באר מנחים

אגואים גדולים ומחלות שליטה
 יהונתן זילבר דן עם ניר שיפר על מעמד המחנה בקבוצה

 

דיסקליימר: עמדות הכותבים הוקצנו למען בהירות הכתבה. לא נפגעו שחקנים במהלך הכנת כתבה זו. דוה"ם ביום חול. ילדים! ההתפלמסויות בקטע הבא בוצעו ע"י פלמסנים מקצועיים. אל תנסו את זה בבית!

 הלילה, קודר ועגמומי, זלג פנימה דרך החלונות הגבוהים של "הצלע ה-21", בר המנחים הידוע, נזל סמיך לאורך קירות האבן הכבדים, המוארים ע"י לפידים הקבועים בקירות, והתערבב בעשן הכחול מהמקטרות הרבות שעיטרו את שפמיהם של המנחים הפזורים בבר. הצופה המזדמן היה בוודאי חושב שלפניו סצינה רומנטית להפליא; אבל בבר המנחים אין צופים מזדמנים, רק לקוחות ותיקים, ואלו ידעו ששוב פעם הפסקת חשמל חיסלה את האורות הבוהקים של הצלע ה-21. אף אחד לא ידע באמת מי דיה"ם את רשת החשמל של הבר, אבל כולם הסכימו שהוא לא היה מנחה טוב במיוחד.

 ליד הבר הענק, עשוי עור הלוויתן, ישב אדם שפוף שפסים לבנים של הנחיה זרוקים בשיערו. בקול שנשמע שיכור כלוט הוא זימן אליו את סטיב, הברמן המחייך-תמיד, שמילא את כוסו בנוזל אדום ומסתורי שנראה הרבה יותר כמו טרופית מאשר כל דבר אחר. היה זה ג'וני, ובקול הבריטון השתוי שלו הוא רטן לעבר סטיב: "בדיוק אותו דבר, כולם. כל האלה. קובעים איתם בשש חמישים ושתיים - שש חמישים ושתיים אמרתי לו, על השעון - ותראה מה זה. מה השעה?" הוא שאל את סטיב.

 "עכשיו שש חמישים וארבע," אמר סטיב בקול מנומס שלא הסגיר את רגשותיו.

 "רואה מה אמרתי לך? רואה? אין כבוד במדינה הזאת, אני אומר לך..."

 בדיוק באותה השניה נשמע צרור קללות מרוכז מכיוון הדלת, שנפתחה בבעיטה והתנגשה בקיר שממול. בפתח עמדה דמות שחורה ואפלה, מודגשת על רקע הלילה השחור והאפל שבחוץ. היה זה אדם כפוף, גיבן וצולע, פניו מסכה של זמם ואכזריות. הגלימות השחורות שעטפו אותו השתרכו מאחוריו בעוד הוא ספק צלע ספק התגנב אל הבר. שמו היה ניר שיפר, וכשצפית בו ידעת שהוא מוכר לך מאחד מעשרה מחזות של שייקספיר, וכמעט ציפית שהוא יפנה לקהל בלתי נראה וילחש "Now ends the winter of our discontent."

 "אוקי, של מי הרעיון החכם?" הוא סינן כשנכנס לבר. "חצי שעה אני מחפש את הכניסה למקום הזה, רק בשביל להבין שצריך לדה"ם דלת כדי להיכנס. מי חושב שזה מצחיק?" הצחוקים הפזורים באולם נחנקו כשהאדם האפל העביר את מבטו הקודר על פני המנחים באולם. לבסוף הוא מצא את מבוקשו - הדמות השפופה ליד הבר - והתקדם לעברה.

 "איחרת, אמר ג'וני לדמות האפלה, כשהצליח למקד את מבטו עליה.

 "איחרתי?" צחק השיפר. "מנחים לעולם אינם מאחרים. הם נותנים לשאר לחכות בשביל הדרמה."

 ג'וני נחר בבוז. "איזה משפט יהיר של מנחים. אתה יודע," הוא אמר לאחר מחשבה, "כמעט אי אפשר לנשום בחדר הזה. יש בו רק שלושים אנשים אבל האגואים שלהם גומרים את החמצן. מאיפה התפתח כזה אגו אדיר למנחים? משום מה, הם משוכנעים שהם יותר טובים מגיימרים אחרים. למה?"

