סוג אחר של פנטזיה מאת: ערן בן-סער סצנת משחק תפקידים אפשרית: המנחה: "אתם עומדים מוכנים למערכה, מביטים קדימה אל הגבעות. המתח באוויר וקול שקשוק הנשקים נשמע מכל עבר. האביר-גנרל סלות'יס אסף צבא מרשים, אבל כולם תוהים ברגע זה, האם יהיה בכך מספיק?" המנחה ממשיך: "ואז, כאיש אחד, צועדים האורקים האפלים אל פסגת הגבעות, אלפי לוחמים שחורים ואכזריים, כוח שללא ספק מגמד את הצבא של סלות'יס. אבל אתם יודעים, אם אתם לא תעצרו את יצורי האופל כאן, בכפרים שמאחוריכם השארתם רק נשים, ילדים וטף..." שחקן מתפרץ: "שמע, דני, אני חייב להגיד לך שזה כבר די נמאס לי." מנחה: "מה?" שחקן: "כל הקטע הזה עם האורקים הרשעים והאפלים." מנחה: "אתה מעדיף דראגונים?" שחקן: "לא, לא הבנת. למה האורקים רשעים ושחורים? אוקי, אנחנו במלחמה איתם, סבבה. אבל למה? סתם לכל האורקים יש שאיפה היסטורית לרצוח את כל בני האדם? לא התבגרנו קצת מכל העניין הזה של רעים וטובים? שחור ולבן?" בהחלט כן! בואו נודה בזה, לפנטזיה הקלאסית יש אלמנטים רבים של עולם מופשט, מופשט אפילו עד לרמת האינסטינקטים השחורים ביותר שלנו. אם נבחר מקבץ של סדרות פנטזיה קלאסיות נוכל להוכיח נקודה על ידי הדגמה (אני יודע שזו לא ממש הוכחה, אבל אלו המקרים הנפוצים): "שר הטבעות" של טולקין, "הבלגאריאד" של דיוויד אדינגס, סדרת הגיבור הניצחי של מייקל מורקוק ורומח הדרקון של וויס והיקמן. שימו לב שבכוונה הכנסתי את מורקוק פנימה, הוא הרי נחשב לכל כך שונה. האומנם? בוא נראה מה יש במשותף לשמות האלו, שחייבים להודות אלו מהנציגים היותר כבדים של הפנטזיה הקלאסית. בכולם יש גזעים סופר רעים - בטולקין אלו האלפים, אצל אדינגס אלו האגנראקים על כל פלגיהם, למורקוק יש בדרך כלל איזו וריאציה לאלפים אפלים וברומח הדרקון יש דראגונים, מה שאומר שבכולם יש אלמנטים של גזענות ושנאת זרים. בכולם יש מאבק בין טוב לרע (או אצל מורקוק חוק ותוהו) עם אפשרות לגורם ניטראלי או מאזן ברקע, כלומר מקום לצדק מוחלט ואבסולוטי, עם אפשרות נוחה להתעלם מהענשה קיצונית של הצד השני, "השחור", כי מגיע להם. בחלק ניכר מהם יש אלמנטים של שוביניזם, דווקא מיעוט הנשים הפעילות בכל אחת מהעלילות האלו מצביע על יוצאות הדופן שבהן ועל כך שנשים, על פי ההגיון, לא אמורות להיות כל כך פעילות / חכמות / עוצמתיות. התירוץ הרגיל של הפנטזיה היא שהיא אמורה לשקף, בקווים כלליים, עולם בעל טכנולוגיה של ימי הביניים ומנטאליות דומה. מקובל, כל ז'אנר ספרותי והרעיונות שלו. אפילו כיף לשחק את זה, למרות שסתם "שחור מול לבן" זה די משעמם. אז מה עושים? יש אפשרות לסוג אחר של פנטזיה, פנטזיה שתראה אחרת, תרגיש אחרת ואולי גם יהיה יותר מה ללמוד ממנה על עולמנו שלנו. אגב, רק שיהיה ברור, ש המון מה ללמוד גם מהפנטזיה הקלאסית, בעיקר על הגרעין הפנימי של הנפש האנושית (אני הכי טוב, כל היתר או לטובתי או שצריכים למות) ועל הכמיהה שלנו לגיבורים גדולים מהחיים, אבל אחרי שעברנו את השיעור הזה, הגיע הזמן לבחון את הזויות האחרות. דבר אחד שניתן לעשות, מיידית, עם פנטזיה זה להיפטר מכל או חלק מהמוטיבים שהזכרנו למעלה, לעשות אותה יותר ליבראלית אם תרצו. הדוגמה הפשוטה ביותר היא האפשרות להיפטר מרוע מוחלט ומגזעים רעים ואפלים. בה במידה נהיה חייבים להיפטר מהגזעים הלבנים והצחים, איך קוראים לחנונים ההם, אלפים. אחרי הכל אם הורדנו את הרוע המוחלט, איזה צידוק יש להשאיר טוב מוחלט? יש שתי שיטות לבצע את המחיקה הזו: א. להעיף את הגזעים האלו