סוגיית משחק התפקידים במשחק בלשי

מאת: אמיר איתן

 

לכבוד כנס טמ"י האחרון הכנתי הרפתקה סופר מורכבת (הקלתי על השחקנים שלי בסוף) שנכתבה על גבי 14 עמודים והכילה עשרות רמזים. לאחר שישבתי על ההרפתקה כמה שבועות וטחנתי את המוח שלי בחיפוש אחר רמזים נוספים, התיישבתי אצל אבי שעזר לי בשיוף האחרון. ההרפתקה יצאה כל כך מורכבת שהיה צריך לדאוג שהיא מאוגדת כמו שצריך: שהמניע חזק מספיק, שאין רמזים שאני מפספס, שהפתרון לא מופרך מדי וכו'.

 

לאחר שסיימתי לעבור על ההרפתקה גם אצל אבי (בעוד הוא יושב ומכין פלקטים של מפות לטמ"י) הוא שאל אותי מה בקשר לדמויות. עניתי לו שאין צורך להכין דמויות כי ההרפתקה היא הרפתקת חקירה. למה אני צריך דמויות בהרפתקה (ולא קמפיין) של חקירה?! ככל שחקן תפקידים טוב, בסוף נכנעתי וניגשתי לכתוב דמויות.

 

ביום הטורניר לא הופתעתי, המשחק זרם כשהדמויות (על תכונותיהן, אישיותן ומניעיהן) לא היוו גורם מרכזי במשחק. אחרי הטפה של חודשים למשחק תפקידים עמוק אני מצטער לומר שלא הופתעתי לראות שהקבוצות לא שיחקו את הדמויות שלהן.

 

למה?!

לא השחקנים לא היו גרועים! התשובה היא – אופי המשחק. במשחק שבו הכל מתנהל סביב אסיפת רמזים וחקירה של עדים השחקנים מוסתים כל הזמן מהרולפליינג. כשהשחקנים כל הזמן רוצים בלחץ לפתור את ההרפתקה וכל הזמן חושבים על הרמזים, המניעים ואיך לתפוס את הרוצח, אף אחד לא שם לב שאין הם משחקים את הדמויות.

 

אם למישהו יש רעיון מבריק הוא לא טורח לשחק את הדמות שלו מגיעה לרעיון הזה. שלא כמו רוב המשחקים, שבהן הפעולה שהדמות שלך הולכת לבצע ברורה לך מאד (ובדרך כלל לא לוקח לך להחליט מה היא עושה, יותר מדקה), במשחקי החקירה המורכבים יותר הפעולה של הדמות שלך מאד לא ברורה לך- אתה מוצא את עצמך יושב במשך 10-15 דקות ועובר על הרמזים שרשמת... כשלבסוף אתה מצליח לעלות על קצה חוט אתה לא טורח לשחק את הדמות שלך חושבת (עם זה על כס קפה, או בזמן משחק כדורגל בטלוויזיה), אתה פשוט קם וצורח- "אאוריקה!".

 

מקרה בו אחד השחקנים משחק דמות פאסיבית יותר (ואולי לא מבריקה במיוחד) גם הוא קשה. עד שסוף סוף השחקן הצליח לעלות על קצה חוט הוא לא ישב ויסתום את הפה... הוא יקום וירקוד!

 

הבעיה נעוצה בהצבת המטרות שלנו בתחילת המשחק. ילדים קטנים שעוד אין להם ניסיון במשחקי תפקידים שקולים לאותם ילדים מבוגרים שמשחקים משחקי חקירה נטולי רולפליינג. המטרות הן אובייקטיביות וחומרניות- ילדים קטנים מנסים להגיע לדרגה 20 במוד"מ ושחקני הבילוש מנסים לפתור את התעלומה. באמצע לעומת זאת יש את כל שאר המשחקים- משחקים בהם אנחנו, המבוגרים ואולי סתם הבוגרים (שהטיפו לנו למטבל רולפליינג (תופים)) משחקים בשביל הרולפליינג- בשביל הדמות, בשביל ההנאה שלהיות מישהו אחר.

 

כמו כל דבר בחיים גם הסוגייה הזו של משחקי הבילוש לא נטולת פרמטרים והיא צבועה ביותר גוונים מאשר שחור ולבן בלבד. אם אתם רוצים להבין איפה אתם עושים טעות, למה הקבוצה שלכם לא משחקת את הדמויות אבל כן משחקת בהתלהבות את המשחק, אז תחשבו על הגורמים הבאים:

 

א- אורך וסיבוך ההרפתקה. ככל שהחקירה מסובכת יותר (מורכבת יותר) ואורכה גדול יותר כך השחקנים יתנתקו לאט לאט מן הדמויות. כשהרמזים יהיו קשים מדי והאפשרויות יגדלו השחקנים יתחילו לזרוק רעיונות ולהתגודד לסערת מוחין כל חמש דקות (גם כשהדמויות עצמן לא נמצאות אחת ליד השניה), ולכם בתור מנחים יהיה ממש לא נעים להגיד להם : "ת'שמעו חבר'ה יש לכם פה אחלה רעיונות אבל תנסו לשכוח אותם כי הדמויות שלכם לא נמצאות אחת בטווח הראייה של השניה", או לחילופין "ת'שמעו אנשים, אל תתחילו לזרוק רעיונות ולפתור את ההרפתקה הזו כי הדמויות שלכם לא יכולות לראות אחת את השניה אפילו בעזרת טלסקופ".

