לא שיש לי אשליות בקשר למורגן


מאת: ערן בן-סער

השעון המעורר שלי צלצל. למען האמת מדובר בטלפון הסלולארי שלי, יש להם שעון מעורר. זה לא העיר אותי. לא כי ישנתי חזק מדי, לפני זמן מה התלוננתי בפני מורגן שאני שונא שהרעש של השעון שמעיר אותי ומאז אני מתעורר כל יום שלוש דקות לפניו. מורגן, כמובן, טוענת שהיא לא עשתה כלום ושאני סתם פרנואיד, שירי טוענת שאני אידיוט ואבי סתם צוחק עלי. בכל מקרה השעה היתה תשע בבוקר, יום שבת, והוא צלצל. פעם, לפני שדיברתי עם מורגן, כשהוא היה מצלצל היה כתוב עליו שהשעה תשע בבוקר. היום כשהוא מצלצל כתוב עליו "ערן, קום, בוקר!".

 בחוסר חשק רב כיביתי את האידיוט וגררתי את עצמי למטבח לברר אם בא לי קפה או תה. אני תמיד מכין לעצמי את שניהם ואז שותה לפי המצב רוח - לפעמים אני שותה רק את הקפה ולפעמים רק את התה, אבל לעולם לא את שניהם. ככה קשה יותר למי שמנסה להרעיל אותי להצליח, אם אני לא יודע מה אני שותה, איך הוא ידע? חכם מצידי. בכל מקרה בסוף שתיתי שוקו.

 מה שאני אוהב בימי שבת בבוקר, כששירי בעבודה ואין אף אחד בבית, זה לרבוץ בשקט מול הטלויזיה ולא להזיז אף שריר. זה כמו כל שאר השבוע שלי בעבודה, רק מול טלויזיה במקום מול מחשב. הפעם האחרונה שעשיתי את זה היה מתי שהוא לפני נפוליאון. לכן, למוד ניסיון, סיימתי את השוקו, הנחתי את הטלפון על שולחן והתישבתי מולו בסבלנות. לאחר כמה רגעים הוא צלצל.

"שלום," עניתי, "הגעת לטלפון הסלולארי של יהויכים בן יהויכין, אנא השאר הודעה לאחר הצפצוף. ביייפ."
"ערן?" שאל אותי אבי מהצד השני, "מה אתה עושה היום?"
"משחק בסימולטור נהדר שנקרא 'לשבת על התחת בלי לזוז'."
"אז אנחנו כבר באים לסטלרס."
"הגדר אנחנו." אמרתי והבטתי על ערמות הבגדים בסלון, השמעטס על השולחן והכלים בכיור שאני צריך לארגן לפני שהבית יהיה במצב צבירה של לקבל אורחים.
"אני ואמיר." ענה אבי.
"אה, אחלה," אמרתי בהקלה, "כבר חשבתי שאני צריך לסדר."

ניתקתי והלכתי לאמבטיה להביט לעצמי באישונים.
"מורגן?" אמרתי בקול רם.
"מה?" נשמע קולה של המכשפה בתוך ראשי.
"איפה את?"
"בכינוס של מעוותי מציאות." ענתה מורגן.
"איפה?" שאלתי בתמימות רבה.
"בשום מקום."
"את משחקת איתי במשחקים?" נעלבתי, "אם את לא רוצה להגיד תגידי את זה."
"לא, אידיוט, זה באמת בשום מקום."
"וואלה? אפשר לבוא?"
"אה...." ניסתה מורגן למצוא תירוץ טוב להגיד לי לא.
"בבקשה! אבי ואמיר בדרך אלי ואין לי כוח אליהם."
"אה, אז תגיד שזה מקרה חרום."

 לאחר ששבה אלי הכרתי פקחתי את עיני והבטתי קדימה. מייד הסקתי שאני שוכב על הרצפה, משום שמעלי היתה תקרה עם מאוורר ופרצופה המודאג של מורגן ריחף בשדה הראיה שלי בצורה שניתן היה להסיק ממנו שהיא מתכופפת ומביטה עלי מלמעלה.
"אתה בסדר?" היא שאלה.
"תלוי." עניתי, "אני בלי ספק חי, מסוגל לתקשר עם הסביבה, ונדמה לי שאני מרגיש את הרגליים שלי. זכיתי בהמון כסף ואני יכול להתבטל כל החיים?"
"לא ממש." ענתה מורגן.
"אה, אז אני לא בסדר - אני כרגיל."
התישבתי והבטתי סביב, שום מקום נראה באופן חשוד מאד דומה לפאב מהסגנון שרואים במערבונים - שולחנות וכסאות מעץ, באר שמאחוריו המון בקבוקי וויסקי ומוזג שמנגב כוסות ובקצה החדר פסנתרן שמנגן כאילו חייו תלויים בכך.
"זה שום מקום?" שאלתי.
"לא." ענתה מורגן, "מחקתי את מה שקרה בשום מקום מהזכרון שלך."
"למה?"
"אתה לא תאהב לזכור את זה."
"היי, זה הזיכרון שלי!" עמדתי על זכויותי הבילתי מעורערות.
"אה, כן?" התעצבנה מורגן.
"אה, כן!" התעצבנתי גם אני.
"בבקשה!" נקשה מורגן באצבעותיה וגרמה לי להיזכר בכל האירוע הטראגי במכה.