 "מה זאת אומרת, למה?" שאל שיפר בעוד הוא מתמקם ליד הבר ומזמן אליו את הברמן. "זה נכון. המנחה מעל שאר השחקנים, מעצם תפקידו. זה לא עושה אותו לבן אדם יותר טוב, אבל כשזה מגיע למשחק אתה לא יכול להתווכח עם העובדות."

 סטיב התקרב אל השניים. "בשבילי חלב נטול-לקטוז," סינן שיפר בקול האכזרי ביותר שהצליח לגייס. ברקע ניגנה תזמורת שיר בלתי מזוהה. העשן התאבך.

 ג'וני פנה אל השיפר שהתיישב לצידו. "אני מנחה כבר הרבה שנים," הוא אמר, "ואף פעם לא ראיתי את עצמי בתור מישהו טוב יותר, חשוב יותר או מכובד יותר מהשחקנים שלי בגלל שאני מנחה והם לא. בעיני, המנחה הוא פשוט מישהו שאוהב יותר לבנות עלילה מאשר להשתתף בה--לא ישות נעלה יותר משאר שחקנים, לא "קצין" לעומת "חייל", אם נשתמש בשפה שאתה יכול להבין. אם משהו, אני רק קצת יותר פראייר--כי אני עובד יותר קשה מהם. אבל גם על זה לא מגיע לי כבוד או יוקרה: אני עושה את זה בגלל שאני באופיי, כמו שאמרתי, מישהו שאוהב לבנות עולמות ועלילות, ופחות לשחק בהם."

 שיפר האדים. "טוב, בא נעשה פה סדר. אני לא חושב שאני מכובד יותר או טוב יותר מהשחקנים שלי. אבל המנחה הוא לא "פשוט קצת יותר פראייר", הוא עין הסערה שסביבו הכל משתולל. העולם, העלילה ולמעשה הסיפור עצמו חיים בעיקר בדמיונו, לפחות בגרסתם הטהורה ביותר. כמובן שכל שחקן יוצר לו בבואה, או צל אם תרצה, של כל אלה, אך זהו המנחה שנותן להם את עיקר צורתם ואת המקום והלגיטימציה להתקיים. כמובן שזה באופי, זה לא יכול להיות אחרת. אני מנחה כי זה מה שאני, כי כשאני שחקן אני מרגיש שאני חי רק בצל, ולא בסיפור האמיתי. דברים לא מתחברים בדיוק, חסרה לי פיסת ההגיון האחרונה להשלים את התמונה ויש המון "מאחורי הקלעים" שאני לא מודע להם. רק המנחה רואה את הסיפור בשלמותו, ומכאן הכול נובע."

 הלהקה המשיכה לצרוח שיר בלתי מזוהה, וג'וני תיפף על השולחן לצלילי המוזיקה. "זה בדיוק מה שהייתי מצפה לשמוע מאגו נפוח של מנחה שחושב שהוא מלך העולם," הוא סינן בקול חצי-שיכור, ומיד התעשת ועידן את טון הדיבור שלו: "המנחה הוא ישות על טבעית במשחק, שכל שחקן אחר הוא בבואה חיוורת שלו? אני לא מסכים. ללא השחקנים, המנחה והמשחק הם למעשה כלי קיבול ריק. המשחק צריך את הדמויות שינועו בתוך העלילה, יפעילו אותה ויגיבו אליה--בלעדיהם לא מתרחש שום דבר בעולם. אני חושב שבמידה רבה מאוד, המנחה הוא זה שצריך את השחקנים ולא להיפך."

 "בוא ננסה להיצמד לנקודה," אמר שיפר בקול רם כדי להתגבר על המוזיקה, "המנחה צריך את השחקנים - מן הסתם נכון; משחק תפקידים הוא פעילות חברתית ואין לאף אחד מה לעשות שם לבד. אף אחד לא טוען שהמנחה יכול להסתדר בלי השחקנים או השחקנים בלי המנחה, הנקודה היא מי המפתח.

