הומור

דיון רציני ומעמיק בשטויות

מאת: אבי סבג

 

 

קול מתכתי בקע ממתקן המפיות בשיפודיה של שאול "לפני שלושה ימים קבוצה מסתורית פרצה למשרדי "אוסם" וגנבה את המתכן הסודי לייצור במבה..." קריאות שבר וזעקות אימה נשמע מצד המאזינים "...אין צורך לפרט את ההשלכות הרות האסון של העניין ואת הסיכון המיידי לביטחון המדינה. המשימה שלכם, אם תחליטו לקבל אותה, תהיה לאתר את הגנבים ולהשיב את המתכון. רבותי, הזמן קצר ומלאי הבמבה הולך ואוזל בעוד יומיים תשאר בארץ רק במבה אדומה" רק הודות לניסיונם הקרבי העשיר ועצבי הברזל שלהם הצליחו המאזינים לשאת את חומרת  הבשורה "אה כן ועוד דבר.. אם מישהו מאנשי הצוות נתפס או נהרג המשרד יכחיש כל קשר אליכם. ההודעה תשמיד את עצמה בעוד חמש שניות. ארבע. שלוש...."

ענן של קרעי מפיות מילא את חלל השיפודיה. המרוץ כנגד הזמן החל, עכשיו צריך רק לחמוק מזרועותיו השעירות של שאול ואפשר להתחיל להציל את העולם...

 

לפני הכל מילה אחרונה של רצינות.רבים נוטים להתייחס אל משחקי תפקידים הומוריסטיים כאל האח הקטן והמפגר של צורות המשחק הרציניות והמכובדות יותר. רוב רובם של המסרים המועברים אל הקהילה דנים בשיטות ואופנים להעמיק את המשחק ולהפוך אותו לאיכותי ומציאותי אמין וטוטאלי יותר עד שלפעמים שוכחים שהמטרה הראשונית היא הנאה. לקוראים  שמרימים גבה לנוכח שורות אלה ורואים במשחקי תפקידים צורת אומנות (הגדרה נכונה בעיניי) אומר רק שגם מטרתה הראשונית של האומנות היא לספק הנאה וחוויה אסתטית או אינטלקטואלית.

 

משחק הומוריסטי כמו סרט או ספר מצחיק מתנהל מבדיחה לבדיחה וככל שהמרחק בין שניים קצר יותר כך ההנאה גדולה יותר. העלילה ברוב המקרים שולית ומטרתה היחידה היא ליצור סיטואציות מצחיקות. לכן אם תבחנו את העלילות של רוב הקומדיות המוצלחות באמת תגלו שאירועים מחוברים זה לזה בצורה רופפת לחלוטין וככל שהן מטופשות יותר כך הפוטנציאל לצחוק עולה. עלילה שכזו יכולה להיות (ואלי אפילו כדאי שתהיה) משהו שתשלפו ברגע לדוגמה "בעקבות אפקט החממה קבוצת אנשי מערות שהיתה קפואה במשך אלפי שנים מופשרת ומתחילה להסתובב ברחובות ניו-יורק ותובעים את סנטרל פארק כשטח מרעה לממוטות."

 

לעולם, לעומת זאת חשיבות גדולה במיוחד מפני שהוא צריך לאפשר את קיומן של עלילות מצחיקות לאורך זמן ומה שחשוב עוד יותר הוא צריך להוות בסיס נוח לאלתור. משחקים הומוריסטיים נוטים להיות עוד פחות צפויים ממשחקים רגילים בהם המנחה יכול לצפות להחלטות פחות או יותר הגיוניות מצד השחקנים. במשחק הומוריסטי הטירוף הוא העיקר ואם לא תתבסס על גיבוי של עולם מתאים תמצא את עצמך נקלע לקטעים יבשים ומשעמים. מסיבות אלה (וגם כי ככה אמרתי) מומלץ להשקיע מעט מחשבה, הרבה מקוריות והמון טירוף בבנית העולם שלכם או לחילופין לפנות למגוון המאד מצומצם שתעשיית משחקי התפקידים טרחה להעמיד לרשותנו.