 אבי דפק בחוזקה רבה על דלת ביתי, "ערן, אני יודע שאתה שם, תפתח!"
"טוב, הוא לא עונה לטלפון, בוא נלך." אמר אמיר.
"לא יקום ולא יהיה!" אמר אבי, הוא לקח תנופה גדולה וזינק עם הכתף על הדלת שלי.
"עכשיו אתה מבסוט?" שאל אמיר את אבי ששכב על הרצפה והחזיק את הכתף.
"תקשיב לי טוב," אמר אבי וקם, "אני במצב רוח לחסל את ערן בסטלרס - ואני אחסל את ערן בסטלרס גם אם הוא מתחבא כמו פחדן מתחת למיטה!"
"נו, טוב." אמר אמיר, "בוא נלך להביא את אורנר."
"למה?"
"אתה תראה."

 לאחר ששבה אלי הכרתי פקחתי את עיני והבטתי קדימה. מייד הסקתי שאני שוכב על הרצפה, משום שמעלי היתה תקרה עם מאוורר ופרצופה המודאג של מורגן ריחף בשדה הראיה שלי בצורה שניתן היה להסיק ממנו שהיא מתכופפת ומביטה עלי מלמעלה.
"אתה בסדר?" היא שאלה.
"תלוי." עניתי, "אני בלי ספק חי, מסוגל לתקשר עם הסביבה, ונדמה לי שאני מרגיש את הרגליים שלי. זכיתי בהמון כסף ואני יכול להתבטל כל החיים?"
"לא ממש." ענתה מורגן.
"אה, אז אני לא בסדר - אני כרגיל."
התישבתי והבטתי סביב, שום מקום נראה באופן חשוד מאד דומה לפאב מהסגנון שרואים במערבונים - שולחנות וכסאות מעץ, באר שמאחוריו המון בקבוקי וויסקי ומוזג שמנגב כוסות ובקצה החדר פסנתרן שמנגן כאילו חייו תלויים בכך.
"זה שום מקום?" שאלתי.
"לא." ענתה מורגן, "מחקתי את מה שקרה בשום מקום מהזכרון שלך."
"למה?"
"אתה לא תאהב לזכור את זה."
"היי, זה הזיכרון שלי!" עמדתי על זכויותי הבילתי מעורערות.
מורגן נשמה ארוכות, "תראה, ערן, זו כבר הפעם החמישית שאנחנו עוברים את זה, בכל פעם שאני מחזירה לך את הזכרון אתה מנסה לאכול לעצמך את כף היד ומאבד את ההכרה כשאתה נזכר בכף היד הקודמת שניסית לאכול. בוא נוותר על זה, תאמין לי  שאתה רוצה לא לזכור את זה."
"מה, זה לטובתי וכאלו?"
"לא," הבטיחה לי מורגן, "תאמין לי שאני עושה את זה רק כדי שיהיה לך פדיחות לא נורמאליות בעתיד."
"נו, טוב, שיהיה. אז איפה אנחנו כן?"
"מאדים." אמרה מורגן.

"אתם לא תוציאו אותי מהבית!" צעק יובל אורנר ואחז בחוזקה במשקוף דלתו, "אני צריך עוד עשרים דקות להתכונן!"
אבי ואמיר משכו אותו החוצה מהרגליים בכוח, "אין לנו זמן לזה." אמר אבי, "יש לנו משימה חשובה."
"כן," אמר אמיר, "ערן נעול בתוך הבית שלו וחייבים לעשות משהו."
"לא!" צעק אורנר, "בקושי יש לי יום פנוי אחד בשבוע, אני לא זז מהבית."
"אני אתן לך לנצח סיבוב אחד בסטלרס." אמר אבי בשקט.
אורנר ואמיר נעצו בו מבט, "באמת?" הם שאלו יחד.
"כן, באמת. עכשיו בוא כבר."
"אני רק צריך קודם להוציא את הכלבה ולסדר את הקומיקסים. תנו לי שתי דקות."