 "ראיתי מספר מערכות שהחליפו שחקנים כל כמה זמן, והמערכות נמשכו בגדול באותו סגנון ובאותו כיוון. למה? בגלל המנחה. עם עובדות בשטח קשה להתווכח. עוד מעט תגיד לי שזאת לא אחריות המנחה להניע את העלילה. ומה לעזאזל המוזיקה הזאת?" המילים שהלהקה שרה התחוורו לשניהם באותו רגע: זה היה "ערן ערן מולוט בן סער." ג'וני שר עם הלהקה בהנאה. שיפר הרים את ידיו לאות גועל. "מי לעזאזל," הוא צעק, "מדה"ם את הבולשיט הזה?"

 הלהקה החליפה שיר, בזרזיזות מפתיעה; ג'וני ושיפר חזרו לכוסותיהם, שמולאו ע"י סטיב. "זאת באמת לא אחריות המנחה להניע את העלילה," ענה ג'וני לאחר זמן מה של לגימה מהורהרת. "המנחה משחק תפקיד; זה של ה"מציאות." המציאות היא לא העלילה אלא הרקע שסובב אותה; העלילה היא השחקנים. זכור את זה: העלילה היא השחקנים. יש אחדות מלאה בין שני המושגים האלו, כפי שניסיתי להסביר לידידינו המשותף גרייף; העלילה היא מה שהשחקנים בוחרים לעשות בתוך המציאות שאתה יוצר. אם כן, למנחה יש לרוב תפקיד משני בהנעת העלילה. אם זה לא היה ככה, שחקנים לא היו יכולים להשמיד עלילות בהינף יד (או חרב)-- המנחה היה פשוט אומר "לא בעלילה שלי" ומוחק את המעשה של הדמות. כיוון שאתה ואני יודעים שאין מעשה שפל ונבזה מזה, ושמנחים שעושים דברים כאלו גומרים עריריים וחסרי שחקן, אנחנו מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שהעלילה ודחיפתה נמצאים כמעט לחלוטין ביד מי שמשחק את הדמויות."

 שיפר נתן בג'וני מבט מרושע: "אל תהייה פשטני כל כך, ג'וני. מימי לא אמרתי "לא בעלילה שלי" ובכל זאת עדיין לא הונפה החרב שתהרוס עלילה שלי, ומדוע? כי אני מתכנן. זה מתקשר גם לסגנון הטלויזיוני הזה שאני מציק לך עליו ועדיין לא יצא לי להסביר לך."

 סטיב שתק ומילא את הכוסות. זה בטח רמז מטרים לכתבת "בר מנחים" עתידית, הוא אמר לעצמו.

 "ברור שהעלילה נוצרת פיסית ממה שהשחקנים עושים, הם נקודות ההתמקדות," המשיך שיפר בקולו הלחשושי. "אבל דמויות הן חיות צפויות ושחקנים עוד יותר. אם תגיע לשולחן רק עם עולם אתה עלול לשבת שם חצי שעה רק בציפיה שמישהו יעשה משהו, ואפילו אתה לא עושה את זה. אתה מתכנן עלילה, אפילו אם רק בקווים כלליים. אתה מעמיד פנים שלשחקנים יש חופש מוחלט, אבל בעצם אתה רוצה לתעל אותם לעלילה שלך, כי היא יותר מעניינת, יותר מרגשת, או פשוט כי אתה אוהב אותה. זה מה שכולנו עושים, אני פשוט מודה בזה לעצמי."

 ג'וני ישב מהורהר, לועס את הקשית המחודדת של הטרופית שלו. "נסכים שלא להסכים," הוא אמר, "אני רק אומר שישיבת חצי השעה בלי לעשות כלום נובעת רק משחקנים שלא יודעים לשחק או להניע את העלילה בלי מנחה גדול וחזק שיחזיק להם את היד, ידחוף להם כל מיני אירועים בפנים ויכריח אותם להגיב. ושוב אנחנו חוזרים למנחה המורם מעל--כדי לשמר את תחושת הכוח הזאת, שמתי לב שמנחים מסוגך בדרך כלל משחקים עם שחקנים צעירים או אסרטיביים פחות מהם, כדי שתוכל להיות להם תחושה של שליטה בשחקנים. עם שחקנים כאלו, שבדרך כלל נוטים לא ליזום, כמובן שאתה צריך להצעיד את הדמויות דרך העלילה--אני, לעומת זאת, יכול לשחק עם שחקנים אסרטיביים ובוגרים בדיוק כמוני, ולצפות מהם להיות אחראים למשחק באותה מידה כמוני."

