקרב אמור להיערך בין כוחותיו של אדון האופל לבין כוחות האור, אשר אמורים להיות מונהגים ע"י הדרקון שנולד שוב.

 

הדרקון הוא דמות חצי אגדתית אשר הביסה בעידן קודם  את אנשיו של אדון האופל ויצוריו המעוותים והצילה את העולם, אולם תוך כדי כך גם גרמה לזיהומו של סאידין, החצי הגברי של מעיין האחד(שהוא בעצם ה"מקום" אשר ממנו שואבים המעלים- ה"מכשפים" של עולם זה- את כוחם).

 

ומשום כך נחשב הדרקון  שנולד שוב, שאמור להיות בעצם גילגולו של הדרקון בעידן הנוכחי, לדמות מפחידה ומאיימת- נכון שמצד אחד הציל הדרקון את העולם בפעם הקודמת, אך מצד שני הוא זיהם את סאידין, ובכך גרם ל"שבירת העולם"(מעיין אסון עצום שלמעשה ריסק את העולם- יצר יבשות וכו') שאותה ביצעו מתעלים- "אאס סדאי" זכרים אשר השתגעו בגלל הכתם בסאידין. ובגלל שהדרקון שנולד שוב אמור להיות גבר שיוכל לתעל את הכוח חוששים ממנו ומפחדים ממנו. ובצדק- הרי הוא אמור להשתגע.

 

השיגעון הוא עוד גורם שבגללו אני אוהב כ"כ את הסאגה הזאת- הוא בעצם כ"כ מדהים במפני שהוא מעלה את השאלה "היכן בעצם עובר גבול השפיות?" שאלה אשר אותה שואלים עצמם(גם אם לא ממש באותה צורה שבה אני מעמיד זאת) גיבורי הסדרה, ואשר , לפחות בינתיים, נשארת לא פתורה.

 

מה עוד טוב בג'ורדן?

 

ההתייחסות שלו לטוב ורע היא פושט מדהימה- נכון שהוא בוחר להמשיך איזשהו קו (שלפי דעתי עצוב שעדיין דובקים בו) שע"פיו ה"רע הגדול" הוא רוע עצום ולא אנושי(כמו בכל התפיסה הטולקינאצית*), האנשים שמשרתים את "רוע הגדול" מהווים , לעיתים קרובות, רוע אנושי שניתן להבין אותו, ואף להזדהות איתו.יתר על כן, ישנם גם "רעים" אשר משרתים את הרוע אשר אינם דמויות שליליות כלל וכלל(או לפחות כך בחרתי לראות אותם)- כמו אסמודין.

 

העלילה היא רחבת יריעה בצורה מפחידה- היא משתרעת על גבי עולם שבו קיימות יותר מתריסר תרבויות שונות ומגוונות, המתוארות בצורה מדהימה. יתר על כן- לעלילה גם יש קפיצות בזמן, דבר שרק מוסיף והופך אותה למגוונת הרבה יותר. יתר על כן- הדמויות הם כנראה האנשים החשובים ביותר בכל הזמן, דבר שחייב לתרום רבות לסיפור.

 

שיטת הקסם היא חדשנית למדי ומדברת על קסם שהוא בעיקר (כמעט ברוב מוחלט) יסודני, ומציגה פירוט מדהים של רעיונות בנוגע לקסם, אביזרי קסם  , דעות שונות בקשר לשימוש בו ועוד(מה שיכול להוות עזר מדהים לכל מנחה וכמעט לכל שחקן, ולמרות שחלק גדול מהרעיונות העולים פה אינם מקוריים  ו/או יצירתיים יותר מאלו של גודקינד/פיורי/אדינגס, הם בהחלט מהווים עוד אחד מהפרטים שהפכו את "כישור הזמן" לאחת מסדרות הספרים האהובות עליי.

 

עולם החלומות.

 

הדמויות. פשוט כ"כ אנושיות, מלאות ו"עגולות" בצורה מדהימה. נכון שאצל מרטין הן יותר מפורטות וריאליסטיות, אבל ,אולי בגלל שאצלו הן גם פחות מרכזיות, ואולי גם מפני שרובן לא בגיל קרוב לשלי, קשה לי יותר להזדהות איתם.

 

לסיכום ניתן, ואף נחוץ, לומר שרוברט ג'ורדן מהווה איזשהו סימן שאולי אנחנו רואים, סוף סוף, שינוי בספרות הפנטזיה- ספרות אשר שוברת מוסכמות רבות כ"כ מתקופת טולקין היא אולי לא דבר ייחודי עד כדי כך בימים אלו, אולם העובדה שיכולה להיכתב סידרה שהיא שונה במובנים רבים כ"כ מספרותו של טולקין ועדיין להימכר בצורה מטורפת אומרת המון. ובכן, נכון שספרי שירותים  כמו הארי פוטר, וספריהם של  R$T* עדיין נמכרים המון, אבל לראות שגם ספרים מסוג אחר יכולים להימכר, ואפילו להימכר טוב, בהחלט מעלה חיוך אופטימי.

 

בוריס גרושקוב

 

*- הערת העורך: הכוונה לכך שחלוקת העולם לרוע מוחלט וטוב מוחלט ,כמו בספריו של טולקין, מזכירה מאד את אידיאולוגית הגזע הנאצית ואין כוונה לכך שטולקין הוא נאצי או שספריו הם ספרי קודש נאצים, הוא קורא לנאציזם או קוראיו הם נאצים. לתשומת לבכם.

 

*הערת העורך: הכותב אינו משקף את דיעות אנשי הצוות ופרסום הכתבה אינה מראה על הסכמה ולא הקלה ביותר עם דעתו ,מרומזת משהו, של הכותב.