 

ב- עומק הדמויות. אין ספק שככל שהדמויות תהיינה יותר עמוקות כך השחקנים ירצו יותר לשחק אותן. אם השחקנים הם אלה שיבנו את הדמויות זה אפילו יהיה יותר טוב- ככל שהקשר בין הדמות לשחקן יהיה חזק יותר השחקן יחתור לעשות דיפ רולפליינג חזק יותר.

 

ג- מספר החוקרים (או שוטרים וכו'). ככל שיותר אנשים יהיו עסוקים בחקירה (בתור מקצוע שלהם או בתור תחביב) בהרפתקה כך יהיו יותר אנשים שיזרקו לך רעיונות וינתקו את עצמם ממשחק התפקידים. הרצון של כל שחקן לפתור או לעזור כמה שיותר בפתרון הבעיה הוא בלתי ניתן לשליטה וככל שמספר החוקרים עולה כך סיעורי המוחין (הכמעט בלתי נמנעים האלו) יעשו ארוכים יותר ותכופים יותר מה שיגרום לכל ההרפתקה שלך להפוך לפאנל פתוח לרעיונות.

 

ד- אחוז הדמויות שלא חוקרות. גורם מאד קרוב באופיו לראשון אך בעוד הפרמטר הראשון קובע שככל שמספר החוקרים גדול יותר כך הפאנלים הפתוחים נעשים דחופים יותר, המשתנה הנוכחי קובע שככל שאחוז הדמויות שלא חוקרות גבוה יותר (או לחילופין, ככל שאחוז החוקרים קטן יותר) כך הרופליינג נשמר טוב יותר. למה? כי בעוד שני שחקנים שמשחקים חוקרים יזרקו רעיונות ארבעת השחקנים האחרים ימשיכו לנהל את הדמויות שלהם במשחק תפקידים עמוק (כמו שכולנו רגילים בכל משחק אחר) ובכך ישפיעו על שני החוקרים לנהל את עצמם, גם, תוך משחק תפקידים עמוק. אם הדמויות ה"רגילות" הן בעלי תפקידי מפתח בחקירה (סביר להניח) הדבר יועיל אף יותר מכיוון שהחוקרים לא יוכלו להתעלם מהן ויהיו חייבים לשחק לפי רצף הזמן שלהם (שעובד לפי דיפ רולפליינג כמובן) ולא יוכלו פשוט לשאול: "אז, אני צריך את הטפסים האלה, מתי אני יכול לקבל אותם?" כי הם יענו "כשתרים אליי טלפון אני אוכל לענות לך..."

 

איך ממתנים את המשחק מבחינת הדמויות?! (גורמים ג' וד')

הדבר לא פשוט בכלל. קודם כל צריך לדאוג שדמויות אכן תהיינה עמוקות. זהו אינו המקום לכתוב כיצד יוצרים דמות עמוקה אבל המקור הטוב ביותר שיענה לכם על השאלה, לדעתי, הוא המדריך של אבי סבג (מופיע באתר מגניב זה). לאחר שאתם יוצרים את הדמויות תחשבו עד כמה טוב אתם יכולתם הייתם לשחק אותן, תמירו את ההערכה הזו לאחוזים ותורידו 30%- זה כמה טוב השחקנים שלכם ישחקו את הדמויות, במקרה הכי גרוע (למה להוריד 30 אחוז?- כי אתה תמיד הכי טוב מכולם... אבל זה כבר נושא לסדנת בניית עמוד שדרה).

 

באשר לסעיף ד', אני מציע שמתוך קבוצה של חמישה שחקנים. שניים יהיו חוקרים ושלושה יהיו בעלי מקצוע אחרים שלא קשורים ישירות לחקירה (אולי נחקרים). דמות אחת יכולה אף להיות הבוס של החוקרים (הבוס לא חוקר בעצמו אלא רק דואג שאנשיו יעשו את העבודה). אחד מהשחקנים יכול להיות ראש העיר (רעיון מדליק של ערן, עורך עיתון מדליק זה, הוא לשחק את ראש העיר במסיבת עיתונאים בה הוא מסביר שהם תפסו את הרוצח הסדרתי ואז באמצע ישנו מבזק חדשות אשר מודיע על עוד רצח). שחקן חמישי יכול להיות עד ראיה או משהו כדומה.

 

אלה הם רק טיפים, הם אינם חוקי יסוד וכמובן שלא חייבים להשתמש בהצעה זו, אבל קחו בחשבון את כל מה שנכתב למעלה.

 

 

והכי חשוב- תהנו!

צ'או

אמיר איתן