 

כמו בסרטי קולנוע או ספרים ניתן למצא עלילות שבעיקרן הן עלילות דרמטיות או עלילות פעולה ומשובצות לאורכן בדיחות וסיטואציות מצחיקות שנובעות בעיקר מאופיים של הגיבורים. הדוגמה הקלאסית היא סרטיו של ברוס ווליס ודמות האנדר דוג הכמעט קבוע שלו. גם בסרטים שהם סרטי פעולה קלאסיים כמו "מת לחיות" או "בכוננות מתמדת" תמיד תשמעו איזו יציאה שנונה מצחיקה מברוס שלפעמים תצחיק הרבה יותר משלל הפרצופים והעיווטים של ג'ים קרי. זה לא הופך את הסרטים האלו לקומדיות ובהקבלה למשחק דמויות שיש בהן שינינות והומור לא יוצרות משחק הומוריסטי.  משחק הומוריסטי הוא משחק בו הצחוק הוא העיקר והמטרה המרכזית.

 

בעניי, במשחק בניגוד לסרטים בהם השורות של הגיבורים נשלטות ע"י המחבר במשחק תפקידים העולם חייב להיות מטורלל לחלוטין או שלפחות כל הדמויות המשמעותיות בעלילה משוגעות. דוגמה לכך היא "אוסטין פווארס" זה אומנם מתרחש בעולם הנורמלי שלנו אבל כולם מהנבל הראשי, דרך כל העוזרים שלו ועד סוכנויות הביון של אוסטין מטופשות לגמרי. נכון שאפשר לפגוש ברחוב אנשים רגילים והמציאות עובדת כרגיל מבחינת חוקי הפיסיקה שלה אבל עדיין כל דמות משמעותית בעלילה מגוחכת מהיסוד. אפשרות קיצונית שניה היא שהסדר העולמי כולו, כלומר כל המבנים החברתיים שלטוניים, בנויים סביב רעיון מטופש כמו שהאלוהות העיקרית היא אלוויס פרסלי, גרפילד הוא נביא האמת ואנשים חיים את חייהם ע"פ הוראות שכתובות על איריזות קורנפלקס. 

 

האפשרות הקיצונית ביותר היא שחוקי הפיסיקה עצמם שונים מהמוכרים. צורה אחת היא זו הקיימת בסרטים מצוירים, כאן החוקים בלשון המעטה, גמישים. דמויות יכולות להידרס ע"י מכבשים, להפוך לדקות כמו נייר אבל אם מישהו רק ינפח אותן באוויר הן יחזרו לתפקוד תקין. האפשרות הפחות קיצונית היא יש חוקים והם אפילו נשמרים בעיקביות אלה שהם פרטיים לחולוטין לעולם ומן הסתם מטופשים לחריד, לדוגמה לכך הם העקרונות של טרי פראצ'ט, כאן אם למשהו יש סיכוי קלוש של אחד 900,000 להצליח ברור שזה לא יקרה זה הרי נגד כל ההיסתברות לעומת זאת משהו בעל סיכוי של מליון לאחד תמיד יקרא כי ככה זה תמיד בסיפורים.

 

לסיכום העניין הזה יש לכם מגוון עצום של אפשרויות אבל חשוב לעשות את הבחירות הנכונות כדי שהעולם שאיתו תצאו לדרך יהיה מספיק מגוכח, אבסורדי ומטופש כדי שתוכלו להתבסס עליו לכל המערכה שלכם. אם אתם מעונינים  בדוגמאות מן המוכן תוכלו להתבסס על  TOON, פרנויה, ו Gurps disc world.  אם תרצו רק רעיונות להתבסס עליהם תוכלו לנצל את שלל הקומדיות המטורפות שיצאו כמו : אוסטין פאוורס, סייפס בולז, סרטי מונטי פייטון-  הגביע הקדוש, בריין כוכב עליו או אריק והויקינגים וסודי ביותר.  מתחום הספרות תוכלו לפנות לדגלס אדמס וטרי פרצ'אט. אפשרות נוספת היא לעשות סטירה או פרודיה משלכם, כלומר להתבסס על משהו קלאסי כמו שר הטבעות או בנאלי כמו טומס קלנסי ולצחוק על זה.