 שיפר חכך את ידיו בתנועה מרושעת מס. 6. "מה קשורה אסרטיביות השחקן? כמה מהשחקנים שלי הם מאוד אסרטיביים, ואני מעודד את זה. הסיפור הוא מאוד פשוט: לפני ששחקן חדש מצטרף אני מנהל איתו שיחה, ואחרי הסברים על המשחק עצמו אני מפרט לו את התנאים: משחקים בימי שבת, מחוייבות היא הכרחית וכו'. אחד מהתנאים הוא קבלת מרות המנחה על המשחק. אני מעודד פיתוח דמות, אני מעודד יוזמה ואני מעודד בעיקר את השתתפות השחקנים ביצירה.

 "אבל בשורה התחתונה השחקנים יודעים שכולנו שם כדי ליצור איזשהו סיפור, והם נשארים ממוקדים בו. הם לא רצים לחמישים כיוונים בלי סיבה. הם יודעים שהדברים המעניינים ביותר נמצאים במורד דרך הלבנים הצהובות אז הם לא מרגישים צורך לשוטט בשדות. על אותו משקל, הם מקבלים את הכוונת המנחה כדי שהסיפור יהיה יותר מערב ויותר מרתק לכולם. אף פעם אין ויכוחים על הנושא מכיוון שכולם יודעים שפיתוח העלילה של המנחה מעצימה את החוויה בשביל כולם."

 ג'וני הרים אצבע אחת מול שיפר, גילה שהוא שיכור מכדי להחזיק אותה, והוריד אותה בחזרה. "כלומר... כלומר," הוא גימגם, "כלומר--אם הייתי רוצה להיות שחקן בקבוצה שלך, כנראה לא הייתי עומד בקריטריונים: אם אני דעתן, מקורי במחשבה שלי ולא הולך בתלם, אני לא אוכל להיות שחקן שלך, ולזה אני מתכוון. תודה על האמת: אתה מסוג המנחים שמחליטים איפה משחקים, כמה זמן ואיזה סוג אוכל יהיה בפגישות, לא ככה?" הוא סגר את פיו בהחלטיות, משוכנע שהעלה את הטיעון האולטימטיבי.

 "כמובן. תראה, ניסיתי לעשות את זה אחרת," אמר שיפר בהגיון ערמומי, "ניסיתי להטיל את זה על השחקנים, אבל כל פעם שהטלתי את אחריות ארגון הסשן על אחד השחקנים בסוף לא הייתה פגישה. אין לי ברירה אלא לארגן אותן בעצמי אם אני רוצה שיהיה משחק. בקשר לאוכל, אז כן. אין אוכל במשחקים שלי כי אני לא יכול לסבול לתאר סצינות לאנשים שלועסים לי עוגיות בפרצוף ואח"כ מגיבים בפה חצי מלא. אין ברירה, ג'וני, אם רוצים משחק מוצלח מישהו חייב לקחת את האחריות, ומי יעשה את זה אם לא המנחה?" דמות מוכרת טיילה במורד הבר הארוך; היה זה מיכאל גורודין, שהיה לבוש בחולצה שעליה היה מצוייר אגרוף קמוץ גדול ומתחתיו הכתובת "כוח למנחים!" למשמע דבריו של שיפר הוא טפח על שכמו ושניהם צחקו צחוק מרושע של מנחים.

 ג'וני לא התרשם. "כל שחקן ושחקן, זאת התשובה. אני חושב שיש טעם לפגם, במיוחד בנקודה הזאת, בהבדלה בין "שחקנים" סתם לבין "מנחים." סטטיסטית, המנחים הם האנשים האסרטיביים והמאורגנים ביותר, ולכן הגיוני שתראה אותם מעורבים יותר באירגון מקום משחק או משמיעים את קולם בהחלטה אם להזמין פיצה או שווארמה. אבל--וזה החשוב--המנחה הוא עדיין אחד מהחבר'ה, לא זקן חכם ומכובד, ודעתו לגיטימית, אבל לא יותר משל שאר הקבוצה." שיפר מיצמץ; גורודין נפרד מהם והמשיך כדי לחלק פליירים לשאר יושבי הבר.