קיבינימט. במערכה שלנו יש אנשים, גמדים, זוטונים ועוד מגוון של גזעים שהמצאנו או לקחנו ממקור כלשהו, נגיד הוריקסים וגאטונאי. אם אין אורקים ואלפים, אין רוע וטוב מוחלטים. ב. להשאיר את הגזעים האלו אך לשנות אותם לצורה כזו שהמוטיבים הקלאסיים נעלמו. האלפים גרים ביערות, כן, אבל הם לא טובים. הם סתם אוהבים ירוק, יש להם פוליטיקה, תככים, מלחמות ומזימות כמו לכל גזע אחר. באותה מידה האורקים הם סתם עוד גזע שחי בגבעות בד"כ. הם סוחרים טובים, אנשי צבא יעילים (הם גרים בשבטים אז קל להם הרעיון של לקבל פקודות) אבל הם גם מתחתנים, מגדלים ילדים שהם אוהבים ומוקירים ומנסים, רוב הזמן, לזכור להביא לאישה פרחים הביתה מידי פעם ולנגב את הרגליים לפני שנכנסים למערה. ברגע שעשית את זה כמובן ניתן לדאוג שלא יהיו אלים "רעים" ואלים "טובים". בכלל כל הרעיון של אל הטוב, אל הרע ואל הניטראליות תמיד היה חלש. יש אל ברקים, אל מלחמה, אל אהבה, אל ניקיון יום ו', אל הבציר וכו'. אחרי הכל, אם תחשבו על זה, הרעיון של אל טוב אבסולוטי הוא לא חובה, פעם האמינו באלילים רבים ומעטים מאד הגדירו את אלילים שלהם כטובים. יווני טיפוסי שהיה נשוי לפצצת מין מהלכת היה דואג כל היום אם השור שהוא קנה הוא לא במקרה איזה זאוס חרמן בתחפושת. הנצרות היא הדת העיקרית שהכניסה את נושא הטוב והרע הקוטביים, והיא צצה רק לפני אלפיים שנה (קצת פחות אם מגדירים רק את הדת הנוצרית הממסדית), אפילו ביהדות אלוהים לא מוגדר דווקא כטוב אבסולוטי אלא כצדק העליון והיחד. תמיד יהיו מי שישאלו "אז מה המטרה עכשיו?" תוהים מה הם אמורים לעשות אם לא לחסל את הרעים, לעזור לכוהנים הטובים למנוע את תוכנית הרשע של האל "איזהרוע" או להדוף את אימפריית השחור לגבולות יער האופל. המטרה עכשיו היא הדמויות, העלילה הפחות אפית אך היותר מאתגרת. אני יכול לשלוח אתכם לקרוא את גבריאל קיי, את ניל גיימן ואת שבעת הספרים האחרונים של עולם הדיסק של טרי פראצ'ט (כן, הוא מצחיק, אבל הוא מספר סיפור מדהים של פנטזיה אחרת לגמרי). צעד נוסף שניתן לעשות הוא למחוק את ההבדלה בין המינים, או לפחות לצמצם אותה. ליצור מערכה שבה הנשים שוות זכויות באמת לגברים. זה אגב קשה מאד, בעיקר משום שאפילו במציאות חברות כאלו נדירות למדי, אבל אם תצליחו תוכלו ליצוא מערכת פנטזיה של "מה אם?", ספציפית, "מה אם אין שוביניזים?" באותה מידה אפשר למחוק גזענות. אתם חושבים שלבנים תמיד היו גזענים כלפי השחורים? ובכן במידה זו או אחרת שנאת זרים היא עניין מושרש, אבל גזענות לשמה התחילה רק לפני כמה מאות של שנים. בתקופה הרומית, למשל, אם היית עבד היית זבל, אם לא אז היית סתם עוד אדם - גם אם במקרה באת מאפריקה והעור שלך נורא כהה. שוב, מערכת פנטזיה של "מה אם?" מעבר לכך ניתן לחסל, אחד אחרי השני, אלמנטים אחרים של פנטזיה טיפוסית. מונרכיה, למשל, למה תמיד יש מלכים וקיסרים? מה, חסרות דמוקרטיות בהיסטוריה העתיקה שלנו (יוון, רומא המוקדמת) או אנרכיות (תקופת השופטים שלנו)? נסו לחשוב על עולם פנטזיה של "מה אם?" שההגדרה שלו היא "מה אם היו הולכים כל דמוקרטיה רצינית או לפחות זכויות פרט מורחבות הרבה קודם?" תחשבו על זה, טוב? בגדול הפנטזיה היא כלי מדהים שבעזרתו אפשר לחקור לא רק את הכמיהה להרואיות, אפשר לכל הפחות לשאול שאלות על עולמנו שלנו, על עברו ועל עתידו ולנסות לחקור אפשרויות שונות של היסטוריה חלופית. אחרי הכל פנטזיה נועדה כדי לשאול "מה אם?" נכון? אז בואו נשאל כמה שאלות כאלו ברצינות במערכת הפנטזיה הבאה שלנו.