 

הדבר החשוב הבא הן הדמויות, בעניין הזה תשכחו את כל מה שידעתם עד היום ובעיקר את כל השאיפות המצ'קינסטיות שלכם כי ככל שהדמות דפוקה יותר ככה היא מצחיקה יותר ותתפוס מקום מרכזי בעלילה. זה לא מונע ממנה להיות בעלת יכולות או כשרונות מסויימים אבל חייב להיות בה אלמנט עם פוטנציאל קומי, משהו אבסורדי או  מטורף, הפרעת אישיות בולטת או גישה מטופשת לחיים  ועדיף שזה יתאים במיוחד לתפקיד שהיא בחרה לעצמה לדוגמה wang way, טבח סיני עם חיבה בולטת לסכינית גדולות, מאד. עיגוי לא ברור, דרך מוזרה להביע את עצמו באמצעות משפטי חוכמה סיניים עם דימויים מהעולם הקולינרי ("החיים זה כמו מטבח לא משנה כמה תסדר אותם לעולם לא תמצא את הגינג'ר כשאתה צריך אותו"), אמונה עמוקה שכולם רוצים לגנוב לו את המתכונים ושגם ברוס לי התחיל את דרכו במטבח. 

 

במשחק הומוריסטי חשוב מאד לגרום לשחקנים להיות חופשיים ומשוחררים ככל שניתן מעכבות של הגיון או דאגה לשלום הדמות שלהם או לשלמות הסיפור מפני שהמטרה היא ההומור. אני קורא לזה שכר ועונש אבל לא במובן המקובל. אני לא מתכוון לכך ששחקן שסיפר בדיחה מצחיקה יקבל נקודות ניסיון אלה לכך שהמנחה יזרום עם השטויות של השחקן ישלב אותן בעלילה אם הדמות מנסה שכנע את הדרקון להתחבר לצד הנשי לו כי הוא קרא בעיתון שזה מפחית נטיות לאלימות במקרה כזה  אסור בשום אופן להרג את הדמות על טפשותה. הדרקון יכול להגיב בעונינות לנשוף על הדמות דבר שרק יהפוך אותה לשחורה, מפוחמת ומעלה עשן משהו שמקלחת טובה יכולה לסדר. תגובה אחרת תהיה לחשוף צד טרנס-ווסטיידי חבוי בדרקון שברגע של פתיחות  יראה לדמות את אוסף הבריות שלו.

 

בד"כ דמויות במשחקים הומורסטים לא מתות כ"כ מהר במקרים הקיצוניים כמו בסרטים מצויירים הן לא מתות לעולם אלא פשוט חוזרות למשחק כמה דקות מאוחר יותר או כמו בפרנויה יש להן מספר פסילות (בדמות שיבטים). מובן זה כפוף לרמת ההגיון בה משחקים אבל בכל מקרה קשה דמיין (אפשר אבל קשה) מצב בו מותה של דמות מצחיק משהו ויותר מזה הפחת מפני המוות עשוי לרסן את השחקנים מלעשות שטויות קיצוניות. בעיקרון המנחה צריך להיות מסוגל לשלב כל יציאה פרועה של השחקנים במשחק דבר שהוא עקרונית נכון גם במשחק רגיל אלה שפה העלילה היא משנית לבדיחות והרבה יותר חשוב לאפשר אותן מאשר לשמור על רצף עלילתי הגיוני או המשכי.