 שיפר המשיך לפכור את אצבעותיו.  "רגע, אז אתה בעצם טוען שלמנחה אסור לקבוע, אם לקחת את הדוגמא שלי, שאסור לאכול בסשנים שלו אם זה מפריע לו להעביר את חויית המשחק כמו שהוא התכוון? ולמען הפרוטוקול, חלוקת אחריות לא עובדת. היא פשוט לא. זו הנטיה הטבעית של אנשים לזרוק את זה הלאה ולהניח שמישהו אחר יעשה את זה. עדיין לא פגשתי את קבוצת האנשים התאורטית שאתה מדבר עליה, בה לכל שחקן אכפת כל כך שהוא ידאג להכל על דעת עצמו. זה חלום, אמנם יפה, אבל באספמיה."

 ג'וני אמר, "אני מניח שבכל קבוצה יהיה מי שידחף קדימה, יארגן הסעות ויצעק על מי שמאחר, וכאלו שישתרכו מאחור ויתנו לאחרים לעשות את העבודה בשבילם. זה באמת הטבע האנושי--אבל מישהו אמר שאותו בנאדם חייב להיות המנחה? זה לא תמיד ככה. בנוסף--"חווית המשחק," כפי שאתה תופס אותה, דומה מאוד לעלילה: היא עניין קבוצתי, שנקבע ע"י איך שחברי הקבוצה--כולם--אוהבים לשחק. אם חברי הקבוצה אוהבים משחק רגוע, לא דרמטי, עם הרבה אוכל וצחוקים--תראה לי את המנחה שיכריח אותם לשחק כשהם עוטים פנים רציניות ושותים תה ירוק בלי סוכר לאורך כל המפגש.

 "אם אני רוצה שמעתה והלאה נשחק ביום אחר, או לא נאכל יותר בזמן הסשן, או כל דבר למעשה--אני מציע את זה לשאר החברים שלי, ואנחנו מחליטים כקבוצה. ככה זה: אני לא מזמין את האנשים האלו אלי הביתה פעם בשבוע כדי לתת להם פקודות.

 "אני חושב שנקודת המפתח היא שהרבה מאוד מנחים רואים את השחקנים שלהם כאוסף כבשים תועות, שמחכות לאיזה מנחה גדול וחזק שיוביל אותם למרעה. יש שחקנים כאלו, וזאת ציפיה שמזינה את עצמה: אם אתה רואה שחקנים כפאסיביים, ומתנהג אליהם בהתאם, השחקנים היחידים שתוכל לשחק איתם אי פעם יהיו באמת כאלו, וחבל; זה אומר שתיאלץ לוותר על כל השחקנים היצירתיים, המוכשרים והכיפיים שפשוט לא נופלים למשבצת הזאת."

 שיפר מיצמץ בעייפות למשמע שלוש הפסקאות האחרונות. החלב החל לתת בו את אותותיו. "רגע, רגע, אני חושב שיש כאן נקודה שפיספסת. אין, בשום שלב, שום כפיה. לפני שמתחילים לשחק המנחה והשחקן מנהלים שיחת תיאום ציפיות. השחקן מספר למנחה מה הוא מכיר ולמה הוא מצפה והמנחה אומר לשחקן מה הוא דורש. אם לא מצא מין את מינו הם לא ישחקו באותו המשחק, ואין שום בעיה. ואני לא מסכים איתך ששחקנים הם כבשים, הם חיה הרבה יותר בעייתית -- בני אדם. אף אחד לא מנסה לגזול זאת מהם, רק להביא את זה בחשבון. אני עוד לא פגשתי את השחקן שהוא יצירתי מדי או חופשי מדי מכדי לשחק אצלי, ואני לא מאמין שהוא קיים."

 העשן התאבך, סמיך, מעל הבר, צורב את העיניים ואת הגרון. סטיב נעלם בפאתי הבר הגדול. השעון - המציג את הזמן כגלגולי קוביה - צילצל שתים עשרה פעם. בעוד הלילה מתכרבל לחיקו של היום, המשיכו לשבת שם ג'וני ושיפר ולהתווכח בעוד העלילה עברה להתרחש במקום אחר לגמרי.