"זה נקרא 'עולם המערב', על שם הסרט המפורסם. המתישבים כאן חולים על ג'ון ווין והם עשו פארק שעשועים שלם על המערב הפרוע."
מורגן ואני הלכנו ברחוב הראשי של העיירה המזוייפת. זה באמת נראה מאד אותנטי, רק כיפת הלחץ מלמעלה הרסה את המוטיב.
"למה הבאת אותנו דווקא לכאן?"
"זו המשימה שלי." ענתה מורגן, "הועד לעיוות המציאות החליט לנסות ולבטל את הפיקסציה של המתישבים במאדים לכל מיני שטויות מהמאה העשרים."
"למה?" שאלתי, "תני להם את הכיף שלהם. אנחנו הולכים לכיוון היציאה?"
"כן, אני צריכה להראות לך משהו, תבין - זו לא ממש המשימה שלי במובן של היה משהו לעשות ואני התנדבתי לעשות אותו." אמרה מורגן בחיוך מבוייש.
"אז באיזה מובן זה המשימה שלך?" שאלתי, על פי השילוט אנחנו התקרבנו ליציאה מעולם המערב, אחריה היתה כניסה לפארק אחר - לא יכולתי לקרוא לאן מהמרחק בו עמדנו.
"זו המשימה שלי במובן של עשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות וצעקו עלי שאתקן את הבלאגן שלי תיכף ומייד אחרת יפסיקו את המימון שלי."
"יש לך מימון?" שאלתי בפליאה - לעולם השני היה תור מאד ארוך, הוא כנראה היה הרבה יותר פופלארי מהעולם הזה.
"אה, בטח, מאיפה לדעתך יש לי כל כך הרבה כסף?" ענה מורגן.
"חשבתי שאת מייצרת במרתף."
"אה... גם, גם, אבל בחורה צריכה חשבון אשראי גדול אם היא רוצה להחזיק בפלנטת שעשועים פרטית במאה השלושים ושתיים."
"למה את צריכה..." התחלתי לשאול, אבל אז הפסקתי כשראיתי סוף סוף בבירור מה היה כתוב על שער בכניסה לעולם השעשועים הבא.
מורגן הביטה על הנעליים שלה (כלומר על המגפיים השחורות עם העקב הגבוה המשובץ ביהלומים).
"אני מכבד אותך יותר היום מאשר אי פעם." אמרתי בגאווה אמיתית.

אבי, אמיר ואורנר עמדו מול דלת ביתי הנעולה.
"בפעם הבאה שאתה עושה ספונג'ה כשאני מחכה לך בחוץ אני הורג אותך." המשיך אבי לגעור באורנר.
"אמרתי סליחה, לא?"
"בערך שלושים פעם." אמר אמיר.
"בכל מקרה זו לא היתה סיבה לחורר לי את הקיר." אמר אורנר.
"מצטער, כשאני כועס סוזי כועסת."הצתדק אבי.
"טוב,." אמר אמיר ליובל אורנר.
יובל התכופף ונשען קרוב מאד אל המנעול. "ספר לי מה כואב לך." הוא אמר לו ברוגע.
"זה יקח שעות." אמר אבי והחליט לשמן שוב את כלי הנשק המוסתרים שלו.
"אבי, אני לא ממש רוצה לראות את הפופיק שלך עכשיו." קיטר אמיר.

לאחר זמן מה מורגן צצנו אני ומורגן חזרה אצלי בדירה.
"למה הדלת שלי בוכה?" שאלתי בקול רם.
"זה בכי של הקלה." ענה אמיר שהגיח מכיוון המטבח עם מגש ועליו כוסות קולה.
"אנחנו משחקים סטלרס במרפסת." צעק אבי משם, "רוצה גם?"
מורגן התחילה לצחוק עלי.
"מה?" שאל אבי.
"זה כלום." עניתי.
"אני חושבת שאחרי היום," אמרה מורגן בין פרצי הצחוק, "הוא לא ירצה לשחק סטלרס בחיים."
"למה?" שאל אבי שניער זוג קוביות בכף ידו השמאלית.
במכה אחת חזר אלי הזכרון האבוד לי משום מקום ואיבדתי את הכרתי.
"מה קרה לו?" שאל אורנר.
"אני חושבת שהוא שוב נזכר בפדיחה שלו ממקודם."