 

כמעט כל ז'אנר יכול לשמש רקע למשחק הומוריסטי ודברנו על הדוגמאות לכך ההבדל בין משחק הומויריסטי לשלובים אחרים הוא המרכזיות של ההומור. בסרט ספייס בולז המדע הדיוני הוא רק תפאורה ורקע לעלילת ההומור כנ"ל עולמו של טרי פראצ'ט הפנטיזה היא רק הסוואה לפרודיה על עולמנו ומאפשרת את קיומן של הבדיחות. לכן חשוב להבהיר מראש שמשחק האימה ההומוריסטי שלכם לא יהיה מפחיד אפילו לרגע ואם משהו מצפה לכך כדי שישקול מחדש. השילוב של ההמור בז'אנר מסויים מאפשר מלבד סיטואציות מצחיקות באופן ככלי או סטירה על העולם האמיתי לבצע פרודיה על הז'אנר עצמו והמאפיינים שלו. לדוגמה הסרט mystery man  הצוחק על ז'אנר הסופר גיבורים ועל העקרון הקבוע בו אדם יכול להסתיר את זהו אם רק יענוד משקפי ראיה.

 

הנושא האחרון אותו אני רוצה להעלות הוא צורות ההומור. הצורה בסיסית ויש שיגידו הנמוכה היא הסלפ-סטיק סיטואציות בהן דמויות נפלות לתוך בורות ביוב, מכות זו את זו בטעות עם אלות, חוטפות עוגות קצפת בפרצוף ומתחשמלות מחוטים חשופים. הכל מבוסס על מפגש מאד פיזי עם המציאות הדמיונית לכן מה שנחשב אולי הדבר הקל ביותר לביצוע בקולנוע דורש הרבה מאד דמיון ויכולת הבעה ותאור מצד המנחה והשחקנים במשחק תפקידים. הסגנון הבא מבוסס בעיקר על משחקי מילים, מל ברוקס והאחים צוקר עשו מזה קרייה בסדרת police squad , האקדח מת מצחוק ההיסטוריה המטורפת של העולם וכו'. הבדיחות האלה יותר מילוליות ודורשות אומנם יותר שנינות מתחכום מצד המשתתפים אל קל יותר לדמיין את סיטואציה.

 

צורה שלישית היא הצחקה ע"י הגעלה משהו שמייק מיירס דחק אל הקצה בסידרת אוסטין שלו דוגמה לכך היא הקטע בו אוסטין שותה את כוס החרא... צורה רביעית ומכובדת היא הסטירה בה מציגים באור אבסורדי ומגוכח דברים רציניים ולעיטים חשובים מאד בחיינו כמו פוליטיקה, תרבות והאופי האנושי בכללותו. הרעיון בסטירה הוא למטוח ביקורת ולהעביר מסר ברור של הטרסה כנגד הנשוא עליו צוחקים. הומור מסוג זה בד"כ לא יהיה במסגרת האלתור כי קשה לשלוף בדיחה סטירית ויכלל יותר בתכנון העולם או הדמויות במשתתפות באותו מפגש. הסגנון האחרון הוא הנונ-סנס הומור בו חוסר ההגיון הוא חוסר ההקשר הוא היוצר את הצחוק, את הדוגמות לכך תמצאו פחות בקולנוע יותר בתוכניות טלוויזיה כמו פלטפוס או מופעי בידור שונים.

 

לסיכום משחק הומוריסטי יכול להיות הדבר הכי מהנה שעשיתים אם בשלב התכנון ובניית הדמויות תקדישו מעט משחבה ותכנון ואם בשלב המשחק תעשו בדיוק את ההפך, תזרמו עם הרעיונות הכי פרועים שלכם ותאלתרו את הדרך מבדיחה לבדיחה. מגוון האפשרויות הוא עצום ואפשר לנהל בו מערכה ארוכה למדי אבל מצד שני לא לטעולת ולחשוב שהרצת משחק מצחיק היא משהו קל. משחק שכזה דורש יכולות אלתור מרשימות מצד המנחה והרבה מאד התלהבות מצד השחקנים. דבר  נוסף שחשוב לזכור הוא שלא הכל מצחיק את כולם וצריך לנסות לאפשר לכולם להביא לידי ביטוי את צורת ההמור החביבה עליהם.