"...כשהדמות שלי חושבת יותר ממני" (מורטישיה)

מאת: יובל אורנר

 

מה זאת אומרת? ולמה בכלל להעלות את זה?

 

ישבנו כמה חברים, ודיברנו על משחקי תפקידים בכלליות, ובין היתר עלו נושאים כמו משחק עם אקשן, משחק של דמות, וכדומה.

בשלב כלשהו נסבה השיחה על משחק של רעיונות, או משחק מופשט, אם תרצו.

ניסיתי להסביר לחברי לדיון מדוע אני לא אוהב משחק עמוק מדי, או משחק "הו" מדי, ולא ממש הצלחתי, עד שמורטישיה הואילה בטובה לזרוק את המשפט הנ"ל לחלל האוויר, ובכך גרמה לי להתחיל לכתוב (ושוב תודה...)

 

אחת הסיבות שאני משחק משחקי תפקידים היא בשביל הכיף. אני לא ממש רוצה לפתוח את הדיון העתיק והמסובך על "אומנות מול משחק מול הנאה מול יצירה", אבל בקטן, על זה מדובר.

 

אני אוהב לשחק. אני נהנה מזה. אני אוהב להיות עם החברים שלי, ומשחק בשבילי הוא גם מפגש חברתי. אני אוהב להיכנס לעולם אחר, לדמות אחרת, להסיר מעלי את מה שהיה קודם ולהתרכז, ולו ולכמה שעות, בעיקר במה שקורה מסביב לשולחן, ולא בדברים מסביב.

כמו כן, אין לי כל בעיה להיכנס לדמות, לחשוב כדמות, ליצור אותה בתהליך ולהיות, במידה מסוימת, הדמות.

 

איפה מתחילה לי הבעיה? בדיוק כמו הכותרת, כאשר הדמות שלי חושבת יותר ממני. כלומר, כאשר היא מתעסקת בדברים, בעיות, רגשות, צרות ורצונות, שאני, בחיי היום יום שלי, לא מגיע אליהם, ואפילו לא מתקרב.

 

כמובן וברור לי שזו הדמות, ומן הסתם היא תיתקל בבעיות שאני לא נתקל בהן, בין אם כי מדובר בעולם אחר, ובין אם כל סיבה אחרת. אבל כאשר הדמות שלי עוסקת מפגש אחר מפגש בבעיות קיומיות, בהוויה שלה עצמה או של העולם, כאשר כל מפגש (כמעט) הוא דיון מעמיק בין הדמויות, או יותר גרוע, בין הדמות לבין עצמה, אז המשחק מפסיק להיות מהנה בשבילי.

 

הדמות, בעיני, היא חלק ממני, היא יצירה שאני יצרתי, והיא משהו שאני נופח בו חיים כל יום חמישי. יתכן ואני חושב עליה במהלך השבוע, איך היא הייתה מתנהגת במצב כזה או אחר, על מנת להגיע לרמה טובה יותר של הדמות שיצרתי. יתכן ואני עונה על שאלון, ממשיל משלים וחושב עמוקות על מה היא בעצם רוצה מהחיים, אבל שוב, הכל על מנת להגיע להבנה טובה יותר של הדמות אותה אני משחק, וכל זה קורה, בעיקר מחוץ לשולחן.

 

בשולחן עצמו, אני רוצה לשחק. אני לא רוצה לשבת מול המנחה ושאר השחקנים עם מבט זחוח, בעודי תוהה על הצעד הבא שעלי לעשות, כאשר הוא חסר כל צורה ממשית לחלוטין. אני לא רוצה להעביר במוחי התמודדויות פילוסופיות, דיוני שדה עם חברי לקבוצה, או בדיקה מוסרית וחברתית על כל צעד.

 

מצד שני, על מנת להבהיר, אני גם לא רוצה סתם לבעוט בדלת ולהיכנס, לזרוק קוביות ולקבל נק"נ.

 

אני אוהב משחק דמות. באמת. פעמים רבות אני מבקש מהאנשים סביבי להעביר לי את חוות דעתם במידה ואני עושה משהו שנראה מאוד חריג לדמות, ואולי אני חושב כמו יובל, ולא מה שהדמות הייתה עושה.

 

אבל הדמות היא עדיין שלי. אני עדיין יצרתי אותה, ואני עדיין שולט בה. וכשהיא מתחילה לחשוב יותר ממני, זה, מבחינתי, בעיה.

 

אז משחק עמוק הוא נחמד, באמת. והוא חשוב, ויפה וטוב, אבל עד השלב בו אני מוצא את עצמי לא מבין מה הדמות שלי אומרת, ולמעשה מאבד את הקשר איתה, כי היא הלכה למקום רחוק מדי, עמוק מדי, ואני, כשחקן, כבר לא מחובר אליה.

 

דוגמה מצוינת היא המשחק בו אני משחק כעת. כל עוד המשחק נסב סביב אינטריגות פנימיות, מהולות במעט אקשן טוב, היה כיף. כל עוד היה מדובר במלאכת חקירה, בילוש אפילו, וניסיון להבין מה בעצם קורה כאן, זה היה כיף.

 

בשלב מסוים, זה הפסיק. המשחק הפך להיות רק חשיבתי, ברמות פילוסופיות מסוימות. כל מפגש נהיה בדיקה של הדמויות מול עצמן, מאבקים פנימיים, החלטות חורצות גורל, להן ולעולם.

 

זה השלב בו התחלתי פחות ליהנות. זה השלב, בו הדמות שלי נאלצת לחשוב על בחירה בין שלוש דרכים אפשריות להמשך קיומה, כל אחת מהן ברורה פחות מהשניה. זה השלב, בו הדמות שלי מונעת על ידי תהיות קיומיות, מדי יום ביומו. זה השלב, בו הדמות שלי חושבת יותר ממני.

 

...ואני, עם כל הכבוד, אוהב לחשוב. אבל קצת קשה לי עם מצב בו הבעיות האלה הן יום-יומיות. עם משחק שמושתת על הבעיות האלה. עם קטעים שהם, למעשה, דיונים בין דמויות, על מהות העולם ועתידו- ברמה המיידית וברמה הגבוהה והעתידית.

 

אני לא רואה את עצמי חושב על הדברים האלה מדי יום. יחד עם זאת, אני חושב על זה מדי פעם. זה נמצא, זה קיים, כמו אצל כל אדם, השאלות והתהיות הקיומיות: איך אני משפיע ולאן אני הולך מכאן?

 

אבל לא ביום יום ולא בצורה בה המשחק מתבסס על החשיבה הזו ועל התוצאות והמסקנות של הפילוסופיה המופשטת פחות ,או יותר, הזו.

 

כשהדמות שלי חושבת יותר ממני, אני, כשחקן וכאדם, כבר לא מעוניין בה.

 

 

יובל